אברך שלמד סוגיא בעומק העיון צריך לעשות חגיגה גדולה יותר מסיום הש"ס - רבי דב לנדו (1 צופה)

[נדיב לב]

בשיעור שמסר ר' דב לנדו הוא התבטא כך:
'אברך שלומד סוגיה כדבעי עם רמב"ן בעומק העיון, יכול לעשות חגיגה גדולה כמו סיום הש"ס, ואף חגיגה גדולה יותר'. ולרעייתו של אותו אברך אמר: 'אשריך ואשרי חלקך, את המאושרת עלי אדמות, אין זכייה כזכייתך'.

יבוא השואל וישאל,
למעשה, מה כוונת ר' דב, לעשות סיום על שטיקעל רמב"ן?

יבוא המשיב וישיב...
א. אם אפשר/ראוי/מצוי/מעשי לעשות חגיגות או לא, זה טפל ביחס למה שהגרד"ל רצה להדגיש, וחבל לפספס את הנקודה.

ב. הגרד"ל לא דיבר על 'שטיקל רמב"ן' (כפי שמצטייר לנו). הוא דיבר על אדם שעמל בעומק ורוחב הסוגיא ובירר אותה כדבעי. ומי מאתנו שבכ"ז מתקשה להבין מה העונג והסיפוק שיש בבירור מחלוקות של רמב"ן ובעל המאור בסוגיות מוקצה לדוגמא או ללמוד סוגיא למעשה, זה אכן מיותר בשבילו (ועגום מאוד). אני יכול להעיד על עצמי ומסתבר שבין חו"ר הפורום יש רבים וטובים שיזדהו עם זה, כשמסיימים לברר סוגיה מורכבת מרגישים סיפוק אדיר שא"א לתאר, לא פחות מסיום כזה או אחר.

ג. וכי קל בעינינו מה שהתבטא רבינו חיים מוולוז'ין (שאלתות להגר"ח אות ס"ג) "את כל תפילתי מעודי הייתי נותן בעד דין אחד מחודש מן הגמרא"!
מבהיל הרעיון. בשער ב' בנפש החיים הוא כותב באריכות על הענין העצום של התפילה, על הדביקות העצומה בבורא, ועם זאת, ר' חיים מעיד כך על עצמו.

ד. בהמשך הראיון הגרד"ל מתבטא בערגה:
"אח כמה עמל מלא עונג וסיפוק רוחני זה לשבת ולעסוק בבירור מחלוקת של רמב"ן ובעל המאור כשמבינים אותם לעומקם. אני זוכר סיפר הגרד"ל, כאברך צעיר אחרי החתונה ממש, למדתי עם החברותא, הגאון ר' מנחם פישל מחותנו של הרב יעקב אדלשטיין, את הסוגיות של מוקצה, עם כל המחלוקות של הרמב"ן ובעל המאור, שיטת הרשב"א וכו', עד קונטרס המוקצה של החזון איש. היה לו לר' מנחם אופי מיוחד הוא לא ויתר כמעט על אף נקודה".

ה. בנוסף יש לי בזה הסבר נחמד על פי מה שנכתב במאמר - "ערך לימוד התורה בעמל ובעיון - מתיקות התורה".

אבל ראשית כל הביעו דעתכם באשכול.



מצו"ב קובץ הראיון להורדה.
קישור - ראיון עם ר' דב לנדו - י"נ מוסף שבת עמוד 11 ואילך

 

[אלף בית]

אבל ראשית כל הביעו דעתכם באשכול.

לחץ כדי לכווץ...

 

[אוצר הידיעות]

בשיעור שמסר ר' דב לנדו הוא התבטא כך:
'אברך שלומד סוגיה כדבעי עם רמב"ן בעומק העיון, יכול לעשות חגיגה גדולה כמו סיום הש"ס, ואף חגיגה גדולה יותר'. ולרעייתו של אותו אברך אמר: 'אשריך ואשרי חלקך, את המאושרת עלי אדמות, אין זכייה כזכייתך'.

יבוא השואל וישאל,
למעשה, מה כוונת ר' דב, לעשות סיום על שטיקעל רמב"ן?

יבוא המשיב וישיב...
א. אם אפשר/ראוי/מצוי/מעשי לעשות חגיגות או לא, זה טפל ביחס למה שהגרד"ל רצה להדגיש, וחבל לפספס את הנקודה.

ב. הגרד"ל לא דיבר על 'שטיקל רמב"ן' (כפי שמצטייר לנו). הוא דיבר על אדם שעמל בעומק ורוחב הסוגיא ובירר אותה כדבעי. ומי מאתנו שבכ"ז מתקשה להבין מה העונג והסיפוק שיש בבירור מחלוקות של רמב"ן ובעל המאור בסוגיות מוקצה לדוגמא או ללמוד סוגיא למעשה, זה אכן מיותר בשבילו (ועגום מאוד). אני יכול להעיד על עצמי ומסתבר שבין חו"ר הפורום יש רבים וטובים שיזדהו עם זה, כשמסיימים לברר סוגיה מורכבת מרגישים סיפוק אדיר שא"א לתאר, לא פחות מסיום כזה או אחר.

ג. וכי קל בעינינו מה שהתבטא רבינו חיים מוולוז'ין (שאלתות להגר"ח אות ס"ג) "את כל תפילתי מעודי הייתי נותן בעד דין אחד מחודש מן הגמרא"!
מבהיל הרעיון. בשער ב' בנפש החיים הוא כותב באריכות על הענין העצום של התפילה, על הדביקות העצומה בבורא, ועם זאת, ר' חיים מעיד כך על עצמו.

ד. בהמשך הראיון הגרד"ל מתבטא בערגה:
"אח כמה עמל מלא עונג וסיפוק רוחני זה לשבת ולעסוק בבירור מחלוקת של רמב"ן ובעל המאור כשמבינים אותם לעומקם. אני זוכר סיפר הגרד"ל, כאברך צעיר אחרי החתונה ממש, למדתי עם החברותא, הגאון ר' מנחם פישל מחותנו של הרב יעקב אדלשטיין, את הסוגיות של מוקצה, עם כל המחלוקות של הרמב"ן ובעל המאור, שיטת הרשב"א וכו', עד קונטרס המוקצה של החזון איש. היה לו לר' מנחם אופי מיוחד הוא לא ויתר כמעט על אף נקודה".

ה. בנוסף יש לי בזה הסבר נחמד על פי מה שנכתב במאמר - "ערך לימוד התורה בעמל ובעיון - מתיקות התורה".

אבל ראשית כל הביעו דעתכם באשכול.



מצו"ב קובץ הראיון להורדה.
קישור - ראיון עם ר' דב לנדו - י"נ מוסף שבת עמוד 11 ואילך

לחץ כדי לכווץ...

אם לכזה מין דעות כיוונת
דעתי היא כי כל הכבוד והיקר שעושים בסיומי דף היומי אמנם זה ענין גדול
אבל יש בזה גם חיסרון עצום בכבוד התורה של אברכי הכוללים העמלים בתורתם
בזמן הסיומים פגשתי יהודי תלמיד חכם גדול שממש קצף על זה שמושיבים ב ... וטען כמו שברור לנו שלא לומדים רמב"ם יומי כי לא ככה לומדים רמב"ם... ה"ה ללימוד הש"ס
(כמובן שיש כאלו שתקנה זו מועילה עבורם, הנידון הוא על האוירה הכללית, ואכן זוכר אני את ימי הסיומים בכולל, ניתן היה לראות אברכים שפניהם היו נפולות מכך שאינם גומרים ש"ס והיו אף כאלו שפתאום התחילו ללמוד דף היומי (הבעיה היתה שזה הגיע על חשבון דברים אחרים...)

ומנפלאות הבורא שהעמיד בראשינו את מרן רד"ל שליט"א שמעמיד אותנו על המקום ויחד עם המשך החזקת עולם התורה בכללותו על כל גוניו פרטיו ודקדוקיו אינו מסיר עינו מבבת עיננו אלו המוסרים נפשם על לימוד התורה בעיונה ומאיר את עיננו לומר זה הדרך לכו בה

 

[חפץ בחיים]

אם לכזה מין דעות כיוונת
דעתי היא כי כל הכבוד והיקר שעושים בסיומי דף היומי אמנם זה ענין גדול
אבל יש בזה גם חיסרון עצום בכבוד התורה של אברכי הכוללים העמלים בתורתם
בזמן הסיומים פגשתי יהודי תלמיד חכם גדול שממש קצף על זה שמושיבים במזרח את בעלי הבתים וטען כמו שברור לנו שלא לומדים רמב"ם יומי כי לא ככה לומדים רמב"ם... ה"ה ללימוד הש"ס
(כמובן שיש כאלו שתקנה זו מועילה עבורם, הנידון הוא על האוירה הכללית, ואכן זוכר אני את ימי הסיומים בכולל, ניתן היה לראות אברכים שפניהם היו נפולות מכך שאינם גומרים ש"ס והיו אף כאלו שפתאום התחילו ללמוד דף היומי (הבעיה היתה שזה הגיע על חשבון דברים אחרים...)

ומנפלאות הבורא שהעמיד בראשינו את מרן רד"ל שליט"א שמעמיד אותנו על המקום ויחד עם המשך החזקת עולם התורה בכללותו על כל גוניו פרטיו ודקדוקיו אינו מסיר עינו מבבת עיננו אלו המוסרים נפשם על לימוד התורה בעיונה ומאיר את עיננו לומר זה הדרך לכו בה

לחץ כדי לכווץ...

דבריך היקרים נפלאים ונכונים
אך כמדומני שיש כאן איזו סטיה. וכי הסיום נעשה לבעלבתים או לאברכים שלומדים את התורה? הסיום נעשה לתורה ולכן סיום הש"ס גם כשהוא שטחי ומהיר הוא סיום ולכן יש שמחה ואילו לימוד סוגיא בעיון אין סבה סיום ואע"פ שיש בה שמחה גדולה של לימוד התורה מכל מקום אין בה שמחת סיום. אינני חושב שיש כאן חסרון בכבודם של האברכים כמו שסיום הש"ס אינו קשור בכי הוא זה לכבודם של הבעלבתים. הסיום הוא של התורה הקדושה בלבד.
אכן מחמת כך שטעות זו נפוצה היא נאלץ הגרד"ל שליט"א לומר את דבריו. כך נראה לי

 

[אוצר הידיעות]

דבריך היקרים נפלאים ונכונים
אך כמדומני שיש כאן איזו סטיה. וכי הסיום נעשה לבעלבתים או לאברכים שלומדים את התורה? הסיום נעשה לתורה ולכן סיום הש"ס גם כשהוא שטחי ומהיר הוא סיום ולכן יש שמחה ואילו לימוד סוגיא בעיון אין סבה סיום ואע"פ שיש בה שמחה גדולה של לימוד התורה מכל מקום אין בה שמחת סיום. אינני חושב שיש כאן חסרון בכבודם של האברכים כמו שסיום הש"ס אינו קשור בכי הוא זה לכבודם של הבעלבתים. הסיום הוא של התורה הקדושה בלבד.
אכן מחמת כך שטעות זו נפוצה היא נאלץ הגרד"ל שליט"א לומר את דבריו. כך נראה לי

לחץ כדי לכווץ...

תודה על חידוד הדברים
לא התכוונתי לדבר על אנשים בעלי בתים יקרים או אברכים (אתה יכול לראות שכבר מקודם תיקנתי ההודעה והשמטתי משפט מסוים)
כוונתי היתה אך ורק לדרך הלימוד השטחית יותר לעומת דרך הלימוד העיונית וכמובן לחיים שיש בהם לימוד תורה בעיון לעומת חיים שאין בהם את הדרגה הזו של לימוד התורה

אני רוצה לחדד שאין כוונתי להפחית ח"ו מגודל החשיבות של לומדי דף היומי ולוואי והיה חלקי עמהם
רק שצריך לשים לב שזה לא מגיע באופן של הפחתה מכבוד העוסקים בה בכל כוחם וטרודים לדעת סודה

 

[מה ידידות]

רבינו דב שליט"א מאיר את עיני הדור לדעת ולהבין כי עיקר לימוד התורה הוא העיון, אין הדברים באים לזלזל חלילה בלימוד בקיאות או בלומדי הדף היומי אך לעיתים החגיגות על סיומי הדף היומי יכולים לטשטש את הדבר הברור והאמיתי כי אלו העמלים בסוגיא בעומק העיון זהו לימוד התורה האמיתי, הוא הנעלה שבדרגות לימוד התורה, כך שאכן אברך שלמד סוגיא בעומק העיון דרגתו גדולה לאין ערוך מזה שלמד מסכת וסיימה כשהלימוד הוא פירוש המילים והבנה שטחית בלבד.
רבינו דב לא מחדש פה דברים חדשים אלא שב ומכריז על הדברים הפשוטים והידועים שלעיתים נשכחים.
זכורני כי ראיתי כתוב בשם החזון איש כי הורה כי בזמן בו אסור ללמוד תורה כת"ב ואבלות הרי שלימוד בקיאות מותר כי זה לא 'לימוד', לימוד שנאסר הוא לימוד בעיון, ואלו הדברים הברורים לדעת לייקר את עמלי התורה בעיון שלימודם הוא הנעלה ביותר ולהם הכבוד והיקר המגיע יותר מכולם.

 

[חפץ בחיים]

בתענית בכורים בערב פסח מותר רק למי שעשה סיום לאכול. גם שם נתלונן שאינו ראוי שבעלבת שעשה סיום בשטחיות ובבקיאות יאכל ואילו האברך המעיין ימשיך לצום? או שאנחנו מבינים שסיום מחייב שמחה. נקודה. וזה עניין אחר לגמרי מהשאלה החשובה מה עיקר ומה טפל.
האם זה לא בסדר שחתן שמח ביום חתונתו בגלל שאברך אחר עמל הרבה יותר ממנו בעמל התורה? מה זה קשור?
אני חושב שזה גופא מה שהגרד"ל התכוון לדייק. שהשמחה היא לא על צורת הלימוד ולא על האנשים אלא על עצם הסיום והשמחה היא בתורה הקדושה.

 

[הצעיר שבחבורה]

בתענית בכורים בערב פסח מותר רק למי שעשה סיום לאכול. גם שם נתלונן שאינו ראוי שבעלבת שעשה סיום בשטחיות ובבקיאות יאכל ואילו האברך המעיין ימשיך לצום? או שאנחנו מבינים שסיום מחייב שמחה. נקודה. וזה עניין אחר לגמרי מהשאלה החשובה מה עיקר ומה טפל.
האם זה לא בסדר שחתן שמח ביום חתונתו בגלל שאברך אחר עמל הרבה יותר ממנו בעמל התורה? מה זה קשור?
אני חושב שזה גופא מה שהגרד"ל התכוון לדייק. שהשמחה היא לא על צורת הלימוד ולא על האנשים אלא על עצם הסיום והשמחה היא בתורה הקדושה.

לחץ כדי לכווץ...

כמדו', לענ"ד, שהתלונה היא לא על עצם הסיום, אלא על האירוע והחגיגה שסביב זה.

 

[איש האשכולות]

ביטול תורה באיכות

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

לימוד גמרא בעיון לעומת לימוד בקיאות

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

לימוד ה"עיון" החסידי (או, "דער חסידישער גמרא-לערנען)

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

דף היומי מצדדים ומתנגדים

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[אהבת תורה]

דברי רבנו שליט"א מאירים עד מאוד את החשיבות שבלימוד הסוגיא בעיון, ואשרי הדור שזוכה לראות כי "מאן דנפח - מדיליה נפח" בראיית משוש חייו של הגרד"ל בכל תוספת עיון והעמקה בתורה הקדושה.

עם כל זה - עדיין צריך להבין את כוונתו שאפשר לעשות חגיגה גדולה יותר מסיום הש"ס,
כי בסופו של דבר - מצינו בחז"ל "מכאן שעושים סעודה לגומרה של תורה", ולא מצינו שעושים סעודה לגומרה של סוגיא.

המעלה של סיום היא ה"שלימות". משא"כ בלימוד סוגיא בעיון, שאע"פ שהשלים סוגיא זו ברחבה ובהיקפה, מ"מ אין לזה תורת "שלם", ולכן זה לא פוטר מתענית בכורות ולא מתיר לאכול בשר בתשעת הימים. [וכמדומה, שאין פוסק שיפסוק שאסור לאכול בשר בסיום הש"ס של דף היומי שיחול בתשעת הימים על אף שהלימוד הוא שטחי, ומאידך אין פוסק שיתיר לאכול בשר בסיום סוגיא בעיון עם כל הרחבות וההיקף]

אשמח אם יש מישהו שיאיר את עיני בכוונת הגרד"ל. (וכידוע, שאין דרכו של הגרד"ל לומר "פיטומי מילי בעלמא", וכל דבריו מבוססים על דברי חז"ל, ואף בדידי הוה עובדא ששאלתי אותו שאלה מסויימת, ונמנע מלהשיב, באמרו שאין לו מקור בגמ' ובהלכה מהיכן לפשוט ספק זה).

 

[כשר]

אני חושב שאדם שסיים פרק או הלכה צריך לעשות מסיבה גדולה
שהרי כר' עקיבא התיר את הנדר לכלבא שבוע הוא אמר לו אם הוא היה יודע אפילו הלכה אחתאו פרק אחד לא הייתי מדיר אותו
א"כ יש לנו עדות מכלבא שבוע (חמיו של ר"ע) שמי שיודע הלכה אחת או פרק אחד ראוי למליונים
תעריכו את עצמכם

 

[מבקש תורה]

עם כל זה - עדיין צריך להבין את כוונתו שאפשר לעשות חגיגה גדולה יותר מסיום הש"ס,
כי בסופו של דבר - מצינו בחז"ל "מכאן שעושים סעודה לגומרה של תורה", ולא מצינו שעושים סעודה לגומרה של סוגיא.

לחץ כדי לכווץ...

וכבר כתבו

יבוא המשיב וישיב...
א. אם אפשר/ראוי/מצוי/מעשי לעשות חגיגות או לא, זה טפל ביחס למה שהגרד"ל רצה להדגיש, וחבל לפספס את הנקודה.

לחץ כדי לכווץ...

ואם תדקדק בלשונו של הגרד"ל שלא כתב שיעשה סעודה, ואכן אין לזה דין של סעודת מצווה,

אבל החגיגה... אוי החגיגה של אברך שהקיף סוגיא בשלמות
אין לתאר ואין לשער

וכמו שכבר אמר הרב @נדיב לב

ומי מאתנו שבכ"ז מתקשה להבין מה העונג והסיפוק שיש בבירור מחלוקות של רמב"ן ובעל המאור בסוגיות מוקצה לדוגמא או ללמוד סוגיא למעשה, זה אכן מיותר בשבילו (ועגום מאוד).

לחץ כדי לכווץ...

 

[איש תורה]

רבי חיים מוולוז'ין זצוק"ל וזה לשונו: "וגם העיקר לאחוז בסברא ישרה, ואשר אינה ישרה לאמתה של תורה גם אם היא מחודדת - אותה תרחק, וכד דייקת שפיר שכל גדולי הראשונים והאחרונים ז"ל לא נשתבחו אלא בסברא ישרה, כל הישר מחבירו גדול מחבירו".

הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"א הלכה י"א) כותב: "יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה וענין זה הוא הנקרא גמרא".

חזו"א (בקונ' ח"י שעות) וזה לשונו: "ומטבע בני אדם לקרוא מה שכתוב בספר בשטחיות ובמהירות כקורא אגרת, ומקניני החכמה להתרגל לדקדק בלשון חכמים כי דבריהם נכתבו בדקדוק עיוני, וקריאת המהירות וקריאת העיון הפכיות על הרוב ותוצאותיהן נגדיות".

 

[נדיב לב]

זכורני כי ראיתי כתוב בשם החזון איש כי הורה כי בזמן בו אסור ללמוד תורה כת"ב ואבלות הרי שלימוד בקיאות מותר כי זה לא 'לימוד', לימוד שנאסר הוא לימוד בעיון, ואלו הדברים הברורים לדעת לייקר את עמלי התורה בעיון שלימודם הוא הנעלה ביותר ולהם הכבוד והיקר המגיע יותר מכולם.

לחץ כדי לכווץ...

יישר כח גדול. לצורך השלמת המאמר, אשמח מאוד לוודא את מקור הסיפור. (אתה או אחד החברים שמכיר).

לחץ כדי לכווץ...

ייש"כ. אם יש בידיך או אחד החברים את הלשון המדוייק יעזור לי מאוד.

 

[נדיב לב]

בנו"ט
מעשה ביהודי מתאגרף גדול, בעל תארים נכבדים בענף זה, שהיה רחוק מאד מיהדות, וכל יהדותו הצטמצמה בעובדה שנולד להורים יהודים. באחד הימים, נתקל בנו ביהודי המניח תפילין. הסתקרן והתעניין מהן "הקופסאות השחורות" הללו, ומדוע הוא קושר אותן כך? ענה לו בעל התפילין: "הרי יהודי אני, ויהודי מניח תפילין". כאשר שאל שאלות נוספות והתחיל להתעניין ביהדות, שלח אותו הלה למכריו שילמדוהו כראוי את יסודות היהדות. הבן "נמשך אל האור", ונעשה בעל תשובה. לימים, אף הלך ללמוד בישיבה באמריקה. כאשר נעשה "בן ישיבה", הקפיד מאוד על ניצול הזמן, וכל רגע פנוי ניצל ללימוד. גם כאשר היה מגיע, מפעם לפעם, לבית אביו, היה מקדיש את כל זמנו ללימוד, וזאת בניגוד גמור לתקופה שבה היה סטודנט והיה מחפש לעצמו להשתחרר מהלימוד בבילויים למיניהם.

בראות אביו שהלימוד אצל בנו נעלה וחשוב ביותר, עד שאין דבר שבעבורו יתבטל מלימוד התורה, התרשם מכך מאוד. באותו זמן התפטר האב מעבודתו הקבועה כמתאגרף, עד שיום אחד ניגש אל בנו וביקש ממנו שילמד עמו לכל הפחות דף אחד מן "הספר הזה", כלומר הגמרא. השיב לו הבן: "זה קשה מאוד, כי כדי להבין גמרא עליך לדעת שתי שפות: לשון הקודש וארמית, שבהן כתובה הגמרא. וכמו כן חסרים לך הרבה מושגים וידיעות". אך האב הזכיר לבנו: "שכחת שאני אוהב מאבקים". ואכן, האב לא וויתר ולא הרפה, והתמסר בכל כוחו ללימוד. הלימוד היה קשה בעבורו, המושגים חדשים לגמרי, כך שהיה צורך להתעכב על כל מילה וכל שורה. הבן, כאמור, למד בישיבה, ונעדר הרבה מן הבית, כך שרק לאחר שנה תמימה של לימוד - סיימו את הדף הנכסף!

כאשר סיימו ללמוד את הדף, אמר האב לבן: "ברצוני לעשות 'מסיבת סיום' על שזכיתי ללמוד דף גמרא". אמר לו הבן: "יש אמנם מנהג לעשות 'מסיבת סיום' על סיום מסכת, אבל לא על דף אחד". אך האב התעקש בכל זאת לעשות מסיבת סיום על הדף שלמד. ביתם היה סמוך לבניין הישיבה של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, והבן הלך לשאול את דעתו. השיב לו הרב: "בוודאי, זו סעודת מצוה, ואף אני אבוא לשמוח עמכם בשמחה של תורה"! וכך היה. נחוגה הסעודה ברוב פאר והדר, שמחת "סיום הדף", ורבי משה פיינשטיין הגיע ודרש.

למחרת שוב הוזמן רבי משה פיינשטיין לביתו של יהודי זה, הפעם - להספיד. הסעודה ההיא הייתה הסעודה האחרונה של המתאגרף. באותו לילה נפטר באופן פתאומי. הרב פיינשטיין הספידו: "יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בדף גמרא אחד". אילו היה המנוח נלקח מן העולם בלי דף הגמרא הזה, מה עלוב היה מצבו למעלה. אולם כעת, שזכה לבוא לבית דין של מעלה עם דף גמרא, ובפרט שטרח עליו כל כך הרבה, כמה זכות ורווח יש לו!