מתוך 'ליקוטים' למסכת אבות, שבהוצאת זכר חנוך (פרק ב משנה ח).
ושמעתי מפי הרב הגדול מרן מהר"ר אברהם סכנדרי ששמע מפי סופרים איש מפי איש מפי הרמב"ם שאדם גדול לא היה רוצה לקרות וידוי כי יודע בעצמו שלא עשה דבר עבירה ולמה ידבר שקרים לפניו והוא חותמו אמת
והשיבו הרמב"ם אלו ידעת אתה הנלבב כמה חומר עבודת השם יתעלה וכמה צריך לעבוד את האלוה הזה והיית מקיף העבודה הראויה והמוכרחת לאדון הזה היית יודע בודאי שאין כל יום שאין אתה עושה כל האמור בוידוי ועוד נוסף כהנה וכהנה וכל אדם נידון לפי גודל חכמתו שהרי מצינו שדוד המלך ע"ה נכתב עליו עון א"א והיא היתה מגורשת מאוריה ועון הריגתו אף כי היה חייב מיתה ועון ציצית של המלך שאול אף כי היה רודפו והיה חייב מדין מחתרת וכן כל כיוצא בזה לפי מה שהוא אדם כן משפטו ושאתו ואף על דבר זה שדברת עתיד אתה ליתן את הדין עכ"ל
ומאוד יחרד האיש וילפת ובמסתרים תבכה נפשו בהגלות נגלות אמרי קדוש אבי התעודה הרמב"ם הללו כי אש יצאה מחשבו"ן אז יכנע לבבו ובמרירות יאנח לבקש רחמי שמים הרחמים והסליחות כי אל רחום הוא (חסדי אבות).
