חנוכה ההידור בהלל - דקדוק והבנת המילים או הודאת הלב ושמחה? מבט חסידי VS ליטאי (1 צופה)

[נדיב לב]

האם יש לכם מושג כמה עומק ופילוסופיה יכולים להסתתר מאחורי מעשה אחד? לפעמים, דווקא סיפורים קצרים יכולים לשקף היטב את ההבדלים המהותיים בין גישות שונות.

לדוגמא, סיפור קצר שממחיש את זה מצוין בהקשר לנושא האשכול.
על ר' שלמה מקרלין מסופר שהיה אומר שעדיף בחנוכה להדליק נרות במקום בשמן זית. הסיבה? הנרות היו משאירים סימן בקיר שנשאר לכל השנה, בניגוד לשמן. פעם, כשבכל זאת הדליק בשמן, ארעה שריפה קטנה והותירה רושם על הכותל. הצדיק שמח על כך!

הסיפור הזה, למרות פשטותו, נוגע בדיוק בנקודה המרכזית שמבדילה בין הגישה החסידית לבין הגישה ה"מתנגדת" (הליטאית, במובן הרחב).
הגדרת מרכיבי המצוה וכובד המשקל שיש לכל חלק בתוכן ומעשה המצוה!

תורת החסידות, כך נדמה, עושה חלוקה ברורה בין גוף המצוה לפנימיות המצוה - הכוללת רגשות וחיבור הלב.
לעומתה הגישה "המתנגדת", רואה במעשה המצוה עצמו את העיקר והתכלית. הכוונה והרגש נועדו רק כדי לשרת את גוף המצווה, אבל לא כאמצעי או חיבור בין האדם - מקיים המצווה - לבוראו. כמובן שבעיני גישה זו, העדפת רגש או פנימיות על איכות המעשה עצמו הוא דבר שלילי. ועיקר החיבור בין האדם לבוראו מתבטא בקיום המצווה לפרטיה, בצורה מדוקדקת ללא פשרות.

גם בעבודת התפילה שחז"ל הגדירו "עבודה שבלב" - בשונה ממעשה מצווה - ישנה חלוקה ברורה. ההלכה שמה דגש על גוף התפילה - הנוסח, הדיוק, ללא שינויים או כפילות. כוונה פנימית ועמוקה ככל שתהיה, ללא דיוק בנוסח הדברים היא חסרה בעצם.

עכשיו, לענייננו - הלל. כיצד אנו "מהדרים" בהלל? האם ההידור הוא בפנימיות, ברגש, או בדקדוק המילים? ואם נלך יותר רחוק, האם יש מקום לשלב בהלל מוזיקה לעורר את הרגש הכמוס?

הדעה המתנגדת, נוקטת בתשובה חד משמעית. ההידור הוא לקרות את ההלל בדקדוק (כמו ק"ש) ולהבין כדבעי את פירוש המילים. לעומת זה, לנגן ולזמר זה אפשרי ואפילו ראוי כדי לעורר הכוונה, אך זהו אמצעי, לא מטרה.
לעומתה, הדרך החסידית שמבוססת על פנימיות התורה, מתמקדת בחלק הכמוס בתוכן המצוה. הלל, עיקרו בלב, זו מהות המצוה, ולפיכך, מי שחפץ להדר במצווה זו, השקעה בהודאת הלב עדיפה על השקעה בדקדוק המילים.

מכאן שגישה אחת, שמתמקדת בפנימיות המצווה תהיה יותר גמישה ופתוחה בנוגע לכלי נגינה בהלל - לעומת חברתה שרואה ברגש אמצעי בלבד.​

 

[חויישב]

הדברים נכונים וידועים...

אמנם כיום גם השיטה הליטאית עוברת מוטציה כלשהיא (לענ"ד) וקיום המצוות לא נעשה בגדר של 'מעשה מצוה' גרידא אלא יותר ויותר עם עומק הבנה ומחשבה...

אפשר לייחס את ההשפעה אולי להגרי"ש זילברמן שהדגיש מאוד את הענין של 'רחמנא ליבא בעי' וכדברי הרמח"ל שחז"ל "לא להקל באו, אלא להחמיר במאוד מאד באו"

 

[חיים ארוכים]

האם יש לכם מושג כמה עומק ופילוסופיה יכולים להסתתר מאחורי מעשה אחד? לפעמים, דווקא סיפורים קצרים יכולים לשקף היטב את ההבדלים המהותיים בין גישות שונות.

לדוגמא, סיפור קצר שממחיש את זה מצוין בהקשר לנושא האשכול.
על ר' שלמה מקרלין מסופר שהיה אומר שעדיף בחנוכה להדליק נרות במקום בשמן זית. הסיבה? הנרות היו משאירים סימן בקיר שנשאר לכל השנה, בניגוד לשמן. פעם, כשבכל זאת הדליק בשמן, ארעה שריפה קטנה והותירה רושם על הכותל. הצדיק שמח על כך!

הסיפור הזה, למרות פשטותו, נוגע בדיוק בנקודה המרכזית שמבדילה בין הגישה החסידית לבין הגישה ה"מתנגדת" (הליטאית, במובן הרחב).
הגדרת מרכיבי המצוה וכובד המשקל שיש לכל חלק בתוכן ומעשה המצוה!

תורת החסידות, כך נדמה, עושה חלוקה ברורה בין גוף המצוה לפנימיות המצוה - הכוללת רגשות וחיבור הלב.
לעומתה הגישה "המתנגדת", רואה במעשה המצוה עצמו את העיקר והתכלית. הכוונה והרגש נועדו רק כדי לשרת את גוף המצווה, אבל לא כאמצעי או חיבור בין האדם - מקיים המצווה - לבוראו. כמובן שבעיני גישה זו, העדפת רגש או פנימיות על איכות המעשה עצמו הוא דבר שלילי. ועיקר החיבור בין האדם לבוראו מתבטא בקיום המצווה לפרטיה, בצורה מדוקדקת ללא פשרות.

גם בעבודת התפילה שחז"ל הגדירו "עבודה שבלב" - בשונה ממעשה מצווה - ישנה חלוקה ברורה. ההלכה שמה דגש על גוף התפילה - הנוסח, הדיוק, ללא שינויים או כפילות. כוונה פנימית ועמוקה ככל שתהיה, ללא דיוק בנוסח הדברים היא חסרה בעצם.

עכשיו, לענייננו - הלל. כיצד אנו "מהדרים" בהלל? האם ההידור הוא בפנימיות, ברגש, או בדקדוק המילים? ואם נלך יותר רחוק, האם יש מקום לשלב בהלל מוזיקה לעורר את הרגש הכמוס?

הדעה המתנגדת, נוקטת בתשובה חד משמעית. ההידור הוא לקרות את ההלל בדקדוק (כמו ק"ש) ולהבין כדבעי את פירוש המילים. לעומת זה, לנגן ולזמר זה אפשרי ואפילו ראוי כדי לעורר הכוונה, אך זהו אמצעי, לא מטרה.
לעומתה, הדרך החסידית שמבוססת על פנימיות התורה, מתמקדת בחלק הכמוס בתוכן המצוה. הלל, עיקרו בלב, זו מהות המצוה, ולפיכך, מי שחפץ להדר במצווה זו, השקעה בהודאת הלב עדיפה על השקעה בדקדוק המילים.

מכאן שגישה אחת, שמתמקדת בפנימיות המצווה תהיה יותר גמישה ופתוחה בנוגע לכלי נגינה בהלל - לעומת חברתה שרואה ברגש אמצעי בלבד.​

לחץ כדי לכווץ...

אולם יש חילוק גדול בין מצוות שהרגש הוא נדבך נוסף במצווה (וע"ז נסוב דברים מה העיקר), לבין מצוות שהרגש הוא המצווה כדוגמת תפילה שהמהות הוא הלבקש ולא האמירה, וכך הלל שענינה להלל את הד', ולא לומר אתת ההלל, וכבר חז"ל אמרו על תפילה שהיא עבודה שבלב,
וכמדומני שבזה גם המתנגדים מודים שהרגש הוא העיקר גם במחיר של הפחתה בהידור המצוה, וכמו מי שאינו יכול לכוון בתפילה בציבור אלא ביחיד, שיש שיטות הפוטרות מתפילה בציבור.

 

[חויישב]

וכמדומני שבזה גם המתנגדים מודים שהרגש הוא העיקר גם במחיר של הפחתה בהידור המצוה, וכמו מי שאינו יכול לכוון בתפילה בציבור אלא ביחיד, שיש שיטות הפוטרות מתפילה בציבור

לחץ כדי לכווץ...

מקובלנו מרבותינו שאין מקום להקל בהלכה כלל, גם במצוות שהרגש הוא המצוה...

אבל עדיין אי"ז סותר לכך שאפשר להוסיף רגש והבנה וכמש"כ שנראה שלעבר זה הציבור צועד... יותר ויותר מתעניינים בפנימיות המצוות בכלל והמועדים בפרט...

 

[דוד בן ישי]

מקובלנו מרבותינו שאין מקום להקל בהלכה כלל, גם במצוות שהרגש הוא המצוה...

אבל עדיין אי"ז סותר לכך שאפשר להוסיף רגש והבנה וכמש"כ שנראה שלעבר זה הציבור צועד... יותר ויותר מתעניינים בפנימיות המצוות בכלל והמועדים בפרט...

לחץ כדי לכווץ...

מקובלנו שזה מגיע מירידת הדורות ודו"ק.

 

[חויישב]

מקובלנו שזה מגיע מירידת הדורות ודו"ק

לחץ כדי לכווץ...

???
באר דבריך

 

[דוד בן ישי]

כלפי המתנגדים מתחילים לרעות בשדות זרים, ולדבר על עניינים....
אשר לא ראו ולא שמעו אבותיך ואבות אבותיך
והטעם שלא מוצאים סיפוק דיים במעשים וברגש הפשוט
וכל הזמן מחפשים איך להתרגש,
ולכאו' זה מורה על חסרון מסויים.

 

[תענוג]

האם יש לכם מושג כמה עומק ופילוסופיה יכולים להסתתר מאחורי מעשה אחד? לפעמים, דווקא סיפורים קצרים יכולים לשקף היטב את ההבדלים המהותיים בין גישות שונות.

לדוגמא, סיפור קצר שממחיש את זה מצוין בהקשר לנושא האשכול.
על ר' שלמה מקרלין מסופר שהיה אומר שעדיף בחנוכה להדליק נרות במקום בשמן זית. הסיבה? הנרות היו משאירים סימן בקיר שנשאר לכל השנה, בניגוד לשמן. פעם, כשבכל זאת הדליק בשמן, ארעה שריפה קטנה והותירה רושם על הכותל. הצדיק שמח על כך!
​

לחץ כדי לכווץ...

אשמח למקור למעשה זה כי לא מובא כן בספר שמע שלמה ולא ראיתיו בספרי תלמידיו לדורותיהם ומצורף פה המעשה כפי שהוא ידוע

הסיפור הזה, למרות פשטותו, נוגע בדיוק בנקודה המרכזית שמבדילה בין הגישה החסידית לבין הגישה ה"מתנגדת" (הליטאית, במובן הרחב).
הגדרת מרכיבי המצוה וכובד המשקל שיש לכל חלק בתוכן ומעשה המצוה!

תורת החסידות, כך נדמה, עושה חלוקה ברורה בין גוף המצוה לפנימיות המצוה - הכוללת רגשות וחיבור הלב.
לעומתה הגישה "המתנגדת", רואה במעשה המצוה עצמו את העיקר והתכלית. הכוונה והרגש נועדו רק כדי לשרת את גוף המצווה, אבל לא כאמצעי או חיבור בין האדם - מקיים המצווה - לבוראו. כמובן שבעיני גישה זו, העדפת רגש או פנימיות על איכות המעשה עצמו הוא דבר שלילי. ועיקר החיבור בין האדם לבוראו מתבטא בקיום המצווה לפרטיה, בצורה מדוקדקת ללא פשרות.
​

לחץ כדי לכווץ...

ספר התניא פמ"א: ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה. והוא כי אף שהיראה היא שרש לסור מרע והאהבה לועשה טוב. אעפ"כ לא די לעורר האהבה לבדה לועשה טוב ולפחות צריך לעורר תחלה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל שלא למרוד בממ"ה הקב"ה כנ"ל שתהא בהתגלות לבו או מוחו עכ"פ דהיינו להתבונן במחשבתו עכ"פ גדולת א"ס ב"ה ומלכותו אשר היא מלכות כל עולמים עליונים ותחתונים ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכמ"ש הלא את השמים ואת הארץ אני מלא ומניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו להיות מלך עליו ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד. והנה ה' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי. ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך ויעמיק במחשבה זו ויאריך בה כפי יכולת השגת מוחו ומחשבתו וכפי הפנאי שלו לפני עסק התורה או המצוה כמו לפני לבישת טלית ותפילין וגם יתבונן איך שאור אין סוף ב"ה הסובב כל עלמין וממלא כל עלמין הוא רצון העליון הוא מלובש באותיו' וחכמת התורה או בציצית ותפילין אלו ובקריאתו או בלבישתו הוא ממשיך אורו ית' עליו דהיינו על חלק אלוה ממעל שבתוך גופו ליכלל וליבטל באורו יתברך ודרך פרט בתפילין ליבטל וליכלל בחי' חכמתו ובינתו שבנפשו האלהית בבחי' חכמתו ובינתו של א"ס ב"ה המלובשות דרך פרט בפ' קדש והיה כי יביאך דהיינו שלא להשתמש בחכמתו ובינתו שבנפשו בלתי לה' לבדו וכן ליבטל ולכלול בחי' הדעת שבנפשו הכולל חו"ג שהן יראה ואהבה שבלבו בבחי' דעת העליון הכולל חו"ג המלובש בפ' שמע והיה אם שמוע והיינו כמ"ש בש"ע לשעבד הלב והמוח כו' ובעטיפת ציצית יכוין כמ"ש בזהר להמשיך עליו מלכותו ית' אשר היא מלכות כל עולמים וכו' לייחדה עלינו מצוה זו והוא כענין שום תשים עליך מלך ואזי אף אם בכל זאת לא תפול עליו אימה ופחד בהתגלות לבו מ"מ מאחר שמקבל עליו מלכות שמים וממשיך עליו יראתו ית' בהתגלות מחשבתו ורצונו שבמוחו וקבלה זו היא אמיתית בלי שום ספק שהרי היא טבע נפשות כל ישראל שלא למרוד במלך הקדוש ית' הרי התורה שלומד או המצוה שעושה מחמת קבלה זו ומחמת המשכת היראה שבמוחו נקראות בשם עבודה שלימה ככל עבודת העבד לאדונו ומלכו משא"כ אם לומד ומקיים המצוה באהבה לבדה כדי לדבקה בו על ידי תורתו ומצותיו אינה נקראת בשם עבודת העבד והתורה אמרה ועבדתם את ה' אלהיכם וגו' ואותו תעבודו וגו' וכמ"ש בזהר [פ' בהר] כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא בגין לאפקא מיניה טב לעלמא כו' הכי נמי אצטריך לב"נ לקבלא עליה עול מלכות שמים בקדמיתא כו' ואי האי לא אשתכח גביה לא שריא ביה קדוש' כו' [ובר"מ שם ד' קי"א ע"ב] שכל אדם צ"ל בשתי בחי' ומדרגות והן בחי' עבד ובחי' בן ואף דיש בן שהוא ג"כ עבד הרי אי אפשר לבא למדרגה זו בלי קדימת היראה עילאה כידוע ליודעים: והנה אף מי שגם במוחו ובמחשבתו אינו מרגיש שום יראה ובושה מפני פחיתות ערך נפשו ממקור חוצבה ממדרגות תחתונו' די"ס דעשיה אעפ"כ מאחר שמתכוין בעבודתו כדי לעבוד את המלך הרי זו עבודה גמורה כי היראה והעבודה נחשבות לשתי מצות במנין תרי"ג ואינן מעכבות זו את זו. ועוד שבאמת מקיים גם מצות יראה במה שממשיך היראה במחשבתו כי בשעה ורגע זו עכ"פ מורא שמים עליו עכ"פ כמורא בשר ודם הדיוט לפחות שאינו מלך המביט עליו שנמנע בעבורו מלעשות דבר שאינו הגון בעיניו שזו נק' יראה כמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם כו' תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם כו' רק שיראה זו נקראת יראה תתאה ויראת חטא שקודמת לחכמתו ויראה עילאה הוא ירא בושת כו' דאית יראה ואית יראה כו' אבל בלי יראה כלל לא פרחא לעילא באהבה לבדה כמו שהעוף אינו יכול לפרוח בכנף אחד דדחילו ורחימו הן תרין גדפין [כמ"ש בתיקונים] וכן היראה לבדה היא כנף אחד ולא פרחא בה לעילא אף שנק' עבודת עבד וצריך להיות ג"כ בחי' בן לעורר האהבה הטבעית עכ"פ המסותרת בלבו שתהא בהתגלות מוחו עכ"פ לזכור אהבתו לה' אחד במחשבתו וברצונו לדבקה בו ית' וזאת תהיה כוונתו בעסק התורה או המצוה הזו לדבקה בו נפשו האלהית והחיונית ולבושיהן כנ"ל. אך אמנם אמרו רז"ל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל לכן יתכוין ליחד ולדבקה בו ית' מקור נפשו האלהית ומקור נפשות כל ישראל שהוא רוח פיו ית' הנק' בשם שכינה על שם ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין להחיותן ולקיימן והיא היא המשפעת בו כח הדבור הזה שמדבר בדברי תורה או כח המעשה הזה לעשות מצוה זו ויחוד זה הוא ע"י המשכת אור א"ס ב"ה למטה ע"י עסק התורה והמצות שהוא מלובש בהן ויתכוין להמשיך אורו ית' על מקור נפשו ונפשות כל ישראל לייחדן וכמ"ש לקמן פי' יחוד זה באריכות ע"ש. וזהו פי' לשם יחוד קב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל: אף שלהיות כוונה זו אמיתית בלבו שיהיה לבו חפץ באמת יחוד העליון הזה צריך להיות בלבו אהבה רבה לה' לבדו לעשות נחת רוח לפניו לבד ולא לרוות נפשו הצמאה לה' אלא כברא דאשתדל בתר אבוי ואמי' דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה כו' [כמ"ש לעיל בשם רעיא מהימנא]. מ"מ יש לכל אדם להרגיל עצמו בכוונה זו כו'.​

ולכאו' זה מורה על חסרון מסויים.

לחץ כדי לכווץ...

לא מרחוק לא היו זקיני משני צדדים מעדת החסידים (וכן זקני כל החסידים), ומאיזה סיבה נעשו חסידים...
אולי נמצא שם איזה מילוי לאיזה חסרון מסויים....
ח"ו ח"ו לא התכוונתי.....
מי שטוב לו בדרך הליטאי קדוש יאמר לו ולא צריך כלום, אבל יתכן שבאמת עכ"פ בכמה מהם יש שם איזה דבר טוב לאיזה חסרון לאיזה בני אדם
אני כותב מתוך שמחה ומצפה שלא עוקץ לאף אחד כי באמת אני לומד גם מגדולי הליטאים הרבה

 

[תענוג]

וכמדומני שבזה גם המתנגדים מודים שהרגש הוא העיקר גם במחיר של הפחתה בהידור המצוה, וכמו מי שאינו יכול לכוון בתפילה בציבור אלא ביחיד, שיש שיטות הפוטרות מתפילה בציבור.

לחץ כדי לכווץ...

וכעי"ז שמעתי שהגרי"ז מבריסק זצ"ל התפלל ביחידות ומטעם הידור בכוונה דעומד לפני המלך (או כי רצה להתפלל קצת בקול בשביל הידור בכוונה ברגש) והחזו"א התפלל לפעמים בישיבה בשביל הידור בכוונה (ישוב).
אשמח מי שיעמידנו על האמת בזה אם יש תחת ידו.

 

[חד מבתראי]

וכעי"ז שמעתי שהגרי"ז מבריסק זצ"ל התפלל ביחידות ומטעם הידור בכוונה דעומד לפני המלך (או כי רצה להתפלל קצת בקול בשביל הידור בכוונה ברגש) והחזו"א התפלל לפעמים בישיבה בשביל הידור בכוונה (ישוב).
אשמח מי שיעמידנו על האמת בזה אם יש תחת ידו.

לחץ כדי לכווץ...

הגרי"ז התפלל ביחידות כי חשש לנקיות.
על החזו"א לא שמעתי, הדבר הקרוב ביותר זה הסיפור שאכל בלא ברכה, וגם אותו אינני זוכר מקורו.
ולגוף הדברים, צדקו דברי הרב @חיים ארוכים שליט"א, שהלל כל מהותו הודאה להי"ת, ואין מקום לאומרו מתוך פוזה של 'נעבאך', עד שאפילו אני, 'המתנגד' הגדול, נראה כ'קארלינער' בעת אמירת ההלל (אבל לוקח לי פי 4 זמן..)
אבל בהחלט שבעצם ההשקפה - אתה צודק.
ובתור ליטאי אומר לך, הוא שש ושמח, אבל לא בהלל....

 

[חיים ארוכים]

מקובלנו מרבותינו שאין מקום להקל בהלכה כלל, גם במצוות שהרגש הוא המצוה...

לחץ כדי לכווץ...

איזה רבותינו?
עיי' רדב"ז ח"ג תעב דפוסק כך להדיא, וההוראה לא לנהוג כך למעשה לפי שבדורנו גם ביחיד אין מכוונים.

 

[חד מבתראי]

איזה רבותינו?

לחץ כדי לכווץ...

רבינו משה בן עמרם.

 

[חיים ארוכים]

רבינו משה בן עמרם.

לחץ כדי לכווץ...

החסידים ודאי חלוקים בכוונת רבנו משה בן עמרם

 

[חד מבתראי]

החסידים ודאי חלוקים בכוונת רבנו משה בן עמרם

לחץ כדי לכווץ...

'החסידים חלוקים' קרי - ניתן להבין אחרת.
אז כשמישהו שואל אותי מנין אני יודע שצריך לקיים את המצוות בלי לסור מהן ימין ושמאל גם על חשבון הרגש, אשיב לו שכך מקובלני ממש בן עמרם.
אם הוא הבין מדברי תורתינו הק' אחרת - בעיה שלו.

 

[תענוג]

הגרי"ז התפלל ביחידות כי חשש לנקיות.

לחץ כדי לכווץ...

תודה על תשובתך
אשמח למקור
ובחיפוש מצאתי טעם אחר

 

[חיים ארוכים]

'החסידים חלוקים' קרי - ניתן להבין אחרת.
אז כשמישהו שואל אותי מנין אני יודע שצריך לקיים את המצוות בלי לסור מהן ימין ושמאל גם על חשבון הרגש, אשיב לו שכך מקובלני ממש בן עמרם.
אם הוא הבין מדברי תורתינו הק' אחרת - בעיה שלו.

לחץ כדי לכווץ...

אני גם מתנגד (אולי לא כמוך, אבל מתנגד), וגם דעתי היא שהמצוה עדיפה על הרגש,
אך דברי לעיל היו על מצוות שהציווי הוא הרגש,

 

[חד מבתראי]

אני גם מתנגד (אולי לא כמוך, אבל מתנגד), וגם דעתי היא שהמצוה עדיפה על הרגש,
אך דברי לעיל היו על מצוות שהציווי הוא הרגש,

לחץ כדי לכווץ...

איש לא חלק על דבריך, להפך,

ולגוף הדברים, צדקו דברי הרב @חיים ארוכים שליט"א, שהלל כל מהותו הודאה להי"ת, ואין מקום לאומרו מתוך פוזה של 'נעבאך', עד שאפילו אני, 'המתנגד' הגדול, נראה כ'קארלינער' בעת אמירת ההלל (אבל לוקח לי פי 4 זמן..)

לחץ כדי לכווץ...

אבל גם לדברינו, זה לא סותר שאם המצווה לא כתיקונה אז -

הוא שש ושמח, אבל לא בהלל....

לחץ כדי לכווץ...

 

[חד מבתראי]

תודה על תשובתך
אשמח למקור
ובחיפוש מצאתי טעם אחר

לחץ כדי לכווץ...

כמדומה שהיה על כך אשכול בפורום.

 

[אוֹצֶר המפתחות]

כמדומה שהיה על כך אשכול בפורום.

לחץ כדי לכווץ...

הנהגת מרן הגרי"ז הלוי זי"ע בתפילה ביחידות

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

תפילה ביחידות בכוונה

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[דוד בן ישי]

אשמח למקור למעשה זה כי לא מובא כן בספר שמע שלמה ולא ראיתיו בספרי תלמידיו לדורותיהם ומצורף פה המעשה כפי שהוא ידוע

ספר התניא פמ"א: ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה. והוא כי אף שהיראה היא שרש לסור מרע והאהבה לועשה טוב. אעפ"כ לא די לעורר האהבה לבדה לועשה טוב ולפחות צריך לעורר תחלה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל שלא למרוד בממ"ה הקב"ה כנ"ל שתהא בהתגלות לבו או מוחו עכ"פ דהיינו להתבונן במחשבתו עכ"פ גדולת א"ס ב"ה ומלכותו אשר היא מלכות כל עולמים עליונים ותחתונים ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכמ"ש הלא את השמים ואת הארץ אני מלא ומניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו להיות מלך עליו ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד. והנה ה' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי. ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך ויעמיק במחשבה זו ויאריך בה כפי יכולת השגת מוחו ומחשבתו וכפי הפנאי שלו לפני עסק התורה או המצוה כמו לפני לבישת טלית ותפילין וגם יתבונן איך שאור אין סוף ב"ה הסובב כל עלמין וממלא כל עלמין הוא רצון העליון הוא מלובש באותיו' וחכמת התורה או בציצית ותפילין אלו ובקריאתו או בלבישתו הוא ממשיך אורו ית' עליו דהיינו על חלק אלוה ממעל שבתוך גופו ליכלל וליבטל באורו יתברך ודרך פרט בתפילין ליבטל וליכלל בחי' חכמתו ובינתו שבנפשו האלהית בבחי' חכמתו ובינתו של א"ס ב"ה המלובשות דרך פרט בפ' קדש והיה כי יביאך דהיינו שלא להשתמש בחכמתו ובינתו שבנפשו בלתי לה' לבדו וכן ליבטל ולכלול בחי' הדעת שבנפשו הכולל חו"ג שהן יראה ואהבה שבלבו בבחי' דעת העליון הכולל חו"ג המלובש בפ' שמע והיה אם שמוע והיינו כמ"ש בש"ע לשעבד הלב והמוח כו' ובעטיפת ציצית יכוין כמ"ש בזהר להמשיך עליו מלכותו ית' אשר היא מלכות כל עולמים וכו' לייחדה עלינו מצוה זו והוא כענין שום תשים עליך מלך ואזי אף אם בכל זאת לא תפול עליו אימה ופחד בהתגלות לבו מ"מ מאחר שמקבל עליו מלכות שמים וממשיך עליו יראתו ית' בהתגלות מחשבתו ורצונו שבמוחו וקבלה זו היא אמיתית בלי שום ספק שהרי היא טבע נפשות כל ישראל שלא למרוד במלך הקדוש ית' הרי התורה שלומד או המצוה שעושה מחמת קבלה זו ומחמת המשכת היראה שבמוחו נקראות בשם עבודה שלימה ככל עבודת העבד לאדונו ומלכו משא"כ אם לומד ומקיים המצוה באהבה לבדה כדי לדבקה בו על ידי תורתו ומצותיו אינה נקראת בשם עבודת העבד והתורה אמרה ועבדתם את ה' אלהיכם וגו' ואותו תעבודו וגו' וכמ"ש בזהר [פ' בהר] כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא בגין לאפקא מיניה טב לעלמא כו' הכי נמי אצטריך לב"נ לקבלא עליה עול מלכות שמים בקדמיתא כו' ואי האי לא אשתכח גביה לא שריא ביה קדוש' כו' [ובר"מ שם ד' קי"א ע"ב] שכל אדם צ"ל בשתי בחי' ומדרגות והן בחי' עבד ובחי' בן ואף דיש בן שהוא ג"כ עבד הרי אי אפשר לבא למדרגה זו בלי קדימת היראה עילאה כידוע ליודעים: והנה אף מי שגם במוחו ובמחשבתו אינו מרגיש שום יראה ובושה מפני פחיתות ערך נפשו ממקור חוצבה ממדרגות תחתונו' די"ס דעשיה אעפ"כ מאחר שמתכוין בעבודתו כדי לעבוד את המלך הרי זו עבודה גמורה כי היראה והעבודה נחשבות לשתי מצות במנין תרי"ג ואינן מעכבות זו את זו. ועוד שבאמת מקיים גם מצות יראה במה שממשיך היראה במחשבתו כי בשעה ורגע זו עכ"פ מורא שמים עליו עכ"פ כמורא בשר ודם הדיוט לפחות שאינו מלך המביט עליו שנמנע בעבורו מלעשות דבר שאינו הגון בעיניו שזו נק' יראה כמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם כו' תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם כו' רק שיראה זו נקראת יראה תתאה ויראת חטא שקודמת לחכמתו ויראה עילאה הוא ירא בושת כו' דאית יראה ואית יראה כו' אבל בלי יראה כלל לא פרחא לעילא באהבה לבדה כמו שהעוף אינו יכול לפרוח בכנף אחד דדחילו ורחימו הן תרין גדפין [כמ"ש בתיקונים] וכן היראה לבדה היא כנף אחד ולא פרחא בה לעילא אף שנק' עבודת עבד וצריך להיות ג"כ בחי' בן לעורר האהבה הטבעית עכ"פ המסותרת בלבו שתהא בהתגלות מוחו עכ"פ לזכור אהבתו לה' אחד במחשבתו וברצונו לדבקה בו ית' וזאת תהיה כוונתו בעסק התורה או המצוה הזו לדבקה בו נפשו האלהית והחיונית ולבושיהן כנ"ל. אך אמנם אמרו רז"ל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל לכן יתכוין ליחד ולדבקה בו ית' מקור נפשו האלהית ומקור נפשות כל ישראל שהוא רוח פיו ית' הנק' בשם שכינה על שם ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין להחיותן ולקיימן והיא היא המשפעת בו כח הדבור הזה שמדבר בדברי תורה או כח המעשה הזה לעשות מצוה זו ויחוד זה הוא ע"י המשכת אור א"ס ב"ה למטה ע"י עסק התורה והמצות שהוא מלובש בהן ויתכוין להמשיך אורו ית' על מקור נפשו ונפשות כל ישראל לייחדן וכמ"ש לקמן פי' יחוד זה באריכות ע"ש. וזהו פי' לשם יחוד קב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל: אף שלהיות כוונה זו אמיתית בלבו שיהיה לבו חפץ באמת יחוד העליון הזה צריך להיות בלבו אהבה רבה לה' לבדו לעשות נחת רוח לפניו לבד ולא לרוות נפשו הצמאה לה' אלא כברא דאשתדל בתר אבוי ואמי' דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה כו' [כמ"ש לעיל בשם רעיא מהימנא]. מ"מ יש לכל אדם להרגיל עצמו בכוונה זו כו'.​

לא מרחוק לא היו זקיני משני צדדים מעדת החסידים (וכן זקני כל החסידים), ומאיזה סיבה נעשו חסידים...
אולי נמצא שם איזה מילוי לאיזה חסרון מסויים....
ח"ו ח"ו לא התכוונתי.....
מי שטוב לו בדרך הליטאי קדוש יאמר לו ולא צריך כלום, אבל יתכן שבאמת עכ"פ בכמה מהם יש שם איזה דבר טוב לאיזה חסרון לאיזה בני אדם
אני כותב מתוך שמחה ומצפה שלא עוקץ לאף אחד כי באמת אני לומד גם מגדולי הליטאים הרבה

לחץ כדי לכווץ...

והנני להעתיק מה שאמר רשכבה"ג זצ"ל ונדפס בספר כאיל תערוג מועדים, חנוכה
רבינו ראה כגון בישיבות ובכינוסים שונים, שחסרה שמחה לבחורים צעירים, וגם אנשים מבוגרים ראיתי שהם כ"כ שמחו ורקדו עד שהיה קשה להפסיקם משמחתם, ובזה היה ניכר כמה שהדבר היה חסר להם ובאמת אצל קהל החסידים יש מדי פעם דבר שגורם להם התחדשות ע"י ששמחים אם זה סעודה שלישית, מלוה מלכה וכדו' וסבור היה רבינו שבציבור שלנו חסר הדבר מה שיגרום מידי פעם להתחדש ולתרענן שכן קשה הדבר לשבת כל הזמן רק ברצינות צריך שתהיה גם שמחה מדי פעם אמנם כ"ז קרה בדורות האחרונים מחולשת הדורות אבל בדורות הקודמים הספיק תורה לבד כדי לשמוח וכו' עיי"ש היטב.