כתיב (במדבר ט' י') "דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחקה לכם או לדרתיכם ועשה פסח לד'".
וברש"י כתב - פסח שני מצה וחמץ עמו בבית ואין שם יו"ט ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו.
לכאו' בדברי רש"י אלו חילק רש"י בין אכילת חמץ סתם דהוא מותר בפסח שני, לבין אכילת חמץ עם הפסח שהוא אסור אף בפסח שני.
ובמנח"ח (מצוה שפ"א ג') תמה מהו המקור לאיסור זה אחר שרש"י עצמו מודה דאין איסור חמץ סתם. ובמשך חכמה כתב דעל מצות ומרורים יאכלוהו נדרש על מצות יאכלוהו ולא על החמץ.
ומפורסם בשם הרב שך דהקריאה הזו היא טעות בדברי רש"י, ויש לקרוא את רש"י כך- ואין שם יום טוב ואין איסור חמץ, אלא עימו באכילתו.
וכוונת רש"י להיפוך, דבאמת אין איסור חמץ כלל אלא יכול להיות עימו באכילתו.
וברש"י כתב - פסח שני מצה וחמץ עמו בבית ואין שם יו"ט ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו.
לכאו' בדברי רש"י אלו חילק רש"י בין אכילת חמץ סתם דהוא מותר בפסח שני, לבין אכילת חמץ עם הפסח שהוא אסור אף בפסח שני.
ובמנח"ח (מצוה שפ"א ג') תמה מהו המקור לאיסור זה אחר שרש"י עצמו מודה דאין איסור חמץ סתם. ובמשך חכמה כתב דעל מצות ומרורים יאכלוהו נדרש על מצות יאכלוהו ולא על החמץ.
ומפורסם בשם הרב שך דהקריאה הזו היא טעות בדברי רש"י, ויש לקרוא את רש"י כך- ואין שם יום טוב ואין איסור חמץ, אלא עימו באכילתו.
וכוונת רש"י להיפוך, דבאמת אין איסור חמץ כלל אלא יכול להיות עימו באכילתו.
