אימתי

משתמש ותיק
gemgemgemgem
פרסם מאמר
הודעות
655
תודות
2,389
נקודות
246
בשני המקומות המצוטטים למטה - יש את הקונפילקט הזה
בתכלית הבריאה, למה ה' ברא את העולם, בגלל שרצונו להיטיב, אבל זה לא שהעולם נברא כי הוא צריך את זה או אותנו, אלא הוא לא צריך אותנו ואין בו שום חסרון וצורך כלשהוא למלאות, שהרי שלם בכל מיני שלמות! -
וגם בכבוד אנחנו חייבים לכבד אותו אבל הוא לא צריך את הכבוד, אז למה צריך לכבד אותו, והאם הוא נהנה מזה, האם זה רק בשביל שאנחנו נוציא מעצמנו התנהגות של כבוד...
בקיצור השאלה די ברורה, מקווה..
אשמח לשמוע את דעתכם על זה, איך מסבירים את זה ברור?

דרך ה' פרק א.
התכלית בבריאה: הנה התכלית בבריאה היה להטיב מטובו ית׳‎ לזולתו והנה תראה כי הוא לבדו ית״ש השלימות האמיתי המשולל מכל החסרונות ואין שלימות אחר כמוהו כלל. ונמצא שכל שלימות שידומה חוץ משלימותו ית׳‎ הנה איננו שלימות אמיתי אלא יקרא שלימות בערך אל ענין חסר ממנו אך השלימות בהחלט אינו אלא שלימותו ית׳‎ וע״כ בהיות חפצו ית׳‎ להטיב לזולתו לא יספיק לו בהיותו מטיב קצת טוב אלא בהיותו מטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו ובהיותו הוא לבדו ית׳‎ הטוב האמיתי לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו ית׳‎ מצד עצמו שהוא הטוב השלם והאמיתי.
מסילת ישרים פרק יט
וּלְהוֹצִיא מִמִּי שֶׁלְּהָקֵל עַל עַצְמוֹ יֹאמַר אֵין הַכָּבוֹד אֶלָּא לִבְנֵי הָאָדָם הַמִּתְפַּתִּים בַּהֲבָלִים אֵלֶּה, אַךְ הקב"ה אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לָזֶה, כִּי הוּא מְרוֹמָם מִדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְנִשְׂגָּב מֵהֶם, וְכֵיוָן שֶׁהַמִּצְוָה נַעֲשֵׂית לַאֲמִתָּהּ דַּי בָּזֶה.
אָמְנָם הָאֱמֶת הוּא שֶׁהָאָדוֹן בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא אֵל הַכָּבוֹד (תהלים כ"ט), וְאָנוּ חַיָּבִים לְכַבְּדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְבוֹדֵנוּ וְלֹא כְּבוֹדֵנוּ חָשׁוּב וְסָפוּן לְפָנָיו.
 
הנפש החיים מגדיר את זה כ'שכר מצוה, מצוה'.
הקב"ה אינו צריך באמת את עבודתנו כי א"כ הוא היה מוגבל.
אבל היות ומדרך הטוב להיטיב, לכן הוא רוצה שנעשה מצוות ונקבל שכר בלי להרגיש שנוררים.
 
בשני המקומות המצוטטים למטה - יש את הקונפילקט הזה
בתכלית הבריאה, למה ה' ברא את העולם, בגלל שרצונו להיטיב, אבל זה לא שהעולם נברא כי הוא צריך את זה או אותנו, אלא הוא לא צריך אותנו ואין בו שום חסרון וצורך כלשהוא למלאות, שהרי שלם בכל מיני שלמות! -
וגם בכבוד אנחנו חייבים לכבד אותו אבל הוא לא צריך את הכבוד, אז למה צריך לכבד אותו, והאם הוא נהנה מזה, האם זה רק בשביל שאנחנו נוציא מעצמנו התנהגות של כבוד...
בקיצור השאלה די ברורה, מקווה..
אשמח לשמוע את דעתכם על זה, איך מסבירים את זה ברור?

דרך ה' פרק א.
התכלית בבריאה: הנה התכלית בבריאה היה להטיב מטובו ית׳‎ לזולתו והנה תראה כי הוא לבדו ית״ש השלימות האמיתי המשולל מכל החסרונות ואין שלימות אחר כמוהו כלל. ונמצא שכל שלימות שידומה חוץ משלימותו ית׳‎ הנה איננו שלימות אמיתי אלא יקרא שלימות בערך אל ענין חסר ממנו אך השלימות בהחלט אינו אלא שלימותו ית׳‎ וע״כ בהיות חפצו ית׳‎ להטיב לזולתו לא יספיק לו בהיותו מטיב קצת טוב אלא בהיותו מטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו ובהיותו הוא לבדו ית׳‎ הטוב האמיתי לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו ית׳‎ מצד עצמו שהוא הטוב השלם והאמיתי.
מסילת ישרים פרק יט
וּלְהוֹצִיא מִמִּי שֶׁלְּהָקֵל עַל עַצְמוֹ יֹאמַר אֵין הַכָּבוֹד אֶלָּא לִבְנֵי הָאָדָם הַמִּתְפַּתִּים בַּהֲבָלִים אֵלֶּה, אַךְ הקב"ה אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לָזֶה, כִּי הוּא מְרוֹמָם מִדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְנִשְׂגָּב מֵהֶם, וְכֵיוָן שֶׁהַמִּצְוָה נַעֲשֵׂית לַאֲמִתָּהּ דַּי בָּזֶה.
אָמְנָם הָאֱמֶת הוּא שֶׁהָאָדוֹן בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא אֵל הַכָּבוֹד (תהלים כ"ט), וְאָנוּ חַיָּבִים לְכַבְּדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְבוֹדֵנוּ וְלֹא כְּבוֹדֵנוּ חָשׁוּב וְסָפוּן לְפָנָיו.
ע"ז אנו משבחים
טוב יצר כבוד לשמו
משום שהוא טוב ובא להטיב לנו
יצר את המושג כבוד כדי שע"י שנגלה כבודו בבריאה
יהא לנו שכר המגיע לנו בדין ולא נאכל נהמא דכיסופא
 
הנפש החיים ביאר שבגלל זה משה רבנו רצה להיכנס לארץ ישראל ולקיים את המצוות התלויות בה ולקבל שכר.
כי הוא ידע שרצונו ית' לתת שכר לברואיו בגלל רצונו להיטיב. ולכן הוא רצה לעשות מצווה כדי להפיק את רצונו בנתינת שכר לברואיו.
ולא ששכח משנה מפורשת שלא לעשות מצוות על מנת לקבל פרס.
 
התשובות לא כ''כ סיפקו אותי לצערי...
האם אתם או מישהו אחר יכול להגדיר לי את השאלה, שהניסוח שלה לא היה כ''כ ברור ומוצלח אצלי.
את הנקודה הסותרת הבעייתית, הפרדוקס פה.
 
אתה מדבר על פרדוקס ידוע.
הקב"ה מצווה אותנו במערכת חוקים כמעט בלתי נגמרת. למשך כל ימי חיינו.
שהוא לכאורה מיטיב רק איתנו ואין שום קשר למצווה לא לביסוס מלכותו ולא לעצם השפעתו על נתיניו.
אז למה הוא ציווה? ומצד שני כל האימרות שישראל מפרנסים לאביהם שבשמים.
תקן אותי אם לא הבנתי.
 
אתה מדבר על פרדוקס ידוע.
הקב"ה מצווה אותנו במערכת חוקים כמעט בלתי נגמרת. למשך כל ימי חיינו.
שהוא לכאורה מיטיב רק איתנו ואין שום קשר למצווה לא לביסוס מלכותו ולא לעצם השפעתו על נתיניו.
אז למה הוא ציווה? ומצד שני כל האימרות שישראל מפרנסים לאביהם שבשמים.

והוא נצרך כביכול לברוא את האפשרות להיטיב, כי מחק הטוב להיטיב, ובכל זאת הוא לא באמת חייב להיטיב כי הוא שלם ואין לו שום צורך.
אני עדיין מרגיש שאני לא מגדיר מושלם את השאלה. אפשר יותר.
 
עיין היטב בדברי הרא"יה זצ"ל (מוסר אביך ב, ד) ואפשר ירווח לך:

ד. שלמות העבודה מאהבה לרצון ד' בלבד

(אני מצטט מסוף הפרק)

... עוד יש מקום לענות בזה, שכאשר נחקור על מהות השלמות של חיים שלמים, נאמר כי בהכרח כל ענין חיים הוא רצון והכרה, ויתעלו הדברים משפל ערך עד רום מעלה של חיי נשמת-חיים השלמה, שהיא עצם האדם.

והנה, שלמות החיים מצד ההכרה, ודאי שראוי שיהיה בנכבד שבמוכרים ידיעה בנכבד שבידועים, והוא ידיעת הבורא ית'. אמנם כאשר לא נשיג ממנו ית' כ"א בחי' ההנהגה והחכמה שבבריאת העולמות, נודע שזהו באמת עיקר השלמות לנבראים, שהרי השלמות הוא חל על עצם הנושא השלמות, אם כן זהו שלמותו שיגיע מצד שלמותו לזה המקום שהוא מציאותו והוייתו, וכיון שכל הנמצאים ברא ית' בחכמתו ורצונו, תהיה שלמותם כהכרתם חכמתו בהויתם ובריאתם והנהגתם.

והנה, כשם שצריכה החכמה להשתלם, כמו-כן צריך הרצון להשתלם, שהרי אנו רואים שמי שיש לו חכמה ואין לו רצון שלם אינו שלם כלל, ואדרבא עוד תוסיף החכמה רעה על רעתו, כמו מי שמכיר ערך הדרכים הישרים ונתיבות הצדק, אבל רצונו מושחת וחפץ בכל רשע ונלוז וכל עושק וחמס, הלא ילך תמיד בלא חמדה, כי בהשקיפו אל החכמה יתמרמר על נפשו מצד רצונו, המושכו לכל הדברים שהם הפך החכמה, וכשיתן דעתו אל רצונו הנלוז תיסרהו חכמתו על פניו, כי רע ומר דרכו, ויהי' מיורשי תרתי גיהנם

והנה, מן הצד הגרוע נבין על הצד המעולה, שכמו שצריך שלמות בחכמה, כן צריך שלמות ברצון, וכשם שענין החכמה ומהותה היא ההכרה והידיעה, והצד השלם שבה יהיה דוקא ידיעת הנהגתו ית' ודרכי טובו, מפני שזהו גבול השלמות של מציאות העצם הנושא השלמות, כן ודאי ששלמות הרצון תהיה על-ידי שיהיה רצונו שלם כל-כך במה שיהיה בדוגמת שלמות הרצון העליון כביכול, שהוא מקור מציאות כל הנמצאות והנהגתם. אם כן, אי אפשר כ"א שיהיה רצונו נוטה ממש רק לעשות רצון אביו שבשמים.

וכיון שביארנו שזה ענין השלמות האמיתי הנרצה והנחמד מצד עצמו, וגם חסדו ית' גדול ג"כ עד שחנן אותנו דעה והשכל להשיג מזה כמר מדלי, לפי ערך ההשגה בעצמה בתורת משל, ודאי שראוי לנו להשתדל כל הימים לקיים מה שהורונו חז"ל (משנה אבות ה כ): "הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".

ומעתה בין תבין, כי מה שאמור לנו בדברי החכמים "עבודה צורך גבוה", והחכם מכל אדם ברוח הקודש אמר (משלי טז ד): "כל פעל ד' למענהו", ו(משנה אבות ו יא): "כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו" שאמרו חז"ל, שזה מראה שהכל ברא בשבילו ית', שלכאורה הדברים קשים לשמע מצד השכל, ומצד שנראים ח"ו כמרפים ענין העבודה מאהבה, שהרי העבודה מאהבה תבחן לפי גודל כונת המטיב לטובת המקבל, כמו שהאריך לבאר החסיד בחובות הלבבות בשער עבודת האלהים, וזולת זה יהיו לפום-ריהטא סותרים למה שכתוב (תהלים פט ג): "עולם חסד יבנה", ו(איוב לה ז): "אם צדקת מה תתן לו", וכיו"ב בדברי חכמים.

אבל אחרי ההבנה השלמה, אין הדבר מתברר בשלמות כ"א דוקא ע"י שני מיני המאמרים יחד: שבודאי חפצו ית' להיטיב, אבל הטובה האמתית והגדולה ונפלאה, ואחרי שאין זולתו יודע שלמותו וכבודו יתברך שמו ויתנשא, יודע הוא שאין שלמות יותר גדולה ושוה כלל לשלמות השגתו ורצונו, רצה לזכות בזה את נבראיו, כי כל שלמות זולתו בטלה במציאות נגד זה השלמות הגדול והקדוש, אחרי ידיעת האמת, על-כן יצר אותנו באופן שנמלא ונשלים רצונו. אם כן, זהו גודל החסד שאין לו ערך והמשל כלל, ועל כן ודאי עולם חסד יבנה, ואם נצדק מה נפעל לו, מצד עצמו, לולא שחפץ לזכותנו בזאת המעלה של מילוא רצונו. ואם כן, הביאור של עומק החסד הוא שהכל ברא לכבודו, וכל פעל ד' למענהו, ועבודה צורך גבוה.


ברוך ד' לעולם אמן ואמן.
 
בדיוק כמו קבלת מלכותו.
הבורא לא צריך שתקבל את מלכותו, הוא מולך עליך בכל מקרה.
אבל ברוב טובו וחסדו הגדול הוא נותן לך את האפשרות לעשות את זה בעצמך בכדי לזכות אותך שכר ניצחי.

כך גם בתכלית הבריאה.
הבורא לא צריך אותך בשביל ההטבה שלו, הוא מושלם בלעדיך.
אבל ברוב טובו וחסדו הגדול הוא נותן לך את האפשרות לשמוע לציוויו בכדי לזכות אותך בשכר ניצחי.

כך גם בכבודו יתברך.
הבורא לא צריך אותך שתכבד אותו. הוא מכובד בעצם בלעדיך.
אבל ברוב טובו וחסדו הגדול הוא נותן לך את האפשרות לכבד אותו בכדי לזכות אותך בשכר ניצחי.
 
וגם בכבוד אנחנו חייבים לכבד אותו אבל הוא לא צריך את הכבוד, אז למה צריך לכבד אותו, והאם הוא נהנה מזה, האם זה רק בשביל שאנחנו נוציא מעצמנו התנהגות של כבוד...
הענין הוא פשוט, הכבוד הוא הצורה בה משיגים את ההטבה השלימה של הבורא, וזו היא הדרך היחידה לדבוק בו, על ידי שמכבדים אותו. וכשדבקים בו, ממילא מתדמים אליו שזו היא עיקר הטובה.

ואמנם צריך לפתוח אשכול נפרד, מדוע הכבוד לה' הוא שלימות העבודה, אבל רק בקיצור אומר כי ה'כבוד' זה מילה נרדפת ל'מלכות', ובדגש על מלכות שמתקבלת בבחירת הנבראים (כמבואר בגר"א משלי כז, כז כמדומני).

וראיה לדבר מדברי חז"ל עצמם שאמרו (אבות ו, יא) "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא בראו אלא לכבודו, שנאמר (ישעיה מז, ג), כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ואומר (שמות טו, יח), ה' ימלוך לעולם ועד". ומבואר בדבריהם שהדבר נלמד ממה שכתבו 'ה' ימלוך לעולם ועד', והיינו כי להמליך את הקב"ה פירושו לתת לו כבוד.

ומלכות ה', היינו לקבל על עצמנו את הנהגת ציוויו מתוך התדבקות בברית עם הקב"ה, שזו היא כלל עבודת ה', כלל האהבה והיראה, כלל כל התורה וכלל כל המצוות. ואין הכבוד ענין חיצוני של מצוה שבזכותה זוכים בשכר נצחי, אלא היא עצם כל העבודה, היא עצם הדבקות, והיא היא קבלת מלכות שמים.

וכיון שזו הדרך היחידה בה האדם נדבק בבוראו, ממילא זה הדרך היחידה להיטיב לו הטבה שלימה כמו שביאר בארוכה הרמח"ל בכמה מקומות

יש לי דברים ארוכים בזה, אבל עיקר הדבר מבואר כאן.​
 
בפשטות העולם נברא רק בשבילנו, עיין למשל ברמב"ן בפרשה שקראנו:
"הנה בארו שאפילו הלולב והסוכה והתפילין שצוה בהן שיהו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים, אינן לכבוד ה' יתברך, אבל לרחם על נפשותינו. וכבר סדרו לנו בתפלת יום הכפורים, אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך. וכן אמר בתורה (לעיל י יג) לטוב לך, כאשר פירשתי (שם פסוק יב), וכן ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים (לעיל ו כד). והכוונה בכלם לטוב לנו, ולא לו יתברך ויתעלה, אבל כל מה שנצטוינו שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות"

ועדיין אין כאן יישוב למקורות של תנו עוד לאלוקים, ושה' מתאווה שיהיה לו דירה בתחתונים וכו',
אלא שזה חלק מההטבה שנוכל לתת כביכול לו יתברך, וא"ת איך שייך לתת לו אם כלום לא חסר לו יתברך, ע"ז נראה להביא את המדרש גבי הדלקת המנורה:
"משל למה הדבר דומה לפיקח וסומא שהיו מהלכין בדרך אמר לו פיקח לסומא כשנכנס לתוך הבית צא והדלק לי את הנר הזה והאיר לי, אמר לו הסומא בטובתך כשהייתי בדרך אתה היית מסמכני עד שנכנסנו לתוך הבית אתה היית מלוה אותי ועכשיו אתה אומר הדלק לי את הנר הזה והאיר לי, אמר לו הפקח שלא תהא מחזיק לי טובה שהייתי מלווך בדרך לכך אמרתי לך האיר לי",
כלומר שלמרות שהקב"ה הוא אורו של עולם ואינו צריך לכלום, הוא נתן לנו להאיר ע"י מעשינו ומכוחנו יירד השפע לעולם.
 
המשמעות שאני זוכר ומחפש היא, שה' במקום מסויים היה חייב לברוא עולם מצד שלמותו ית', כי מחק הטוב להיטיב, ואם אינו מיטיב בפועל, אזי חסר לו במעלת המיטיב שלו.

מצאתי... דעת תבונות פרק יח
(יח) .אמר השכל - מה שנוכל להשיג בענין זה הוא, כי האל ית"ש הוא תכלית הטוב ודאי. ואמנם, מחק הטוב הוא להטיב, וזה הוא מה שרצה הוא ית"ש - לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה. ואמנם, כדי שתהיה ההטבה הטבה שלמה, ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא, ולא ישאר להם בושת פנים בקבלם הטוב, כמי שמקבל צדקה מאחר. ועל זה אמרו (ירושלמי ערלה פרק א, הלכה ג), "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה".
 
זה לא שהבורא צריך אותנו.
גם לגבי המלכות 'אין מלך בלא עם' ומצד שני 'אם לא בחמה שפוכה אמלוך עליכם'.
הבורא רוצה לתת לנו בגלל טובו, ולא שהוא צריך לתת לנו.
בגלל שהוא רוצה להוציא אל הפועל את הטבתו.
 
אני עדיין מרגיש שאני לא מגדיר מושלם את השאלה. אפשר יותר.
השאלה, אם נצרך לברא עולם כדי להטיב איך זה יקרא שלם והרי אין לו אפשרות אחרת, וכן כל כמה שזקוק לנו כדי להטיב [כי כך רצונו] למה נקרא שאינו זקוק לנבראים הבנתי נכון?
 
השאלה, אם נצרך לברא עולם כדי להטיב איך זה יקרא שלם והרי אין לו אפשרות אחרת, וכן כל כמה שזקוק לנו כדי להטיב [כי כך רצונו] למה נקרא שאינו זקוק לנבראים הבנתי נכון?
הוא נצרך לזה מכח מה שהוא רוצה שיהיה בלי לקבל מזה תועלת.
היות והקב"ה לא מוגבל גם רצונו אינו מוגבל, הוא אינו בעל חיסרון כאשר רצונו לא מתמלא.
האדם הוא חסר שהוא לא ממלא את רצון ה'.
 
הוא נצרך לזה מכח מה שהוא רוצה שיהיה בלי לקבל מזה תועלת.
היות והקב"ה לא מוגבל גם רצונו אינו מוגבל, הוא אינו בעל חיסרון כאשר רצונו לא מתמלא.
האדם הוא חסר שהוא לא ממלא את רצון ה'.
חלק משלמות מעלת הטוב, היא ההטבה בפועל!
כמו שנראה מהדעת תבונות. וברור וזכור לי שיש בזה גם מורה נבוכים או משהו בסגנון...
 
בשני המקומות המצוטטים למטה - יש את הקונפילקט הזה
בתכלית הבריאה, למה ה' ברא את העולם, בגלל שרצונו להיטיב, אבל זה לא שהעולם נברא כי הוא צריך את זה או אותנו, אלא הוא לא צריך אותנו ואין בו שום חסרון וצורך כלשהוא למלאות, שהרי שלם בכל מיני שלמות! -
וגם בכבוד אנחנו חייבים לכבד אותו אבל הוא לא צריך את הכבוד, אז למה צריך לכבד אותו, והאם הוא נהנה מזה, האם זה רק בשביל שאנחנו נוציא מעצמנו התנהגות של כבוד...
בקיצור השאלה די ברורה, מקווה..
אשמח לשמוע את דעתכם על זה, איך מסבירים את זה ברור?

דרך ה' פרק א.
התכלית בבריאה: הנה התכלית בבריאה היה להטיב מטובו ית׳‎ לזולתו והנה תראה כי הוא לבדו ית״ש השלימות האמיתי המשולל מכל החסרונות ואין שלימות אחר כמוהו כלל. ונמצא שכל שלימות שידומה חוץ משלימותו ית׳‎ הנה איננו שלימות אמיתי אלא יקרא שלימות בערך אל ענין חסר ממנו אך השלימות בהחלט אינו אלא שלימותו ית׳‎ וע״כ בהיות חפצו ית׳‎ להטיב לזולתו לא יספיק לו בהיותו מטיב קצת טוב אלא בהיותו מטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו ובהיותו הוא לבדו ית׳‎ הטוב האמיתי לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו ית׳‎ מצד עצמו שהוא הטוב השלם והאמיתי.
מסילת ישרים פרק יט
וּלְהוֹצִיא מִמִּי שֶׁלְּהָקֵל עַל עַצְמוֹ יֹאמַר אֵין הַכָּבוֹד אֶלָּא לִבְנֵי הָאָדָם הַמִּתְפַּתִּים בַּהֲבָלִים אֵלֶּה, אַךְ הקב"ה אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לָזֶה, כִּי הוּא מְרוֹמָם מִדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְנִשְׂגָּב מֵהֶם, וְכֵיוָן שֶׁהַמִּצְוָה נַעֲשֵׂית לַאֲמִתָּהּ דַּי בָּזֶה.
אָמְנָם הָאֱמֶת הוּא שֶׁהָאָדוֹן בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא אֵל הַכָּבוֹד (תהלים כ"ט), וְאָנוּ חַיָּבִים לְכַבְּדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְבוֹדֵנוּ וְלֹא כְּבוֹדֵנוּ חָשׁוּב וְסָפוּן לְפָנָיו.
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון