- הודעות
- 4,399
- תודות
- 11,316
- נקודות
- 885
מתוך ה'מגדלות מרקחים':
בסוכה לה. מבואר דהטעם דאתרוג של תרומה טמאה פסול הוא משום דאין בו דין ממון או משום דאין בו היתר אכילה, ולא קרינן ביה "לכם". והקשו בתוס' שם (ד"ה לפי) דתיפו"ל דפסול משום דכתותי מיכתת שיעוריה דהא תרומה טמאה היא מן הנשרפין [ואדרבה טעם זה כולל יותר, דמטעם "לכם" פסול רק ביו"ט ראשון, ומצד "כתותי מיכתת שיעוריה" פסול גם בשאר ימים]. ותירצו התוס' דאה"נ אי"צ להנך טעמי ופסול בלא"ה משום כתומ"ש, והנך טעמי דהיתר אכילה ודין ממון לא נאמרו אלא משום דאית בהו נפק"מ לענין מע"ש, עי"ש בתוס'.
והנה בעיקר מה שנקטו התוס' דאיכא דין כתותי מיכתת שיעוריה גם בתרומה טמאה, בתוס' רי"ד כתב די"ל דתרומה טמאה כיון דמותרת בהנאה בשעת שריפתה אין בה דין כתותי מיכתת שיעוריה. ולכאורה צריך ביאור דמה ענין הא דמותר בהנאה לזה דלא נימא כתומ"ש, הא סוף סוף הוא עומד לשריפה.
והביאור הוא לפי מה שהעירו בתוס' סוטה כה: הא לגבי כל העומד לישרף כשרוף דמי פלוגתא היא ורק ר"ש ס"ל דכשרוף, ומדוע לגבי כתותי מיכתת שיעוריה אף רבנן מודו, וכתבו וז"ל "אפילו רבנן מודו משום דאיסור הנאה הוא, ולא הוי אלא כעפרא דארעא בעלמא וליכא שיעורא", עכ"ל. מבואר דמחמת עצם הדבר שהוא עומד לישרף לא היה נחשב כמאן דלית ביה שיעורא משום דלא קי"ל דכל העומד וכו', אלא רק בצירוף מה דאיכא גריעותא בחפץ שהוא אסור בהנאה, ולכן אין לו חשיבות והרי זה כמאן דלית ביה שיעורא. ממילא כיון דכתבו התוס' דכל הענין דכתומ"ש תלוי בהאיסור הנאה ג"כ, א"כ בתרומה טמאה כיון דמותר להנות בשעת שריפתה חסר בהך גריעותא דאסור בהנאה, וק"ל.
אמנם מדברי הריטב"א בסוכה שם נראה דהענין דכתומ"ש הוא משום דעומד לישרף, שכתב דאע"ג דתרומת פירות האילן היא רק מדרבנן וא"כ אתרוג של תרומה טמאה קאי לשריפה מדרבנן לחוד, מ"מ הוא פסול למצוה מן התורה, דכיון דמחמת הדרבנן קאי לשריפה ממילא מיכתת שיעורא. ונראה דזה שייך רק מצד מה שבפועל עומד לישרף, וכלשון הר"ן (יד. מדפי הרי"ף) שכתב דהא דכתומ"ש הוא משום דכל העומד לישרף כשרוף דמי, וצ"ל דלענין חשיבות השיעור אף חכמים מודו, עכ"פ לפי"ז מובן דאף שעומד מדרבנן סו"ס הרי הוא עומד לכך. אבל להתוס' דהא דכתומ"ש הוא משום דאית ביה גריעותא של איסור הנאה, לכאורה אם האיסור רק מדרבנן הפסול ג"כ אינו אלא מדרבנן, דאי"ז תלוי במה שבפועל, אלא בחשיבות החפץ, ומה"ת הוא מותר בהנאה, ועי'.
בסוכה לה. מבואר דהטעם דאתרוג של תרומה טמאה פסול הוא משום דאין בו דין ממון או משום דאין בו היתר אכילה, ולא קרינן ביה "לכם". והקשו בתוס' שם (ד"ה לפי) דתיפו"ל דפסול משום דכתותי מיכתת שיעוריה דהא תרומה טמאה היא מן הנשרפין [ואדרבה טעם זה כולל יותר, דמטעם "לכם" פסול רק ביו"ט ראשון, ומצד "כתותי מיכתת שיעוריה" פסול גם בשאר ימים]. ותירצו התוס' דאה"נ אי"צ להנך טעמי ופסול בלא"ה משום כתומ"ש, והנך טעמי דהיתר אכילה ודין ממון לא נאמרו אלא משום דאית בהו נפק"מ לענין מע"ש, עי"ש בתוס'.
והנה בעיקר מה שנקטו התוס' דאיכא דין כתותי מיכתת שיעוריה גם בתרומה טמאה, בתוס' רי"ד כתב די"ל דתרומה טמאה כיון דמותרת בהנאה בשעת שריפתה אין בה דין כתותי מיכתת שיעוריה. ולכאורה צריך ביאור דמה ענין הא דמותר בהנאה לזה דלא נימא כתומ"ש, הא סוף סוף הוא עומד לשריפה.
והביאור הוא לפי מה שהעירו בתוס' סוטה כה: הא לגבי כל העומד לישרף כשרוף דמי פלוגתא היא ורק ר"ש ס"ל דכשרוף, ומדוע לגבי כתותי מיכתת שיעוריה אף רבנן מודו, וכתבו וז"ל "אפילו רבנן מודו משום דאיסור הנאה הוא, ולא הוי אלא כעפרא דארעא בעלמא וליכא שיעורא", עכ"ל. מבואר דמחמת עצם הדבר שהוא עומד לישרף לא היה נחשב כמאן דלית ביה שיעורא משום דלא קי"ל דכל העומד וכו', אלא רק בצירוף מה דאיכא גריעותא בחפץ שהוא אסור בהנאה, ולכן אין לו חשיבות והרי זה כמאן דלית ביה שיעורא. ממילא כיון דכתבו התוס' דכל הענין דכתומ"ש תלוי בהאיסור הנאה ג"כ, א"כ בתרומה טמאה כיון דמותר להנות בשעת שריפתה חסר בהך גריעותא דאסור בהנאה, וק"ל.
אמנם מדברי הריטב"א בסוכה שם נראה דהענין דכתומ"ש הוא משום דעומד לישרף, שכתב דאע"ג דתרומת פירות האילן היא רק מדרבנן וא"כ אתרוג של תרומה טמאה קאי לשריפה מדרבנן לחוד, מ"מ הוא פסול למצוה מן התורה, דכיון דמחמת הדרבנן קאי לשריפה ממילא מיכתת שיעורא. ונראה דזה שייך רק מצד מה שבפועל עומד לישרף, וכלשון הר"ן (יד. מדפי הרי"ף) שכתב דהא דכתומ"ש הוא משום דכל העומד לישרף כשרוף דמי, וצ"ל דלענין חשיבות השיעור אף חכמים מודו, עכ"פ לפי"ז מובן דאף שעומד מדרבנן סו"ס הרי הוא עומד לכך. אבל להתוס' דהא דכתומ"ש הוא משום דאית ביה גריעותא של איסור הנאה, לכאורה אם האיסור רק מדרבנן הפסול ג"כ אינו אלא מדרבנן, דאי"ז תלוי במה שבפועל, אלא בחשיבות החפץ, ומה"ת הוא מותר בהנאה, ועי'.
◆ ◆ ◆
בשו"ת חמדת שלמה סי' ל"ה כתב ליישב קו' התוס' הנ"ל למה לי לטעמי הגמ' דאין לו היתר אכילה ודין ממון, תיפו"ל משום דכתומ"ש, דנפק"מ לאתרוג שעשה רק חצי ממנו תרומה, ואח"כ נטמא. והנה מצד כתומ"ש ליכא למידן בזה, דהא איכא שיעורא בהך חצי שאינו תרומה טמאה, וממילא גם החצי שהוא תרומה טמאה נוסף על השיעור וכשר ומצטרף ומתקיימת המצוה גם בו, דכל החסרון שיש בו הוא רק דליכא שיעור, אבל אם כבר איכא שיעור יכול הוא להיות נוסף עליו. אך מצד דאין בו היתר אכילה ודין ממון יהיה פסול ליו"ט ראשון, משום דאותו החלק שאינו לכם הוא פסול, והוי ליה כחסר.
ויש לדון בדבריו דלכאורה אפשר דמלבד מה דשייך כתומ"ש באתרוג משום שהוא צריך שיעור, י"ל דמצד כתומ"ש הו"ל ג"כ "חסר", דהרי הוא כמו שכתות לחלקים, וא"כ לא יועיל מה שחציו יש בו שיעור, דמ"מ הו"ל חסר מצד כתומ"ש דהוי כמו שנחתך. והנה ידוע מה שנחלקו הראשונים האם כתומ"ש הוא כמו שחתוך לחלקים או כמו שחסר השיעור ממש, ונפק"מ כגון בסכך שכשר גם מחתיכות חתיכות האם שייך בזה פסול כתומ"ש, אך י"ל דכל מה שנחלקו הוא האם גם איכא חסרון שיעור, אבל כחתוך הוי לכו"ע, וא"כ אף בלא שאתרוג צריך שיעור הרי הוא פסול מדין כתומ"ש ביו"ט ראשון משום דהרי הוא כחתוך וחסר.
ואין להוכיח דל"כ מדברי התוס' בסוכה ל. ד"ה משום, דהקשו איך שייך כתומ"ש באתרוג הרי שיעור כביצה או כאגוז הוא רק משום גמר פירא וא"כ כיון דנגמר הפרי ל"ש בזה כתומ"ש, ותירצו דעכ"פ בעינן שיהיה מינכר לקיחתה עי"ש. ואם כדברינו דשייך כתומ"ש בלא דין שיעור, מחמת עצם הדבר שהוא כחתוך ואינו שלם, א"כ מאי קשיא להו, נימא דאה"נ אין דין שיעור באתרוג אבל מ"מ איכא כתומ"ש משום דהוי כחתוך וחסר. די"ל דקו' התוס' הוא משום שאר ימים דאין בהם פסול חסר, וכ"כ בהוד צבי ח"א סי' ח' אות ז'.
אלא שיש לדון בזה, דעד כאן לא מצינו דאמרינן כחתוך אף להנך ראשונים דהוי כחתוך, אלא לענין שיעור, דדין כתותי מיכתת שיעוריה לא נאמר אלא לענין שיעור וכלשון הגמ' "מיכתת שיעוריה", דלגבי שיעור אין לו את חשיבות של השיעור, אלא דזה שאין לו שיעור נחלקו האם הגדר הוא משום דהוי כחתוך ואין השיעור שלם מדבר אחד, ודוקא בדברים שצריכים שיעור מדבר שלם, או דהוי כמו שאין לו את השיעור כלל. אבל לענין דברים אחרים שאינם שיעור, י"ל לא נאמר הכלל של כתומ"ש ולא הוי כחתוך.
אבל יש להעיר דמצינו כתומ"ש גם בדבר שאינו שיעור, עי' יבמות קג: וברש"י שם ד"ה מאי, דבגד המנוגע שנכנס רובו לבית שדינן מיעוטו בתר רובא והוי כמי שנכנס כולו, ועל זה פרכינן דמדין כתומ"ש אין שייך לומר שדי מיעוטא בתר רובא דכיון דכמאן דמיכתתא זיל בתר מאי דעייל, א"כ חזינן דאמרינן זה גם לענין שדי מיעוט בתר הרוב דהוא כחתוך ואינו מושך אחריו המיעוט. א"כ אפשר דגם לענין חסרון שלימות אמרינן כן אע"פ שאינו דין בשיעור, ויש לדון בזה.
◆ ◆ ◆
ובעיקר קו' התוס' הנ"ל, היה מקום לומר לפי"ד הרשב"א בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תשמ"ז, דאתרוג של תרומה טמאה פסול אפילו היכא דלא אתי ליד כהן ואי בעי מיתשיל עליה, דלא אמרינן דמשום הואיל חשיב שיש בו עתה דין ממון והיתר אכילה. ולכאורה פשוט דכ"ז לענין להחשיבו עתה שיש בו דין ממון והיתר אכילה, אבל כתומ"ש אין שייך כיון דיש אופן להנצל מן השריפה, וכמו ע"ז של עכו"ם דיש לה ביטול דלא אמרינן בה כתומ"ש כיון דלאו בודאי לשריפה קאי, ואין זה מדין הואיל לדון כאילו כבר עכשיו ביטלו אלא דכיון דיש אופן לבטל אין ברור שישרף, ולענין זה אם יכול להשאל ג"כ לא גרע. והרי כתב הרשב"א שם דמתני' פסיק ותני דלא שנא בא ליד כהן או לאו אין יוצאין בתרומה טמאה, וא"כ שפיר הוצרכה הגמ' לטעמי דדין ממון והיתר אכילה להיכא דלא בא ליד כהן וכנ"ל.
ונפק"מ בדברינו הנ"ל לדינא דלפי"ז אתרוג של תרומה טמאה שלא בא ליד כהן פסול רק ביו"ט ראשון מדין לכם, אבל בשאר ימים כשר, ורק בבא ליד כהן פסול אף בשאר הימים.