הקדמת בלב אחד לאיש אחד ולהיפך

[אחד יחיד]

והנה מצרים נוסע אחריהם (יד, י)

על המילים "והנה מצרים נוסע אחריהם", כותב רש"י – "בלב אחד כאיש אחד";

כלומר, הוקשה לרש"י, מדוע הפסוק משתמש בלשון יחיד ("נוסע אחריהם") ולא בלשון רבים ("נוסעים אחריהם"), ועל כך התשובה היא שהמצרים היו מאוחדים בדעתם לרדוף את ישראל – "בלב אחד כאיש אחד".

באופן דומה כותב רש"י בפרשת יתרו, ביחס למעמד הר סיני; שם נאמר (שמות יט, ב), "ויחן שם ישראל נגד ההר", בלשון יחיד ("ויחן" במקום "ויחנו"), ומסביר רש"י, "כאיש אחד בלב אחד".

ועמדו המפרשים על הבדל מסוים בין לשונות רש"י בשני המקומות: כאן בפרשה לעניין מצרים, לשון רש"י היא "בלב אחד, כאיש אחד" (קודם "בלב אחד" ואז "כאיש אחד"); ואילו בפרשת יתרו לעניין מתן תורה, הסדר ברש"י הפוך – "כאיש אחד, בלב אחד" (קודם "כאיש אחד" ואח"כ "בלב אחד").

בספר אוצר אפרים מובא בשם האבני נזר להסביר הבדל זה כך: עם ישראל, מאוחד באחדות פנימית הטבועה בהם, והם כנשמה אחת בגופים רבים. ייתכן שיפרידו ביניהם חילוקי דעות ומריבות קשות, אך כאשר אלה מתבטלים, וכאשר הם מתאחדים לשם שמים, כמו במעמד הר סיני, הם חוזרים למעשה למצבם השלם והטבעי – האחדות. לא כן אצל המצרים – התאחדותם הייתה רגעית בלבד, לצורך מטרה משותפת זמנית – המרדף אחרי בני ישראל.

לכן, ביחס למצרים, הלשון היא "בלב אחד, כאיש אחד" – ה"לב אחד", הרצון הרגעי המשותף, הפך אותם באופן זמני ל"איש אחד" (ולכן מקדים רש"י "בלב אחד" ורק אח"כ "כאיש אחד"). ואילו ביחס לעם ישראל (בפרשת יתרו) הסדר הוא הפוך- "כאיש אחד בלב אחד"- באופן טבעי הם איש אחד, ואילו ה"לב אחד", המטרה המשותפת, רק החזיר אותם למצבם הטבעי (לכן מקדים שם רש"י "כאיש אחד" ל"בלב אחד"). (לימוד יומי)

 

[אחד יחיד]

והנה מצרים נוסע אחריהם (יד, י)

על המילים "והנה מצרים נוסע אחריהם", כותב רש"י – "בלב אחד כאיש אחד";

כלומר, הוקשה לרש"י, מדוע הפסוק משתמש בלשון יחיד ("נוסע אחריהם") ולא בלשון רבים ("נוסעים אחריהם"), ועל כך התשובה היא שהמצרים היו מאוחדים בדעתם לרדוף את ישראל – "בלב אחד כאיש אחד".

באופן דומה כותב רש"י בפרשת יתרו, ביחס למעמד הר סיני; שם נאמר (שמות יט, ב), "ויחן שם ישראל נגד ההר", בלשון יחיד ("ויחן" במקום "ויחנו"), ומסביר רש"י, "כאיש אחד בלב אחד".

ועמדו המפרשים על הבדל מסוים בין לשונות רש"י בשני המקומות: כאן בפרשה לעניין מצרים, לשון רש"י היא "בלב אחד, כאיש אחד" (קודם "בלב אחד" ואז "כאיש אחד"); ואילו בפרשת יתרו לעניין מתן תורה, הסדר ברש"י הפוך – "כאיש אחד, בלב אחד" (קודם "כאיש אחד" ואח"כ "בלב אחד").

בספר אוצר אפרים מובא בשם האבני נזר להסביר הבדל זה כך: עם ישראל, מאוחד באחדות פנימית הטבועה בהם, והם כנשמה אחת בגופים רבים. ייתכן שיפרידו ביניהם חילוקי דעות ומריבות קשות, אך כאשר אלה מתבטלים, וכאשר הם מתאחדים לשם שמים, כמו במעמד הר סיני, הם חוזרים למעשה למצבם השלם והטבעי – האחדות. לא כן אצל המצרים – התאחדותם הייתה רגעית בלבד, לצורך מטרה משותפת זמנית – המרדף אחרי בני ישראל.

לכן, ביחס למצרים, הלשון היא "בלב אחד, כאיש אחד" – ה"לב אחד", הרצון הרגעי המשותף, הפך אותם באופן זמני ל"איש אחד" (ולכן מקדים רש"י "בלב אחד" ורק אח"כ "כאיש אחד"). ואילו ביחס לעם ישראל (בפרשת יתרו) הסדר הוא הפוך- "כאיש אחד בלב אחד"- באופן טבעי הם איש אחד, ואילו ה"לב אחד", המטרה המשותפת, רק החזיר אותם למצבם הטבעי (לכן מקדים שם רש"י "כאיש אחד" ל"בלב אחד"). (לימוד יומי)

לחץ כדי לכווץ...

וכן כתב בספר פחד יצחק לגר"י הוטנר (פחד יצחק- פסח, מאמר מא), וזו לשונו:

"…שלעניין נסיעת מצרים על הים אמרו 'בלב אחד כאיש אחד', ואילו לעניין חניית ישראל, סדר הדברים הפוך הוא: 'כאיש אחד בלב אחד'. ובוודאי שראוי להתעורר על שינוי זה בלשון חכמים. אלא, שמשל למה הדבר דומה, למי שאומר, כי מכיוון שידו הימנית וידו השמאלית של ראובן שייכים הם לאיש אחד, לכן כל מה שהיד הימנית רוצה גם היד השמאלית רוצה. ואילו כשהמדובר הוא בשני אנשים נפרדים, אז סדר המאמר היא להיפך, מכיוון שגם ראובן וגם שמעון רוצים אותו הדבר, לכן השתתפו יחד. ולהכי, הרי ישראל נמצאים תמיד בסוד האחדות, וכלליות כנסת ישראל אינה אלא קומה אחת, ממילא כשהם חונים בלשון יחיד, הכוונה היא דמשום שהם כאיש אחד, והיחידים שבהם הם כמו יד הימין ויד השמאל של גוף אחד, לכן הם בלב אחד וכולם רוצים בחניה זו של הר סיני. ויחן ישראל כאיש אחד בלב אחד. שאני מצרים, שהם עומדים תמיד בסוד הפירוד, 'יתפרדו כל פועלי אוון', 'לתאווה יבקש נפרד', ולכן כשהם נוסעים בלשון יחיד הכוונה היא כי משום שהם כולם רוצים בנסיעה זו של רדיפה אחרי ישראל, לכן השתתפו כולם לדבר אחד, והרי הם כלב אחד באיש אחד. ולשון חכמים מרפא". (לימוד יומי)