בראשית איך היתה לנחש טענת פטור, והרי מסית חייב גם כשלא שמעו לו?

[נחום]

בסנהדרין כט. מבואר שאילו טען הנחש "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין", היתה לו טענת פטור, ורק מפני שלא טען לא טענו עבורו.

וצ"ע, הרי מסית לעבודה זרה חייב גם אם המוסת לא עבד לבסוף, וכמבואר במשנה בסנהדרין סז. נמצא שהחיוב הוא על עצם ההסתה, ולא על העבירה שנעשתה בעקבותיה. אם כן, מה מועילה הטענה שחוה לא היתה צריכה לשמוע לו?

אפשר לחלק שהנחש הסית לאכילה ולא לעבודה זרה, ולכן חיובו תלוי בתוצאה. אלא שאם כן יש להבין את הלימוד ממנו שאין טוענין למסית, אצל הנחש היתה טענה שיכולה לפוטרו, ואילו במסית לעבודה זרה הטענה הזאת לכאורה אינה מועילה כלל.
מה בדיוק נלמד מהנחש לדין מסית?

 

[מילתא בטעמא]

תוספות בסנהדרין כט. ד"ה דברי הרב ודברי התלמיד מתרצים זאת במפורש.