הרב משה אהרן ברוורמן נדרש לשאלה הכי נוקבת ואמיתית על אלול. מה זאת ההצגה הזאת? למה אנחנו משחקים אותה צדיקים לחודש אחד, אם ברור שאחר כך נחזור להתנהג כרגיל? שמעתי המון תשובות בחיי על ה"בלוף" האלולי. המון תירוצים טובים יותר או פחות. הרב ברוורמן אמר הסבר מנצח.
חודש אלול, הוא אומר, מכונה "ימי רצון". הכוונה לא רק, כפי שאנחנו רגילים לחשוב, לרצונו של הקב"ה, לאור המיוחד של חודש אלול שיורד משמים, אלא גם לרצון שלנו – אנחנו חושפים בחודש הזה את הרצון האמיתי שלנו. אנחנו מגלים מה השאיפות שלנו ופועלים, עד כמה שאפשר, בהתאם אליהן. אנחנו לא מתחפשים באלול, אלא להפך, כל השנה אנחנו מתחפשים, ובאלול נחשף האני האמיתי שלנו. ברור הרי שכל אדם, בתוך תוכו, רוצה להיות טוב יותר, נקי יותר, מרומם יותר. באלול יש לנו צ'אנס להיות באמת כאלה.
אלא מה? אחת הבעיות הגדולות שלנו היא הפחד משינויים. החשש להצטרף לסיפור, ללכת על זה. "אנשים חוששים משינוי", הוא מאבחן, ומוסיף שלרוב, כישלונות העבר מונעים מאיתנו להתחיל שוב: "להרבה אנשים יש כל מיני זכרונות ושברי זכרונות מנסיונות לא נכונים של רצון להשתנות, ההפך הגמור מ'ואני קרבת אלוקים לי טוב'... וזה מרתיע ומייאש לנסות שוב. העצה לזה היא להניח לכל ההרגשות האלה, ולהתחיל עם הרגשת הנועם שבשינוי. להתחיל בשינוי קל".
רגע, אבל שאלנו קודם למה להשתנות רק לחודש אחד, אם בין כה אחרי זה ברור שלא נשאר ברמה הרוחנית הגבוהה של אלול ועשרת ימי תשובה? ובכן, הרב ברוורמן, פשוט משווה בין החופשה שלנו, שזה עתה הסתיימה לצערנו, ובין האלול שלנו. "ההליכה לחופשה היא הוכחה טובה שגם כשמדובר בתקופה זמנית, האדם מרגיש שהוא שואב מכך כוחות להמשך", הוא אומר.
שימו לב, זה לא עוד משפט. מה הוא בעצם אומר כאן? אנחנו יוצאים לחופשה, בארץ או בחו"ל, בצימר או במלון. מה עשינו לשם כך? המון. פתחנו יומנים, תכננו, תיאמנו, הזמנו, שילמנו, ארזנו, טרחנו, נסענו, הגענו. וכל זאת, למרות שלכולנו היה ברור שב‑1 בספטמבר חוזרים ללימודים ולעבודה, נכון? הרי אנחנו לא נישאר לנצח בחדר האוכל של כינר או במסלול בג'ילבון או במלון על הרי האלפים. אז אם כך, אם ממילא בסוף חוזרים הביתה, למה כל ההשקעה? מה זאת כל ההצגה הזאת?
התשובה פשוטה: כשמדובר בחופשה – ברור לנו שזה ישפיע על כל השנה כולה. ברור לנו שאנחנו צריכים את פסק הזמן הזה כדי לאגור כוחות להמשך, אפילו אם השינוי באווירה הוא רק לזמן קצר. ברור לנו שבלי השבועות האלה, פשוט נשתגע. אז למה ביחס לאלול אנחנו לא מבינים את המנגנון הזה? נכון, לא נהיה ככה כל השנה, אבל הניסיון להעלות את הרף לזמן קצר, הניסיון ליצור אווירה אחרת, גם אם לתקופה מסוימת – נותן כוח ואנרגיה לכל השנה כולה. מה שנכון לגבי הקיאקים נכון גם לגבי אמירת "לדוד ה' אורי וישעי".
ואז, לקראת סיום, הרב ברוורמן סיפר על מושג שהדהים אותי. בכל שנה, בחודש אלול, היו מגיעים לישיבת קלם המיתולוגית, מהתובעניות והקפדניות שבישיבות המוסר, יהודים יקרים, עובדי השם, מכל רחבי ליטא, שכבר לא למדו בישיבה, אבל רצו להעביר את הימים האלה בתוך האטמוספירה המיוחדת שלה. ואיך הם קראו לתקופה הזאת, התלמידים הזמניים, שם בקלם, שחזרו לישיבה רק לאלול? "דאטשע רוחנית". דאטשע באידיש מדוברת זה חופשה. כן, הם באו לשם, מבחינתם, לחופשה השנתית שלהם, לאגור כוחות לכל השנה שמגיעה אחר כך. לתפוס ראש.
