וזאת הברכה אין מחליפים זכות בחובה וחובה בזכות (3 צופים)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
יחי ראובן ואל ימות (לג ו)

בספרי כאן פיסקא שמ"ז איכא למ"ד שהכוונה שעבור ההצלה שהציל ראובן את יוסף מהבור, נמחל לו העון של מעשה בלהה, ומסיים הספרי שם, "אבל חכמים אומרים לעולם אין מחליפים לא זכות בחובה ולא חובה בזכות אלא נותנים שכר על המצות ועונשים על העבירות". ומכאן הקשה מהר"ש יפה זצ"ל בפירושו יפה קול על מדרש רבה קהלת פרשה ה', דאמרינן שם ר' יהושע בן לוי פתר קרייא בפוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים, "ואל תאמר לפני המלאך" זה החזן, "כי שגגה היא" תהא אנא בי, "למה יקצוף האלהים על קולך" על אותו הקול שאמרת, "וחבל את מעשה ידיך" מיעוט מצות ראשונות שביד אותו האיש הקדוש ברוך הוא מכניס בהן מארה ומאבדן ממנו, והקשה הרב הנזכר, למה הקב"ה מאבד ממנו מצוות הראשונות בעבור העבירה שעשה שלא שילם את נדרו.

ויש לומר דהנה בעושה מצוה שלא לשמה, כגון האומר סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני, אמרינן בגמ' ר"ה ד. וב"ב י: שהרי זה צדיק גמור, ודוקא בישראל, אבל בעובדי כוכבים אין זו מצוה. ופירש רש"י בב"ב שם, שהחילוק הוא משום שהישראל לאחר שעושה המצוה, שוב אינו מתחרט עליה אפילו אם לא יחיה בנו, דרק הסיבה הראשונה שהביאתו לעשות המצוה היא שלא לשמה, אבל אחר שנתעורר לעשות המצוה הוא עושה אותה על כל פנים, אבל הנכרי אינו נותן אלא על מנת שיחיה בנו ואם לא כן הוא מתחרט. נמצא שדבר זה האם מצוה שנעשית שלא לשמה חשובה מצוה או לא, תלויה האם כאשר לא מתקיימת לו התועלת של שלא לשמה הוא מתחרט או לא. והנה מי שפסק צדקה ברבים ואח"כ נתחרט, היינו דכל מה שפסק ברבים היה משום שחפץ בכבוד שיתנו לו, ואחר כך הוא מתחרט משום שכבר קבל את הכבוד ואין לו עתה תועלת בזה, א"כ הוא מאותם שעושים אך ורק שלא לשמה, וכאשר בטל התכלית שעבורה עשה הוא מתחרט, והרי הוא כמו נכרי לענין זה. ומעתה מדת הדין נותנת שגם שאר המצות שעשה שלא לשמה לא יחשבו לו, שהרי גילה בדעתו שאינו עושה אלא על מנת השלא לשמה ואם לאו הוא מתחרט, וא"כ אפילו מהמצוות שלא נתחרט עליהם, היינו רק משום שבהם באמת נתקיימה מחשבתו, כגון שנתן על מנת שיחיה בנו ובאמת חיה, אבל אם לא היה מתקיים היה מתחרט, וכיון שאינו עושה אלא על מנת השלא לשמה, אין זו מצוה אלא עבירה. וממילא מאבד גם את המצות הראשונות, בזה שמגלה עליהם שנעשו רק על מנת שלא לשמה.​