- הודעות
- 3,443
- פוסט השבוע
- 4
- תודות
- 16,899
- נקודות
- 695
האם יש לכם מושג כמה עומק ופילוסופיה יכולים להסתתר מאחורי מעשה אחד? לפעמים, דווקא סיפורים קצרים יכולים לשקף היטב את ההבדלים המהותיים בין גישות שונות.
לדוגמא, סיפור קצר שממחיש את זה מצוין בהקשר לנושא האשכול.
על ר' שלמה מקרלין מסופר שהיה אומר שעדיף בחנוכה להדליק נרות במקום בשמן זית. הסיבה? הנרות היו משאירים סימן בקיר שנשאר לכל השנה, בניגוד לשמן. פעם, כשבכל זאת הדליק בשמן, ארעה שריפה קטנה והותירה רושם על הכותל. הצדיק שמח על כך!
הסיפור הזה, למרות פשטותו, נוגע בדיוק בנקודה המרכזית שמבדילה בין הגישה החסידית לבין הגישה ה"מתנגדת" (הליטאית, במובן הרחב).
הגדרת מרכיבי המצוה וכובד המשקל שיש לכל חלק בתוכן ומעשה המצוה!
תורת החסידות, כך נדמה, עושה חלוקה ברורה בין גוף המצוה לפנימיות המצוה - הכוללת רגשות וחיבור הלב.
לעומתה הגישה "המתנגדת", רואה במעשה המצוה עצמו את העיקר והתכלית. הכוונה והרגש נועדו רק כדי לשרת את גוף המצווה, אבל לא כאמצעי או חיבור בין האדם - מקיים המצווה - לבוראו. כמובן שבעיני גישה זו, העדפת רגש או פנימיות על איכות המעשה עצמו הוא דבר שלילי. ועיקר החיבור בין האדם לבוראו מתבטא בקיום המצווה לפרטיה, בצורה מדוקדקת ללא פשרות.
גם בעבודת התפילה שחז"ל הגדירו "עבודה שבלב" - בשונה ממעשה מצווה - ישנה חלוקה ברורה. ההלכה שמה דגש על גוף התפילה - הנוסח, הדיוק, ללא שינויים או כפילות. כוונה פנימית ועמוקה ככל שתהיה, ללא דיוק בנוסח הדברים היא חסרה בעצם.
עכשיו, לענייננו - הלל. כיצד אנו "מהדרים" בהלל? האם ההידור הוא בפנימיות, ברגש, או בדקדוק המילים? ואם נלך יותר רחוק, האם יש מקום לשלב בהלל מוזיקה לעורר את הרגש הכמוס?
הדעה המתנגדת, נוקטת בתשובה חד משמעית. ההידור הוא לקרות את ההלל בדקדוק (כמו ק"ש) ולהבין כדבעי את פירוש המילים. לעומת זה, לנגן ולזמר זה אפשרי ואפילו ראוי כדי לעורר הכוונה, אך זהו אמצעי, לא מטרה.
לעומתה, הדרך החסידית שמבוססת על פנימיות התורה, מתמקדת בחלק הכמוס בתוכן המצוה. הלל, עיקרו בלב, זו מהות המצוה, ולפיכך, מי שחפץ להדר במצווה זו, השקעה בהודאת הלב עדיפה על השקעה בדקדוק המילים.
מכאן שגישה אחת, שמתמקדת בפנימיות המצווה תהיה יותר גמישה ופתוחה בנוגע לכלי נגינה בהלל - לעומת חברתה שרואה ברגש אמצעי בלבד.
לדוגמא, סיפור קצר שממחיש את זה מצוין בהקשר לנושא האשכול.
על ר' שלמה מקרלין מסופר שהיה אומר שעדיף בחנוכה להדליק נרות במקום בשמן זית. הסיבה? הנרות היו משאירים סימן בקיר שנשאר לכל השנה, בניגוד לשמן. פעם, כשבכל זאת הדליק בשמן, ארעה שריפה קטנה והותירה רושם על הכותל. הצדיק שמח על כך!
הסיפור הזה, למרות פשטותו, נוגע בדיוק בנקודה המרכזית שמבדילה בין הגישה החסידית לבין הגישה ה"מתנגדת" (הליטאית, במובן הרחב).
הגדרת מרכיבי המצוה וכובד המשקל שיש לכל חלק בתוכן ומעשה המצוה!
תורת החסידות, כך נדמה, עושה חלוקה ברורה בין גוף המצוה לפנימיות המצוה - הכוללת רגשות וחיבור הלב.
לעומתה הגישה "המתנגדת", רואה במעשה המצוה עצמו את העיקר והתכלית. הכוונה והרגש נועדו רק כדי לשרת את גוף המצווה, אבל לא כאמצעי או חיבור בין האדם - מקיים המצווה - לבוראו. כמובן שבעיני גישה זו, העדפת רגש או פנימיות על איכות המעשה עצמו הוא דבר שלילי. ועיקר החיבור בין האדם לבוראו מתבטא בקיום המצווה לפרטיה, בצורה מדוקדקת ללא פשרות.
גם בעבודת התפילה שחז"ל הגדירו "עבודה שבלב" - בשונה ממעשה מצווה - ישנה חלוקה ברורה. ההלכה שמה דגש על גוף התפילה - הנוסח, הדיוק, ללא שינויים או כפילות. כוונה פנימית ועמוקה ככל שתהיה, ללא דיוק בנוסח הדברים היא חסרה בעצם.
עכשיו, לענייננו - הלל. כיצד אנו "מהדרים" בהלל? האם ההידור הוא בפנימיות, ברגש, או בדקדוק המילים? ואם נלך יותר רחוק, האם יש מקום לשלב בהלל מוזיקה לעורר את הרגש הכמוס?
הדעה המתנגדת, נוקטת בתשובה חד משמעית. ההידור הוא לקרות את ההלל בדקדוק (כמו ק"ש) ולהבין כדבעי את פירוש המילים. לעומת זה, לנגן ולזמר זה אפשרי ואפילו ראוי כדי לעורר הכוונה, אך זהו אמצעי, לא מטרה.
לעומתה, הדרך החסידית שמבוססת על פנימיות התורה, מתמקדת בחלק הכמוס בתוכן המצוה. הלל, עיקרו בלב, זו מהות המצוה, ולפיכך, מי שחפץ להדר במצווה זו, השקעה בהודאת הלב עדיפה על השקעה בדקדוק המילים.
מכאן שגישה אחת, שמתמקדת בפנימיות המצווה תהיה יותר גמישה ופתוחה בנוגע לכלי נגינה בהלל - לעומת חברתה שרואה ברגש אמצעי בלבד.
