אשכול הראיונות של חברי פורום אוצר התורה - דברי תורה והגות

[נדיב לב]

ראיון עם ר' יואל שילה - סיפור חיים מרתק שמצורף בסוף הראיון.

בראיון המוגש לפניכם, ננסה להכיר מקרוב את אחת הדמויות הייחודית והמרתקות שמשתתפת בפורמינו,
גברא רבה שכושר ההשפעה שלו בפורום -ובחיים התורניים בכלל- ניכר ביתר שאת בתחומים שונים ומגוונים שהמכנה המשותף ביניהם - 'נושאים שתלויים בפולמוס רחב ועמוק'.

ולמרות זאת, למרות הנתזים שעפים לכיוונו מכל עבר... הוא בחר להקדיש מזמנו ומכישרונו המבורך - לברר את הנושאים בהרחבה ובבהירות, בפורום ובספרים, בהתכתבויות מיילים ובקונטרסים עבים, לפרוש את הדין כשמלה מחוורת, ולכתוב משנה סדורה בנושאים רבים שמוטלים בספק.
בראיון עמיתתי אותו עם השאלה הצפויה, 'ברור לך שחלק נכבד מהנושאים הנזכרים הם נושאים פולמוסיים. ואולי זה חלק מהעניין?'
והוא השיב לעניין בלי להתחמק.

על ההשלכות הנובעות מהעיסוק באותם נושאים.. הוא סיפר באחת ההתכתבויות בינינו: "פעם מישהו התקשר אלי וצעק עלי ארבעים דקות על מאמר שכתבתי [פרט להפסקה קלה לענות אמן לברכה ששמע...], האזנתי לו ברוב קשב, ולאחר שסיים יכולתי לומר בביטחה שלא היה שום דבר נכון במה שהוא צעק עלי... [לאחר זמן הזדמנתי לשיחה של מישהו - ומייד זיהיתי את הקול שלו - דהיינו הצועק ההוא]".
והוא גם מסיק מכך תובנה מעניינת:
"אם הייתי צועק עליו בחזרה או טורק את הטלפון, כפי הראוי לו, הייתי מפסיד את הנקודה הנכונה שבדבריו [אם היתה כזו, בפועל לא היתה]
מה הפסדתי מהצעקות? כלום. מאידך אנשים לא מספיק חזקים נשברים מביקורת תקיפה, נכנסים לדכאון, וכו' - אבל אם אתה הוא היוזם - רק תרוויח".

'העולם' אומר שהרושם הראשוני מטעה, ואכן גם אישיות דנן - כשמכירים אותה מעבר לרובד השטחי של הפולמוסים הוויכוחים וההתנצחויות, אפשר לגלות שמדובר באישיות נעימה, בעלת חסד, ובעיקר ת"ח שעומל בתורה יומם ולילה כפי שאפשר להתרשם באנקדוטה משעשעת שפירסם כמסל"ת:
"מישהו פנה אלי, שהוא רוצה לעתים לנוח מעמל הלימוד, ומבקש שאשיג לו משחק מחשב כלשהו, השבתי לו שככל הזכור לי הפעם האחרונה שהתעסקתי בדברים כאלו היה בשנת תשמ"ב..."
וכן בתגובה לכך שיעבור על הראיון טרם הפרסום, הוא כותב לי:
"מיד אביט בס"ד. ראה חזו"א נהדר שראיתי בשבת, או"ח ע"ד י"ב, כל כך מתאים לחזו"א. ואף בהלכה נאמרה עיקרא גדרי רה"י, דהיינו יחוד המקום מוגדר ומוקף, ואחרי שהוא ענין שכלי להגדירו, קבל כל שכל את חלקו בשעת נתינת התורה, והן הן דיני התורה, ואף שנאמרה למשה מסיני הכרעה ונשכח, ונעשה הדין ע"פ השופט שבדור, אין קפידא בזה, שגם דעתו קבל בשעת נתינת התורה. את החזו"א הזה אני צועק כל הזמן בלי לדעת שהוא כתב זאת, אבל נמנעתי מלכתוב..., אני שמח שתפסת את כוונתי"....
כפי שאפשר להתרשם בקלות, מה שמעסיק אותו באמת - זו התורה, היא משוש חייו ואין זולתה....

במהלך הריאיון, נגענו באתגרים הרבים שעברו עליו בחיים, וכמובן בהצלחות הרבות שהובילו אותו לדרך שבה הוא נמצא היום.
אבל הדובדבן שבקצפת, זה השיתוף בארוכה בסיפור חייו (והונח בתיבת ציטוט), שנותן הצצה למסע הארוך והפתלתל שעבר עליו עד שמצא את מקומו -
כי כמו שכולנו יודעים, הצלחה לא נמדדת רק בתוצאה הסופית אלא בעיקר במסע החתחתים שעוברים בדרך, ודרכו ניתנת לנו הזדמנות להבין באמת מה היו הרגעים שעיצבו את חייו, אילו בדיוק אתגרים עמדו בפניו, ואיך הצליח להפוך אותם לנקודות צמיחה, מה מניע אותו ולאן הוא שואף, וכמובן אילו תובנות יוכל לשתף איתנו - שנוכל ליישם בחיינו. כי מכל מלמדי השכלתי, על אחת כמה מת"ח כמוהו.

ותובנה אחת מני כמה שאפשר ללמוד מעלילותיו, ממי שמכיר מצוין את העולם הפנימי התורני לא פחות משהכיר את העולם החיצוני החילוני - לדעת מה מביא אדם כמוהו לצאת בחרב וחנית, לפרוך להתעמת ולסתור, מבלי לחשוש מגידופים, השמצות, והקנטות.
בדיעבד מסתבר, שהמעבר הקיצוני בין שני העולמות, שלווה באתגרים רבים, אכזבות, חששות, בסוף-בסוף אולי זה מה שחישל אותו, זה מה שגרם לו להיות לוחם ללא חת. מלבד אופי אישיותו, לחפש את האמת, כפי שמשתקף בהגותו הרחבה.

גם יריביו.. שחולקים עליו בנושאים כאלה ואחרים, מוכרחים להודות שמודבר בת"ח שלמד את הנושא ביסודיות, הן בבירור המציאות, כפי שניכר למי שעובר על דבריו ופלומוסו, וכמו שמעיד בעצמו "אני משתדל להגיע למומחים רציניים בכל תחום כדי לגבש עמדה ברורה מה המציאות, שבה תלויה הכרעת ההלכה". והן בירידה לשורש הסוגיא - המוטו שלו בפסיקת הלכה, וכנגזרת מכך אפשר למצוא לא פעם שהוא מעיר בפורום אודות אברכים שגוזרים מסקנה הלכתית בלי לרדת לשורשי הסוגיות, אלא מתחילים את הנושא במה כתב אחרון פלוני בלי לתפוס שלכל סוגיא יש שורש ומקור, וששום ראשון לא כתב בלי להיות מחוייב למקורות, ומה שאין במקורות כלל אי אפשר להמציא אלא א"כ מרוחב דעתו, וממילא להתחיל להסיק מסקנות בלי לדעת מה כן יכול להכנס בשורשים ומה לא יכול להכנס הוא פשוט להתעקם.
וגם בראיון דנן הוא מגולל בפני כיצד קיבל מרבו, להוציא מסקנות מתוך הסוגיות, תוך בירור מקיף של הסוגיות העוסקות בזה, ברובד הגמ' והראשונים, ופחות ברובד האחרונים.

וכדי להמחיש את האבסורד של אלה שגוזרים מסקנות הלכתיות בצורה כזו, הוא בוחר להשתמש בדוגמא מפורסמת וחביבה עליו, "של אותו רב שאמר לתלמידיו שאסור להתפלל בבריכת השחיה, ככתוב במשנ"ב, ואילו הלומד משנ"ב ומתבונן במקורותיו נוכח שכוונתו שלא להתפלל בברִיכה, כלומר בכריעה על הברכים כדרך הנוצרים..."
באחת ההתכתבויות בנינו במייל, הוא כתב לי: "הצלחה מרובה, אני חוזר לחזו"א בדיוק מצאתי ראיה לשיטתי נגד 'מוקד העירוב' בענין סילוק מחיצות, מסתמא מישהו אחר היה מפחד לכתוב לציבור נגד מה שסוברים 'רבני העירוב', צר לי, אני לא מפחד, היום לימדתי מישהו בכולל קטע בחזו"א עירובין, לגבי עמודים עקומים, והוא קלט כמה מוכרח מה שאני טוען שנים שאין שום מקור רציני לפסול עמוד עקום".
וכאן שטח את משנתו בדרך הלימוד ובהסקת מסקנות הלכתיות משורשי הסוגיא.

בהתייחסות למהותו של פורום תורני הוא מגדיר אותה בראיון: "פלטפורמה להאזין לכל דעה בעולם"...
ובמקום אחר בהתכתבות בינינו, הוא כותב בגילוי לב:
עבורי הפורום איננו בית מדרש שיש להשקיע בו, אלא מקום להתבטאויות קלילות, פחות מחייבות, אבל עם תועלת לעתים בליבון נושאים, בהכרת עמדות אחרות, וכו' ומכאן הפספוסים שלי מדי פעם בביטויים תקיפים מדי - מה שלא קורה בד"כ בתוך בית המדרש - ששם ההתייחסות לדברים יותר בשיקול הדעת [נפ"מ לדון לכף זכות, וגם לא לחשוש להעיר לי כדי שאעדן (אם היתה דרך לערוך הודעות קדומות...)]
ובהודעה נוספת הוא טורח להציג את עמדתו בנושא.
"לכל אדם יש משלב התנהגות ודיבור התלוי בסיטואציה. מורה לא תדבר בפני התלמידות באופן שמדברת עם ילדיה, וגם לא להיפך, כי מורה אמורה לייצג איזה עולם רשמי, ובבית היא בתקן אמא. פורום שכמעט כולו מורכב מניקים אנונימיים, שמסתתרים ומסתירים את הזהות האמיתית שלהם - לא יכול להיות מקום שבו נדרש יחס רציני ומכבד. אולי אתה הרב שלי, אולי התלמיד שלי, אולי בן דוד שלי, ואולי השכן המעצבן?
תזדהה, תכתוב מייל אישי ולא תקשורת המונים - ותקבל יחס ראוי ומכבד. יש לי מספיק מוקדים בחיים שבהם יש רצינות, וחשיבות לכל מילה, הפורום הזה לא אחד מהם, ואני מוסר מודעה מראש אם מישהו נפגע, ומבקש ביקורת כדי לתקן. הנקודה היא ששיח תורני בפורום לא יכול להיות מקביל לשיח תורני בסטנדר, אולי לכל היותר מקביל לשיח תורני בחדר הקפה".
אפשר לאהוב אפשר שלא. אבל האיש שאחת מתכונותיו הרבות, להציע את האמת ללא כחל ושרק, מביע את דעתו הנחרצת בלי להתגנדר ולהתייפייף. פשוט מניח את 'האמת שלו' על שולחן הרבים. ירצו יסכימו ירצו ידחו. ומשנה לא זזה ממקומה..

בשיטין הללו ובינותן, אפשר גם לגלות את הביקורת שהוא מציב לעומת מי שבחר שלא להזדהות בשמו האמיתי (רוב חו"ר הפורום), ובמקום אחר בפורום באחד האשכולות הסודיים בחר להרחיב בזה, כמו גם בראיון דנן שנדרש לזה בקצרה.
באחת מתגובותיו מצאתי אנקדוטה מעניינת שבה הוא משתף את החברים על סיטאוציה משעשעת בנוגע לזיהוי שמו, וכך הוא כותב:
"אגב, יש יואל שילה דוקטור היסטוריון, ויואל שילה פעיל ימין מתנחל - כולם שומרי מצוות, ואנכי הקטן - ולא פעם אני מקבל פניות כאילו הייתי אחד מהם [מסכנים, בטח הם מקבלים גם חרפות וגידופים המיועדים אלי...]".

וכשעוסקים באדם ששיחו ושיגו נשזר בעניינים שתלויים בפולמוס, נושאים שבכחם להסיט את האדם מחיפוש האמת לכיון אג'נדה מקובעת ומזוייפת, מסקרן לשמוע מפי האיש, כיצד הוא דואג לבקר את עצמו. וכך הוא כותב באחת ההתכתבויות בינינו:
"לאדם עצמו כמעט שאין אפשרות לבקר את עצמו באובייקטיביות, מכיון שהוא מודע לסיבות שבעטיין הוא פועל איך שפועל, הרי שמשוכנע שהצידוקים שלו אמיתיים ונכונים ומוכרחים. ולכן הוא חייב מישהו מבחוץ להאיר את עיניו, ומי אם לא בן\בת הזוג הם הראויים לזה ביותר, אם רק בת\בן הזוג יבקשו מהם לומר דבריהם בגילוי לב, ועם זאת - ברגישות ובעדינות, בלי התקפה מוחצת, בלי לנצל את הזדמנות כדי לסגור חשבון, אלא באופן קר ופשוט, כמדומה שבנושא הזה אתה לא נוהג נכון".
ובמקום אחר סיפר לי שהוא ורעייתו יושבים מדי חודש אלול, כבר 36 שנה, ועוברים לאט על ה'וידוי המפורש' שהוציא, המכיל עשרות נקודות הקשורות לעבודת השם, למדות, ולמעשים, וזה הזמן המובחר שבו כל אחד מתבקש לתת לשני על הראש.

וכשנשאל על דבריו (בקטע הראשון), 'דבריך מציבים בסימן שאלה את ספרי המוסר הרבים שנכתבו, כח הבחירה (כמובן שיש לחלק בין הנהגות בין אדם למקום ובנ"א לחבירו וחילוקים נוספים)'.
הוא משיב בתובנה מעניינת:
"האדם הוא יצור מורכב מאד, לכל אחד מיזוג כוחות שונה, וגם מרגע לרגע הוא לא זהה לעצמו, כך שהדרכה יכולה להיות רק כללית, לתת כיוונים ורעיונות
מו"ר הגר"י ברנדייס שליט"א, רגיל לומר שתפקיד המחנך 'לפתוח מגירות' אצל החניך. כלומר, לתת לו רעיון חדש או כיוון חדש שלא חשב עליו, אבל החניך הוא שיצטרך להניח את התובנות הפנימיות שלו באותן מגירות חדשות. בן\בת הזוג הם המתאימים ביותר לכוון, הן בשל הניגוד בין המינים, והן כי באמת מעוניינים בטובת השני, אלא שכדי לאפשר מערכת יחסים כזו צריך ליזום את הביקורת, לבקש אותה, ולהאיר פנים כשמקבלים אותה, לא חייבים להסכים, אבל חייבים להאזין".

נקודה כמעט אחרונה שראוי לציין כאן, זו הפרקטיות של האיש. להפוך כל בעיה, לפתרון, כל חסרון למעלה. כפי שמשתקף בראיון, מסיפור חייו, וגם בהתכתבות בנינו. לדוגמא כשנתקל בטעות בסיסית בהלכות תרו"מ הוא בחר לכתוב ספר מקיף בנושא.
וכשנתקל לפני כעשרים שנה בכמה קשיים בתוכנת וורד, בחר לכתוב חוברת הדרכה לתוכנה, בשם 'וורד לאברך' שמלמדת שימוש מקצועי ויעיל בתוכנה, ובשנת תשפ"א בשיתוף פעולה עם ידיד מתכנת הוא יצר את תוכנת 'בקלות' במטרה לסייע לשימוש בוורד. כמו גם תוכנת גיבוי חינמית לקבצי וורד, למנוע מצב שחידושי תורה או סתם קובץ שעבדו עליו זמן רב לא נשמר, "ואכן לא מעט אנשים דיווחו לי שעבודותיהם ניצלו", הוא מספר לי באחת ההתכתבויות בנינו, כשספרתי לו על פאנצ'ר כזה...

נקודה לסיום.
תורת חסד על לשונו. כפי שמשתקף בעזרה הרבה שהוא מושיט, לא מכורח ולא בתגובה לבקשה, אלא פשוט אוהב לעזור מעצמו, לייעץ, ולשתף מידיעותיו הרבות. ועל כך יעיד כל מי שהתכתב איתו מאחורי הקלעים, ולא רק.

אז תודה לך ר' יואל שילה.. היקר שהסכמת לחלוק איתנו את ממחשבותיך, לשתף אותנו בתובנות המרתקות שבאמתחתך, ולפתוח לנו דלת לעולמך האישי.
וכעת בלי הקדמות נוספות, נעבור לראיון עצמו...

---

ראשית כל, בן כמה אתה? מה עושה בחיים?
58 כמעט, אברך, אחראי על העירוב ברכסים, מעמד ספרים, ועוד כמה עיסוקים לפרנסה

מה הסיבה שהצטרפת לפורום?
מתחילה חיפשתי פלטפורמה שמאמרי יוכלו לקבל 'ביקורת עמיתים', ואת זאת מצאתי בפורום בית ועד, ולאחר מכן מישהו ביקשני לתרום כמה ידיעות גם לפורום זה.

בניגוד לאחרים לא רלוונטי לשאול אותך - למה בחרת בשם הניק הזה? אז אשאל כך: 'למה בחרת בשם הניק הזה...?'
ברוך השם, אני מתעב הסתתרות תחת זהויות בדויות, אם יש לך אמת פנימית - אל תסתתר, ואם אתה מסתתר - אתה עלול לנצל זאת לרעה, ולכן ניקי כשמי וזהותי לא מוסתרת.

לאיזה מגזר אתה משתייך?
ליטאי

במה אתה הכי גאה במגזר שלך ומה היית ממליץ לשנות אם בכלל?
מתגאה? אין כאן מקום לגאוה, זו בחירה במה שהכי מתאים לאופי שלי. יש מינוסים ויש פלוסים, כמו כל דבר בחיים. לי זה מתאים בשל השכלתנות המרובה על הריגושים, להתרגש אפשר מכמעט כל דבר, אבל שכלתנות יותר מדידה, כלומר למסקנה הלכתית יש יותר פורמט מדיד, משא"כ לרעיונות נעלים - אין להם כל כך גבולות, ואפשר לומר כמעט כל דבר.

מי זה רבך המובהק?
הגר"י ברנדייס שליט"א, רב ומו"צ ברכסים, שלמדתי עמו בחברותא כמעט י"ד שנים, והוא התווה את דרך לימודי. אם כי כשחזרתי בתשובה אחי לימד אותי שיש להדבק לרבנים - וממילא השתדלתי ללמוד כמעט מכל מי שהצלחתי לדבוק בו... כמו כן - בשנים האחרונות הושפעתי רבות מהגרז"מ קורן שליט"א, שהיסודיות והעומק שלו גורם לי להשתאות בכל פעם, בבחינת 'גברא דמיסתפי מיניה'.

תוכל להרחיב איך התחילה החברותא בניכם, ומה הושפעת/קבלת ממנו?
בתחילת תשנ"ו שמעתי שהחברותא של הרב והמו"ץ המקומי, הרב ברנדייס שליט"א, עזב, אזרתי אומץ וניגשתי לרב, ושאלתי האם אני יכול למלא את מקומו; הרב היה המום, מה פתאום? מה הקשר? ביקשתי שוב, והוא אמר לי לבוא לעשות ניסוי, כשבדעתו היה ברור שהניסוי יכשל, הרב נתן לי ללמוד קטע שכתב כדי לבחון את תגובתי, ולאחר כשעתיים - הודיע לי 'אתה ההפתעה של החיים שלי', לאחר שלא נמנעתי מלהסכים עמו בקושיותיו על המשנ"ב בהל' ישיבת הסוכה. מכך נמשכה חברותא לסדר בוקר למשך כמעט י"ד שנה; כתבתי קרוב ל-1,500 נושאים שדנו בהם יחד, מה עמדתו, מה דעתו, ומה המקורות והראיות, זה היה 'שימוש חכמים' אמיתי שרק מעטים זוכים לו. עבורי החברותא הזו היתה כרוכה בקשיים גדולים, כולל וויתור על המשכורות של הכולל, והצורך להשלים אחה"צ ובערב את לימודי הכולל הסדירים, כולל ההכנה למבחני ההסמכה לרבנות, ועוד קשיים רבים; אך ידעתי שזו הזדמנות חד פעמית, אם לא כעת - מסתמא לעולם לא יזדמן לי כזה שימוש חכמים.

ההתבוננות בדרך הלימוד של הרב פיתחה אצלי יכולות כתיבה יוצרת בס"ד, כיצד לגשת לניתוח סוגיות, ולאחר תום הבחינות לרבנות יכולתי להתחיל לכתוב על נושאים שונים, ובפרט שכבר לא הייתי מחוייב לנושאים הנלמדים בכולל - מכיון שכבר לא קבלתי מהם מילגה.
אופן הלימוד שלימדני הגר"י ברנדייס שליט"א הוא ראשית כל לרכז את הסוגיות הנוגעות לנושא, ואח"כ ללמוד כל אחת ולהוציא ממנה מה המסקנות העולות ממנה, כמובן דרך עיני הראשונים, ולאחר שכל החומר נמצא לפני - לכתוב ראשי פרקים כעין 'תוכן עניינים', ובכל נושא לשתול את המקורות שמהם אפשר ללמוד עליו, ובסוף לסכם כל נושא לאור כל מקורותיו - בשיטה זו מבטיחים שכמעט לא תהיה בקיאות שנעלמה, ובד"כ כמעט מכל סוגיא ניתן להוציא את הכיוון הכללי - מה חז"ל רצו לומר בזה לעניות דעתי, ומשם כבר ניתן להסיק מסקנות, וזאת, בנוסף לבירור חזק של המציאות בנושאים שבהם ההלכה תלויה בידיעה ברורה של המציאות. זה אמנם אורך לעתים חודשים ואף שנים, אבל הבירור הוא יסודי בס"ד, וקשה להפריך את המסקנות.

מה זה בשבילך פורום תורני?
פלטפורמה להאזין לכל דעה בעולם... ולבדוק האם יש מה ליטול ממנה. יחסית קל לשכנע אותי בנושאים שאין לי בהם דעה מגובשת, וריבוי הדעות מעשיר אותי. זו המעלה, אבל החסרון הוא שגם לכל שטות שטחית יש מקום שווה, ועוד חסרון - חוסר היכולת של כמה משתתפים לקלוט מורכבויות שאינן שחור-לבן, ולקלוט שלאדם אחר יש מערכת תובנות ורגשות שונה לחלוטין ממך, ושזה בסדר גמור, ולא חייבים להחיל עליו הגדרות מחמירות.

באיזה נושאים אתה מרבה לעסוק ואילו נושאים אתה מיצר שלא התעסקת?
מה שבא ליד, כמעט רק בנושאים הלכתיים מובהקים ולא בתלמודיים או קבליים וכד'. ומ"מ נדיר שאכתוב על נושא שאין לי בו ידיעות, שם אני מעדיף לקרוא ולא לכתוב... אך מטבע הדברים כתיבה בפורום יותר משוחררת מבחינת המחוייבות שלי לדיוק מוחלט, ומבחינתי אין זו כתיבה כמו בספרים שלי - ששם הקפדתי הרבה יותר לדייק, אלא הפורום הוא מעין 'פינת הקפה' של הכולל, שמפטפטים בלימוד, ומותר לומר גם דברים שאינם מוחלטים.

באיזה נושא תורני רכשת מומחיות? והאם חברת ספר בנושא מסויים?
עירובין, מקוואות, אסטרונומיה והמסתעף, זרעים, גילוח הזקן ופאות הראש, פאה נכרית ביחס לצניעות וביחס לשערות מהודו, שיעורין, סת"ם, ועוד ועוד. כל מה שמניתי כאן - חיברתי ספרים וחוברות, כולל הספר בינה הגיגי המכיל כמעט 150 נושאים שלא נכנסו לספרים האחרים...

על אחד הספרים שכתבת - הבנתי שעומד מאחורי זה סיפור מעניין. שתף אותנו בבקשה.
חורף תשנ"א, שמעתי סיפור שטלטל אותי על בעל תשובה שחגג ברית מילה לבנו בשבת, משפחתו לא הגיעה אלא רק חבריו, אך הם לא אכלו מאומה כי לא עישרו את המזון, והוא נכלם שהשולחנות נותרו מלאים; אמרתי, מה? הם לא יודעים שאפשר לעשות תנאי שיוכלו להפריש בשבת? אני אכתוב ספר שמסביר את הלכות תרו"מ, ולאחר מכן נוספו חלקים על חלה, ערלה, וכלאיים. צריך לבאר שבתקופה ההיא כמעט שלא היו ספרי קיצורים על נושאים אלו, וספר בהיר ומפורט ועם איורים היווה פריצת דרך רצינית. את הרעיון לספר ברור ומאוייר קיבלתי מידידי הרב אהוד רוזנברג שכתב ספר הדרכה על הלכות בשר בחלב - במתכונת ספר הדרכה של הצי האמריקאי; בעקבותי גם הרב זאב גרינוואלד כתב את סידרת עיטורי הלכה, ואחרינו ספרים כאלו כבר הפכו לנפוצים; ישבתי בערך שנתיים על הספר, וכשגמרתי שמעתי מאחי שהרב יהודה בויאר זצ"ל הוא מומחה לנושא הזה. קבעתי עמו פגישה בישיבת בית שמעיה, ושאלתיו מספר שאלות, הוא הציע שאגיע אליו בקביעות מדי יום ששי, ונעבור על כל הספר. במקביל, הרב זילברשטיין יבלחט"א ביקש מגיסו הגרח"ק זצ"ל להעיר על כתב היד של הספר [לאחר הקלדה ראשונית]; לאחר כחודש, הגעתי אליו לראות מה ההערות והוא אמר במתק לשונו - מכרתי את הדפים במכירת חמץ. שאלתי - הרי הרב לא יכול למכור את הדפים שלי, שאין בהם חמץ - אולי נוציא אותם מהמכירה - והוא חייך את החיוך המתוק שלו, ואמר לי להגיע אליו מדי שבוע כדי שנעבור על הספר, ונמצא שמדי יום חמישי נסעתי בערב לבני ברק [אז היה אפשר לנסוע באוטובוס רק דרך חיפה ותל אביב], בבוקר ישבתי עם הרב בויאר [פעם שאלתי אותו איך הוא מחליט שמשהו הוא ההלכה, והשיב שלומדים את הדבר היטב, וממילא מבינים מה ההלכה... כשהגעתי ללמוד בהמשך עם הגר"י ברנדייס שליט"א - ראיתי את התשובה הזו מיושמת היטב], ובצהרים עם הגרח"ק. מדי פעם הוא עיין בספרו 'דרך אמונה' שעדיין היה בכתב יד, ולאחר שספריו הודפסו מצאתי שם כמה הערות בודדות שנראה לי שנכתבו מחמת הערותי, באחת הפעמים הוא סבר שהרב צבי כהן ייטיב ממנו להסביר את הנושא, אך כדי לוודא שהרב כהן יסתכל עלי - בא עמי אליו לבקש ממנו ללמוד עמי; הלכנו ברחובות בני ברק, והגרח"ק טיפס עד הקומה העליונה של בית הרב כהן, ומישהו רץ להודיע לו שרב חיים עולה אליו, אני זוכר אותו מנסה לשעוט במדרגות תוך כדי עניבת עניבה, באותו לילה ישבתי עמו כמה שעות. בפעם אחרת שהגעתי לגרח"ק לדירת המסתור - בדיוק הגיע אליו הרב אפרתי שליט"א עם מפה ענקית, והם דנו בגבולות הארץ לשיטת הגרח"ק, אלא שלצערי לא הבנתי מאומה מהאידיש.

עוד ביקשתי להפגש עם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, קבעתי פגישה דרך הרב אפרתי, ובבית הגריש"א המתנתי זמן רב, עד שנכנסתי לרב. כשישבתי מולו לא הייתי בטוח שהוא הגריש"א, ושאלתי אותו האם הוא הרב אלישיב... פתחתי את רשימת השאלות והרב אמר שהוא לא עונה למחברי ספרים [אפשר שכוונתו שאינו עונה לרשימת שאלות שאינן למעשה], שְאל שאלה אחת וזהו, ולגבי שאר השאלות ביקש מהרב שמחה אדלשטיין שליט"א לענות לי, וכך נוצרה בינינו ידידות פורה. נסיעה זו היתה כרוכה בטירחה עצומה וגם נתקעתי בלילה ללא אפשרות לחזור הביתה, והתסכול היה רב.
באלול תשנ"ג יצא הספר לאור בס"ד, בדיוק לאחר הברית של בני נ"י.

מה המניע הפנימי שלך בעבודת השם?
כפי שהגדירה אחותי - רואה את המכשול מרחוק - רץ רץ, מתנגש בו, ומעיף אותו... כלומר חתירה למה שנראה לי רצון השם, הן במדות טובות והן בדרך ההתנהגות, עם הבאה בחשבון של השלכות אפשריות, וכשמזהה נקודה חלשה - משתדל להסתער עליה.

סגנון הכתיבה שלך מיוחד במינו, נסה לאפיין אותו בכמה מילים, ממי הושפעת וכיו"ב?
מו"ר הגר"י ברנדייס שליט"א לימדני כיצד להוציא מסקנות מתוך הסוגיות, תוך בירור מקיף של הסוגיות העוסקות בזה, ברובד הגמ' והראשונים, ופחות ברובד האחרונים [כלומר רק להכיר את הדעות העיקריות שלהם כדי לא להתנגש חזיתית בהם מחוסר ידיעה], ובכל נושא שמתלבשים עליו - לסדר את החומר באופן הכי ברור ממקורותיו ועד ההמשך, ובפרט בירור המציאות בדברים שצריך להכיר בהם היטב את המציאות - שם אני משתדל להגיע למומחים רציניים בכל תחום כדי לגבש עמדה ברורה מה המציאות, שבה תלויה הכרעת ההלכה.

מה הדבר הכי עצוב שקרה לך בפורום תורני אחד מני כמה שאתה כותב בו?
שיפוט לחובה חזק, בעוצמות, בלי לברר, שמנוסח משפיל ודורסני, ובו הדורס בטוח שההבנה היחידה האפשרית היא זו שלו. חבל על מי שכותב וחושב בסגנון כזה - שמאבד לא מעט מזכויותיו, ואני מקוה שאני לא נכשלתי בזה.

מה עושה לך את זה?..
התועלת היוצאת מההשקעה שהשקעתי בבירור וניפוי והנגשה, כגון מייל בסגנון מה שקיבלתי לפני שבוע מאדם לא מוכר - בזכות הספר שלך על עירובין התאפשר לסיים עירוב מהודר בעיר מסויימת באירופה תוך כשנה, לאחר שלא הצליחו לעשות זאת במשך שש שנים.

אם דברת על עירובין, זה לא סוד שאתה אחראי על העירוב במקום מגורך רכסים. איך הכל התחיל?
בהתחלה נרשמנו לפרוייקט דיור באשדוד, כי ברכסים לא היתה נראית באופק בניה. לאחר שנרשמנו החלה ההרשמה ברכסים ל'בנה ביתך' לאחר כעשרים שנות קפאון בבניה. כשנסענו לחתימת החוזה, אבי שיחי' 'לא התלהב' מהחוזה, וביקשנו לצאת מהפרוייקט, הם הסכימו ללא קנס, אך את ההרשמה לבנה ביתך הפסדנו. בסיום ההרשמה הזו החלה הרשמה לפרוייקט חדש ברכסים, בית צמוד קרקע במחיר זעום של 54 אלף דולר, לזכאים לדיור; בזכות מענק מהמדינה ליוצאי צבא וכן סיוע מההורים - נדרשנו להוסיף סכום מועט בלבד, והבניה ארכה כמעט שלש שנים.
החלטתי - בשכונה החדשה יהיה עירוב מהודר! כדי לתכנן את העירוב הסתייעתי ברב נח ברנשטיין זצ"ל שהגיע ארבע פעמים באוטובוס מבני ברק כדי ללמד אותי איך בונים עירוב, ואכן, עם איכלוס השכונה היה בה עירוב מהודר, לאחר כשלשת רבעי שנה של השקעה וגביית העלויות מהמתיישבים.

כשסיימתי, ביקשו ממני בעוד שכונה לעשות עירוב, ובשדה המוביל לשכונה ההיא ראיתי חלק מעמודי העירוב העירוני שנראה היה שראוי להחליפם, פניתי לרב, והוא אמר - 'אז קח אחריות על כל העירוב'. מה פתאום, מה פתאום, מי אני, מה אני? אך לאחר כמה שנים נטלתי את העול על הכתפים [בשנת תשנ"ח]. לאחר מכן יכולנו להכניס עוד ועוד שכונות ברכסים למעמד של 'עירוב מהודר', עם שכירויות רשות, ושיפור ההיקף. לאחר מכן ביקשוני לקבל גם אחריות על המקוואות - מה שפתח בפני דלתות של פוסקים מפורסמים כדי להשיב על שאלותי בעירובין ומקוואות, והרווחתי עוד 'שימוש חכמים'.

נסה לתאר בקצרה רגע של מפנה גורלי - בחיים שלך?
בקשתי החוצפנית מהרב ברנדייס ללמוד עמו - שבהחלט גרמה לי למפנה עצום בחיים. שלא לדבר על כל המפנה העצום של לחזור בתשובה - שכלל כמה וכמה נקודות מפנה.

ספר לי על השגחה פרטית מיוחדת שעברת בחייך?
לאחר פחות משנה שחזרתי בתשובה הגיע העת לחפש שידוך. מהשם אישה לאיש, אבל מה אני מבין בזה? מי ידאג לי לשידוך, ההורים שלי? באותה תקופה, שתי גברות שכבו זו ליד זו בבית החולים, והתחילו לפטפט, זאת אמרה שיש לה בן שלא שותה תה בשום מקום מרוב שהוא דתי, וזו אמרה שיש לה שכנה שיש לה בת שלא שותה תה בשום מקום מרוב שהיא דתיה. החליטו שתיהן - זה שידוך מתאים... היא לא שותה תה, הוא לא שותה תה, שידוך. אמרו ועשו, יצרו את הקשר, המדריכה של הבת, התקשרה לראש הישיבה של הבן, הוא אומר לה שלא נראה לו שהבחור הזה מתאים, אבל בדיוק הרגע עובר פה אח של מישהו, שישאל אותו אם נראה לו שזה מתאים לאחיו, וככה קם ונהיה השידוך, עד היום אינני יודע מי היו הנשים הללו שיצרו את הכמעט שידוך, עכשיו, בירורים, מי עושה שידוך בלי ברורים? לי לא היה מושג שצריך לעשות בירורים, פשוט לא ידעתי.
אמרו לי שעה ומקום, בבית אחי, להורים כלל לא גיליתי, המשודכת הגיעה, ישבנו בסלון, ותוך רגע דפיקות בדלת והורי נכנסו לביקור בהפתעה. אחי הבריח אותנו למטבח. תכל'ס קיבלתי בחורה איכותית ביותר בלי שום בירור, לא ביררתי מאומה על כסף, מעמד, יחוס, יופי, כלום, מהשמיים, דאגו לשידוך הכי מתאים עבורי.
מה היה לי איתי? היו לי 300 שקלים מענק שחרור מהצבא, וקצת כסף שהרווחתי - עם זה קניתי טבעת לאירוסין ולנישואין, ההורים שלי רכשו לנו מיטות ומכונת כביסה. אנחנו מסרנו את עצמנו לזרועות הקב"ה, והוא דאג לדירה בשכירות של 90 דולר לחודש, כשהארנונה משולמת לכשנה מראש ע"י הדיירת הקודמת שנפטרה. אמנם לא היו שם מים חמים, מעט יותר משש שנים בלי מים חמים [פרט למכשיר חימום קטן שבקיץ היה יעיל אבל בחורף רק הצליח לשבור מעט את הקור], הרעפים נשברו וחדר גשם לחדר השינה, קור מקפיא בחורף כי הרוח נשבה מתחת לרצפה, חום לוהט בקיץ, 40 מ"ר, אבל דירה, פלוס עבודה לאשתי, פלוס כולל עבורי. כתבתי מזוזות בשעות הפנאי וכך יכולנו לעבור את היום יום בס"ד [את המזוזות הראשונות הבאתי בשמחה לסוחר, שהביט, והפטיר בזלזול 'זה לא כתב', שבר אותי, אלמלא עידודה של רעייתי הייתי פורש מהמקצוע].

אחרי סיפור כזה מדהים, מתבקש מאליו לשמוע עוד איזו אנקדוטה מרתקת שאירעה לך.
בבין הזמנים אב הראשון שלי כנשוי (תשמ"ט) סיפרתי לאחי זצ"ל שאינני מעוניין לצאת לטיולים, אלא רק ללמוד, והוא כתב לי מכתב שפרסמתי לאחר פטירתו, שהיווה עבורי דרך להתקדמות, ובו ביאר שהקב"ה רוצה אנשים שמחים ורגועים, ומעולם לא פגש מישהו מגדולי ישראל שהוא עצבני, והחומרות שלהם לא מוחצנות, ואתה חייב לצאת, אתה בעצמך צריך את השחרור, אתה חייב להיות אדם נחמד עם אנשים, ואיש שיחה, כיום פרט לענייני הלכה אי אפשר לדבר אתך על דבר, וזו לא צורה, וכך תגרום לאשתך מפח נפש, ואף פעם לא פגשתי מגדולי ישראל כאלו, וכו'.
מחמת כן - יצאתי עם רעייתי לטיול בנחל עמוד, בירידה מהאוטובוס כופפתי את הקרסול, ולאחר ששיחררתי את הנעל בתוך המים - כבר לא יכולתי לנעול אותה, ונאלצתי להמשיך ללכת בנחל על רגל אחת, ועל הברכים והמרפקים, וכך לאט לאט טיפסנו מהנחל לצפת [לפני שהיה הכביש החדש מערבית לצפת, מתחת לבית העלמין], החושך ירד ואני מתקדם על המרפקים והברכים, בשלב כלשהו שלחתי אותה לחפש סיוע, והן הגיעו לבית העלמין העתיק, והזעיקו קבוצת חסידים, הם שעטו לעברי, ותפסו זה ברגל זו וזה ביד זו, והחלו להעלות אותי, כנראה שאחד מהם טילפן למד"א, והגיע אמבולנס ושאל היכן הפצועים... בבית החולים צילמו אותי ושחררו אותי באמצע הלילה ללא שום ממצא בעייתי, רק עם כאבים, ביקשתי מחסיד שהיה שם לקחתנו לביתו, הוא הזמין מונית, ונתן לנו ארוחה ומיטות, בבוקר הלך להתפלל והשאיר לי את התפילין של ר"ת, מיד לאחר שהסרתי אותן - הכאבים העזים חלפו, והיה הדבר לפלא. הלכנו לאוטובוס ונסענו לרכסים, אך איך אגיע לתפילין שלי שבישיבת כנסת חזקיהו בלי יכולת ללכת היטב? לפתע הגיע אבא שלי שיחי' לביקור פתע, ולקח אותי לישיבה להביא את התפילין.

מי האישים בדור האחרון שעצבו את דמותך או השפיעו עליך בחיים?
רעייתי שתחי' - שממנה קיבלתי המון תובנות חכמות! הרב יחיאל יעקובסון - שממנו קיבלתי כיוונים ברורים בחינוך עצמי ובחינוך הילדים, הרב יוחנן סלומון זצ"ל - שספריו פתחו לי פתח כפתחו של אולם בתובנות יהודיות, ועוד אישים רבים - חושבני שמהידידים שלי [אחים לגישה לעבודת השם] גם קיבלתי לא מעט, הרב שמואל פולק ידידי היקר, בעל 'אז נדברו', הרב יעקב בוצ'קובסקי, הרב אביאל נריה - כולם בעלי גישה בריאה מאד לעבודת השם, הכוחות שלך, הנטיות שלך, המינוסים שלך, עם זה צעד קדימה.

מה המוטו שלך בחיים התורניים?
חושבני שהמוטו המרכזי שלי, עם כל הצניעות שאין לי - הוא להיטיב לאנשים
וזה מתבטא הן בתחומי הלימוד, בפיתוח התוכנות, הן במוכנות שלי להכניס את עצמי לביקורת ולהתקפות רבות, הן בענייני צרכי הרבים.

עבודת השם של כל אחד היא אישית בהתאם לחלקו בעולם, ובה הוא צריך להתמקצע ולהצטיין! ועבודת השם של האחרים השונים ממנו - כלל איננה עניינו. וממילא אני שונא לעשות רושם, כי חלקי הוא חלקי שכלל אין לו קשר לחלקם של האחרים.

איזה מסר חשוב לך להעביר אם בכלל? והאם היית מגדיר את עצמך בעל אג'נדה בדבר מסוים?
כן, לרדת מהורידים של מי שלא חושב כמותך. זכותו! האדם פועל כפי מה שחננו השם, רגש, שכל, תכונות, חברה, חינוך, וכו' - והתנהגותו ומחשבותיו הן פועל יוצא מכל המכלול שאין לאיש אחר שום יכולת להכיל, וממילא - יש מקום לדון בדברים, ולהתווכח, אבל רק על הבסיס ולא על התוצאות, כלומר אפשר להתווכח האם להעדיף מקוה צלולה עם שאלה על מכשיר החיטוי [נניח שיש שאלה] או מקוה מטונפת ללא שאלות הלכתיות, אבל לאחר שאצל האחד התקבעה עמדה אחת כדבר הנכון ביותר - והוא מסיק ממנה את מסקנותיו - רד ממנו כפי שהיית מצפה שינהגו בך!

איזה נושאים תורניים אתה אוהב ללבן במיוחד?
הנושאים שנמשכתי אליהם הם בכמה מקרים נושאים שמעטים כתבו עליהם כתיבה רצינית, בשל הפולמוס הכרוך בהם, פאה נכרית, השערות מבתי הע"ז, השימוש במכונת גילוח, הקפת פאות הראש, הנץ המישורי, קו התאריך, לצד נושאים קלאסיים של עירובין מקוואות ואסטרונומיה בהלכה, ועוד, וכן למדתי מחדש במשך כחמש שנים את כל נושא הפרשת תרו"מ חלה ערלה וכלאים.

ברור לך שחלק נכבד מהנושאים הנזכרים הם נושאים פולמוסיים. ואולי זה חלק מהעניין?
בפשטות מה שנכנסתי לנושאים אלו לא היה מפני אהבתי לפולמוסים, אלא פשוט כי נשאלתי עליהם, וחביב עלי לברר נושאים בעצמי: רעייתי שאלה אותי על פאה נכרית לאחר שצפתה במצגת המבארת כמה זה איסור חמור, בני שאל אותי על גילוח זקנו במכונה, אחי שאל אותי על שימוש בחתנו הכהן, הגרי"מ רובין שליט"א ביקשני לכתוב על נושא הקפת הראש, הגרז"מ קורן שליט"א ביקשני לברר את היסודות בכימיה של מכשיר 'מקוה ריין', בעירובין ובמקוואות הוצרכתי להעמיק בשל עיסוקי בהם למעשה, לנושא הנץ נכנסתי פשוט כדי לדעת מתי להתפלל, את נושא השערות מהודו ביקש ממני ללמוד הבולט שבחבורת האוסרים - כי היה בטוח שאגיע למסקנות שלו..., וכן הלאה; בעת הקורונה ביקשוני מ'אוצר החכמה' לרכז בספר אחד את המאמרים שלי שלא נכנסו לספרים הקיימים, וכך נולד הספר 'בינה הגיגי' המכיל כמעט 150 מאמרים על נושאים שונים.

שתף אותנו קצת בריקושטים.. שקבלת - בעקבות עיסוקך בנושאים הנזכרים?
אחת התופעות המעניינות שנתקלתי בהן שלא היו מוכרות לי, היא הדרך של אנשים להתייחס למישהו שבירר את ההלכה ויצאה לו מסקנה שונה ממה שהם מכירים, דבר זה בלט בנושאים הפולמוסיים שעסקתי בהם. חלק מהנושאים גרמו להופעת פשקווילים נגדי, וכן חוברות נאצה, השליכו אותי מהכולל בשל העיסוק שלי בסוגיית הפאה הנכרית, קיבלתי כמה וכמה טלפונים ומכתבים זועמים שבהם אנשי פרקו את תיסכולם ותרעומותיהם עלי, קבוצת אנשים שמה לעצמה מטרה להכפיש את שמי הן בציבור, והן אצל הרבנים בארץ ובחו"ל, בין היתר כתבו חוברת המכילה ציטוטים מדברי בספר 'בינה הגיגי', ופירשו אותם בצורה מעוותת, כדי להכפישני, ומסרו אותה לרבנים רבים עם תוספת חיזוק לפרשנותם הארסית, ומדהים שרב אחד בלבד מהם יצר עמי קשר כדי לשמוע את הצד השני, ושוכנע לחלוטין בצדקתי.

ואיך אתה נוהג להתמודד עם זה?
מנהגי לקרוא במתינות את מה שמפרסמים נגדי, ולהאזין לחרפות והגידופים, לחפש האם יש שם איזו נקודת ביקורת אמיתית, כדי שאוכל לתקן, ואם לא - ממשיך הלאה. אמנם, יושב בשמים ראה ברדיפתי, ופתח לי בס"ד את מעיין הכתיבה ברמה הרבה יותר טובה ברורה ועמוקה מאשר הכשרונות הדלים שלי, כחה של בושה! אין לי שום ספק שכשרונותי בלבד לא היו מאפשרים לי לכתוב על נושאים אלו, בלי הסיוע ממרום.

מה אתה משיב למי שטוען שעל פי רוב אתה נמשך אחרי הקולא?
התדמית המסולפת שכל דבר אצלי הוא לקולא, בעוד המציאות היא ש'לקולא' הוא רק מבחינת הצופה מן הצד לפי עולם המושגים שלו, והיה להם ללמוד מהחזו"א שהגדיר שלא לתת מכשירים שספק אם יעברו בהם איסורים בשביעית - עלול לגרום לאיסור גדול יותר של שנאה, כלומר כשמגדירים 'איסור' הוא בהיבט כללי יותר, כשמתירים מקוה ריין בעצם מחמירים בכך שנשים לא מעטות שעד היום לא טבלו מחמת גועל או חשש לבריאות - תטבולנה, ונמצא שזו קולא במקוואות (נניח, לא באמת) אבל חומרא בכלל הלכות טהרה, וכן פאה נכרית - המחיר של איסור גורף על פאות מתבטא בהשלכות לא פשוטות על התדמית של הנשים על עצמן כפחות נאות, ולזה יש השלכות בכמה תחומים, וכל כיו"ב].

מה זה עולם אידאלי בשבילך?
כמו קבוצת אברכים צעירים שכעת מקימים בית כנסת\קהילה חדשים - כולם רוצים בטובת כולם, כולם מפרגנים לכולם, כולם קולטים שכל אחד חלק ממכלול, ושעל כל אחד מוטל לתרום ולהצטיין במה שהוא יכול.

למי אתה נותן תודה? ובכלל עד כמה מעניין אותך לקבל תודות?
לייקים? למי שכותב הודעה מושקעת שמאירה את הנושא בזוית ראיה ברורה, גם אם אינני מסכים עמו כל כך. לייקים סתמיים אלי לא כל כך 'עושים לי את זה', אם כי סביר שהסתאבתי עם הזמן בזה ומשחרר מעט יותר לייקים.

האם אתה מרוצה מרמת השיח בפורומים תורניים?
יש ויש, יש המרימים את הדיונים ויש המשטיחים אותם, בשתי הבחינות - הן בנושא עצמו, והן ביחס לגיוון מה שהם קוראים; אני מדגיש, גם אם אני מביע דעה נחרצת - אני די מאזין לחולקים עליו ומחפש האם הם צודקים בנקודות מסויימות, וכך אני גם מצפה מאחרים - שמעת משהו שלא מוצא חן בעיניך - נסה לבדוק האם עכ"פ יש שם כמה תובנות נכונות.

תן הצעת ייעול אם ישנה כזו?
אם מנהל מחליט למחוק הודעות של מישהו - שלח לו אותן באופן אישי לפני שתמחק. האיש כתב במרץ ויתכן שלא גיבה את דבריו, ועבורו זו פגיעה גדולה שמוחקים את הודעתו - לפחות דלא ליעביד ביה תרתי לריעותא.

מה יש לך לומר לציבור ולניקים חדשים?
ברוגע! בעומק! לא באת לכאן כדי לברבר הגיגים אלא כדי ללמוד אף ממי שיכול ללמד אותך מעט, ולא באת לכאן כדי להפוך את העולם.

לקראת סיום אני רוצה להפנות לך שאלה מפתיעה... במספר הזדמנויות שיתפת בפורום אנקדוטות מרתקות בנוגע למסע המרתק שעברת בחייך. אולי זו הבמה - לשתף אותנו בסיפור האישי המדהים שלך, ברגעים מיוחדים שגרמו לך לעשות סיבוב של מאה שמונים מעלות?
כתבתי מעט ממה שחוויתי, במטרה ללמד את היתרונות של הנחישות והמאמץ, והסייעתא דשמיא שמקבלים מחמת ההשקעה.
כמו שקיבלתי סוגים מסוימים של כוחות, חלקם דברים טובים, חלקם דברים לא טובים, ואלו נתונים שכל אחד מקבל, והשאלה מה אתה עושה עם זה, האם אתה מנצל את כוחותיך, ואני רוצה להראות פה, שאם אתה מנצל, אז הקדוש ברוך הוא כבר מנהל את העולם בצורה כזאת שזה יוצא לטובה, ואם אתה לא מנצל את הכוחות שלך, אז פספסת את כל ההזדמנויות שרק אפשר, ולך תרעה פרות באחו, כלומר, כשעושים משהו ברצינות ובנחישות, הקדוש ברוך הוא כבר ינהל את העולם סביבך.

[א.ה מפאת האריכות, הנחתי בתיבת ציטוט].
קריאה מהנה, מרתקת, ומחזקת!

סיפור אישי - הרב יואל שילה​

הסיפור הראשון מעט מצחיק, בכיתה ב' היתה הסירנה של יום הזכרון [ככל הזכור לי - זו שלאחר מלחמת יום הכיפורים], ואני עומד לי בתוך הכיתה, וכולם עומדים דום כפי המקובל בסירנה, ולי הייתה בעיה שלא היתה לשום ילד, אבא שלי קצין בצבא, אלוף משנה, וקצינים מצדיעים בסירנה ולא עומדים דום. אז ידעתי שיש פה שני מהלכים, יש מהלך אחד של לעמוד דום, יש מהלך אחד של הצדעה. היתה לי בעיה, מה אני עושה, אני במהלך הזה או במהלך הזה? אמרתי, ירא שמיים יצא ידי כולם, יד שמאל נעמדה דום, יד ימין הצדיעה, אבל שיהיה במקסימום, יד ימין גם ירדה למטה מדין עמידת דום, וגם הצדיעה מדין קצין, ויצאה עמידה עקומה ומשונה; המורה זרקה אותי החוצה באמצע הסירנה; אני זוכר את עצמי יוצא החוצה למסדרון וממשיך לעמוד עקום עד סיום הסירנה. מה פתאום שאזכור את הסיפור הזה? אבל בסיפור הזה יש נחישות, זאת אומרת אם כך צריך לעשות, אז שיזרקו אותי החוצה לא מעניין אותי.

נדלג על הילדות, הגיע גיל 12 וחצי, קיץ תשל"ט, בתפקיד האחרון של אבא שלי בצבא שלחו אותו להיות נספח צבאי בשגירות בקראקס, ונצואלה. בדרך לשם היינו שבוע במיאמי, בהיותי בבריכת השחיה שמימיה הם מי האוקיינוס האטלנטי, נער גוי לידי איבד טבעת במים. המים היו עכורים - ועם זאת צללתי ללא מסכה ומצאתי אותה. הוא הזמין אותי למסעדה כאות תודה, ואני התניתי שלא לאכול PIG, כלומר חזיר. במסעדה הגישו חביתה עם פסי בייקון. משום מה חשדתי שזה חזיר, וסירבתי לאכול את החביתה, אף שלא הכרתי את הביטוי בייקון, אלא ידעתי שי להזהר רק מ-PIG - שזה שם החיה, אך לא חלמתי שבייקון הוא קותלי חזיר... והיתה זו שמירה משמים עלי שביקשתי שלא לאכול חזיר.
שלש שנים היינו בונצואלה, בית ספר גויי, ספרדית, אנגלית - שפות שצריך להתמודד איתן, אנטישמיות, מכות שחטפתי שם היטב מהגויים.

וחצי שנה אחרי זה, יש לי בר מצווה, חצי שנה, בניכר, בר מצווה בחוץ לארץ, מה אני עושה עם הדרשה של הבר מצווה? סבא שלי, זכרונו לברכה, הכין אותי בארץ. חמשים שנה הוא הכין נערים לבר מצווה חינם אין כסף; לפני שיצאנו לחוץ לארץ, ישבנו כמה חודשים, והוא הקליט לי את הקריאה, ועשרה חודשים התכוננתי לקריאת אותו קטע קטן של פרשת וישב, צריך שיהיה ברצינות.

טוב, הגיעה השבת של הבר מצווה, צריך לנסוע לבית הכנסת המרוחק, אויש, פאנצ'ר באוטו, מתקנים את הפאנצ'ר, נוסעים לבית הכנסת, ועלייה לתורה, והכל הרגיש בסדר. בעצם אני חושב על עצמי בתקופה החילונית, שכל מה שידעתי קיימתי, לא ידעתי כלום. ידעתי שחזיר לא אוכלים ושרימפסים לא אוכלים, וחוץ מזה כמעט כלום.
ידעתי שאסור להגיד לסבא שנסענו לבריכה בשבת, כי פעם אחת אמרתי לו וחטפתי על הראש מאחותי, אז את זה ידעתי שאסור, אז לא אמרתי יותר לסבא שנסענו בשבת לבריכה...

מסיבת בר מצווה בחנוכה, מגיעים אורחים, בין האורחים היה שר הביטחון של ונצואלה, גוי בשם אברהו, אברהו זה 'עברי' בספרדית - מצאצאי האנוסים, הוא היה ממש מצאצאי האנוסים, הוא הקשיב לנאום בעברית ולא הבין כלום, אבל אחר כך נאמתי בספרדית בעל פה, בלי להבין כמעט מילה ממה שאמרתי, אני יכול עד עכשיו לדקלם חלק ממנו בספרדית. אחר כך הסבירו לי מה אמרתי - שאני מקבל על עצמי את ההתחייבויות של העם היהודי. הנאום ממש ריגש את הגויים שהיו שם, הם לא שמעו על כך שנער מקבל על עצמו התחיבות שנובעת מהיותו בן לעם היהודי. חושבני שזה הטביע בי מעט רצינות, אולי זה היה השלב הראשון של ההתבגרות.

הזמנו תפריט למסיבה, אבל התבלבלו שם באולם, ובמקום תפריט כשר הגישו חזיר ושרימפסים וקינוח חלבי... לא נגעתי באוכל של מסיבת בר המצוה שלי.
קיבלנו פעם משלוח של גבינות משובחות עם כמה סוגי תוספות. את כל הגבינות אכלתי, אבל באחת - שֵם התוספת בצרפתית היה JAMBON [=נתחי כתלי חזיר]. לא הבנתי מה כתוב, אבל משום הכיתוב הזה היה חשוד בעיני ולא אכלתי...

בגיל 14 נסענו לטיול לפרו, בין היתר טיסה לעיר איקיטוס שעל האמזונס, ומשם שייט לנהר פנימי, וישר לכפר אינדיאני לתיירים בלב הג'ונגל, שם שהינו יותר מיממה, חום מעיק ויתושים, שינה בכילה, וטיול רגלי בלב הג'ונגל, ומפגש עם אינדיאנים אמיתיים, שנתנו לי לירות בקנה במבוק ארוך מאד - מכניסים חץ קטן בקצה, נושפים, והחץ עף במהירות; לאחר מכן חזרנו לבירה לימה, והמשכנו לאורך החוף, עד נקודה מעניינת שבה שטנו לאי באוקיינוס שעשוי כהר, שעליו ציור ענקי של כעין חנוכיה באורך עשרות מטרים. משם המשכנו ברכבת לעיר נאסקה, ולאחר ליטוף החיה לאמה המראנו במטוס קל וראינו את איורי הקרקע הענקיים שפרושים על מאות מטרים. איש אינו יודע מי צייר ולמה צייר, כל מיני קוים משונים ודמויות מוזרות על הקרקע ועל ההרים [אגב, החנוכיה הקודמת מכוונת בדיוק לכאן, מרחק עשרות קילומטרים, עד שהיה גוי שכתב ספר שהניח שזו הכוונה לאתר נחיתה ליצורים מהחלל]. אח"כ ראינו את בית הקברות הפתוח - שבו שרידי גויות בנות מאות שנים משומרות במצב זה או אחר ביובש קיצוני, עם שיער ופיסות עור. משם ברכבת לילית לעיר פונו שעל אגם טיטיקאקה - הגבוה בעולם, ושטנו באגם לבתים העשויים קש, שבנויים בתוך האגם, כלומר 'חצר' הבית היא אגם. לאחר מכן ניגשנו לרכבת, אך הפתעה, אין כרטיסים למחלקה ראשונה אלא רק לשלישית, וזו היתה חוויה מכוננת, 13 שעות נסיעה בעמידה בצפיפות שלא מאפשרת ליפול, עם המוני בית פרו וכבשיהם, אמי ע"ה הצליחה לשבת ואני כמעט שלא, אבי שיחי' היה תקוע בקצה הקרון - שהאפשרות היחידה להגיע אליו היתה מעל ראשי האנשים..., עשיתי זאת כמה פעמים גם כדי להגיע לביה"כ. ברכבת היה עמי 'משחק 15', כלומר פלסטיק שעליו לוחיות קטנות שניתן להזיז ליצירת תמונה. הכפריים שסביבי הביטו בהשתאות איך הצלחתי בזה, וניסו בעצמם ולא הצליחו, הם קראו לזה Rompe Cabezas, כלומר 'שובר ראשים'..., בסיום הנסיעה המפרכת הגענו לעיר קוזקו, קור מקפיא על סף שלג, ובלילה ראינו את ההומלסים ישנים מכוסים בניירות עיתון, וברי המזל שבהם - בקרטונים [לימים הסתייעתי בזה כדי להבין איזו עניות שוררת בדרום אמריקה - וברור מדוע אלפי נערות מוכרות את שערותיהן עבור מעט כסף, וכך גם ראיתי את בתי העניים בונצואלה שבנויים על גדות נחל הביוב העירוני, ובגשמים - הבתים מתמוססים ונופלים לנחל]. בבוקר המשכנו ברכבת בין הרים לעיר האינדיאנית האבודה מאצ'ו פיצ'ו, שלא נבזזה על ידי הכובשים הספרדים, והתגלתה לאחר מאות שנים מאז שננטשה, מרתק ומדהים. ראינו שעון שמש המראה שכלולים שונים בחישוב העונות. לאחר החזרה לעיר קוזקו, נסענו ברכבת, וכייסו את אבי - ונותרנו ללא כרטיסי הטיסה. עוד אנקדוטה מטיול אחר - צללתי בין האלמוגים באי קסום במפרץ מקסיקו, חול כמעט לבן, מים צלולים, ועצי קוקוס, ורציתי להניח את רגלי לנוח, ומשום מה החלטתי להסתכל לפני כן - וראיתי שעמדתי להניחה על דג אבנון - אחד הדגים הארסיים ביותר.

עוד אנקדוטה קטנה מחוץ לארץ, אז היתה תקופה של הקוביה ההונגרית. אחרי שלמדתי איך מרכיבים אותה, מה עושה בן אדם רציני? כותב חוברת הדרכה, חוברת ההדרכה הראשונה שכתבתי היתה על הקוביה ההונגרית, איך מזיזים את הצבע הזה מכאן לכאן במהירות וביעילות... השיא שלי היה משהו כמו תוך רבע דקה לסדר את הקוביה, אינני זוכר בדיוק. אני חוזר למסר שאני מנסה להגיד, עושים משהו, עושים אותו טוב. משתדלים בנחישות לעשות הכי טוב, הבנתי איך מסדרים את הקוביה - וכתבתי חוברת הדרכה לאחרים.

חזרנו לארץ בדיוק לתחילת מלחמת שלום הגליל בקיץ תשמ"ב, בגיל חמש עשרה וחצי, אחי זצ"ל טייס קרב נערץ. ישבתי על המסלול, ראיתי אותו טס במטוס הכפיר שלו, מחכה שהוא יחזור לשלום.

בתיכון נפלתי מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, ובמקום להיות המצטיין, כמו שהייתי בחוץ לארץ, היתה לי נפילה, כי רמת הלימודים כאן הרבה יותר גבוהה, ובפרט שהלכתי למסלולים הקשים של חמש יחידות מתמטיקה וביולוגיה. הציונים שלי במבחנים במתמטיקה היו בסביבות 30%, פשוט משבר. יום אחד ישבתי בבייביסיטר, משום מה היה עמי את ספר המתמטיקה של בית הספר, אמרתי, נבדוק מה קורה בפרק הבא שעדיין לא למדנו. קראתי את הפרק הבא במתמטיקה, ופתאום, כשהגיעו לזה לאחר כמה ימים בכיתה, פתאום היה לי קל. אמרתי, וואלה, גיליתי את הפטנט, פשוט לקרוא את החומר קודם, איש לא לימד אותי שאפשר לעשות כזה דבר. הפטנט הזה מאד סייע לי לאחר ארבע שנים בלימודי הגמרא. המוח יכול להתמודד עם אחוז מסוים של החומר בהצלחה, זה לא אחוז גבוה. בקריאה הראשונית, משהו הופנם. אתה עדיין לא קולט, אתה עדיין לא תופס, אבל משהו נקלט. ובפעם הבאה שאתה עובר על החומר, כבר נשאר למח להתמודד עם פחות אחוזים מהחומר, וכך פשוט למדתי בתחילה את דף הגמרא ורש"י בלי להבין הרבה - אבל נכנס לראש מבנה הסוגיא, והפיסוק, וכששוב התמודדתי עם החומר בהמשך היום - הגמרא כבר הובנה הרבה יותר. זה הבדל שמיים וארץ. כל אחד יכול לעשות את זה בעצמו, זה עובד. ואת הפטנט הזה גיליתי שם בבייבי סיטר, במתמטיקה [ובסוף אכן ציון הבגרות שלי במתמטיקה היה תשע, בס"ד].

בסוכות תשמ"ד אחי היה בחופשת השחרור שלו מהצבא. היה שם איזה טייס שהלך לסמינר של ערכים, והוא שכנע אחת הבנות ללכת לסמינר, והיא שכנעה את החבר שלה - שהיה אחי, ללכת לבדוק. אחי הלך לשם בשביל להראות להם כמה שהם טועים ולא מבינים. נגמר השבוע, עלה לבימה בסימפוזיון, שם כיפה על הראש, אמר 'לא עת דיבורים, עת מעשים', ירד מהבמה, ולמחרת נכנס לאוניברסיטה, פלוס שעתיים ביום בישיבת נתיבות עולם.

היא והוא חזרו בתשובה, ורק הטייס הראשון נותר חילוני. בל"ג בעומר הם התחתנו והתחיל ללמוד יום שלם בנתיבות עולם, ומשם עלה ועלה, עבר לבית שמעיה, והמשיך להיות אחד מהתותחים הגדולים של כולל פוניבז'. מחבר סדרת הספרים הנפלאה 'חומת אש' המבארת את שיטת רש"י במסכתות רבות.

אנחנו שני אנשים שונים לגמרי, ברור, הוא עם התמדה גדולה , ולי יש עוד כמה דברים בראש. מישהו פעם המשיל את ההבדל בין הרב אלישיב והרב שך, שהרב שך התרוצץ לפעול בכל מקום, והרב אלישיב לא זז מהכסא, שני פורמטים שונים. אחותי אמרה שאחי רואה מכשול מרחוק - ועוקף אותו, היא מטפסת על המכשול בעדינות, ואילו אני רץ רץ ומתנגש במכשול ומפוצץ אותו...

נחזור אלי, אחי הזמין אותי להאזין להרצאה האחרונה של אל-כשל שם בסמינר ב'נחלים' בסוכות, בוא תקפוץ, תשמע.
שעתיים שמעתי, הייתי בתחילת כיתה י"ב, וואי, יש פה משהו, אבל, מהיכי תיתי, מה פתאום, מה קשור אלי? אבל אי אפשר להתעלם, צריך לבדוק, חודשים על חודשים, כל פעם התקשרתי לאחי 'מצאתי סתירה ביהדות', כל פעם מצאתי איזו סתירה ביהדות, סתירה אחת אני זוכר מתוך כל הסתירות: מצד אחד אתה אומר ששבת זה עונג, מצד שני אתה מתיר לעשות דברים בשינוי, ואם זה בשינוי - הרי זה סותר את העונג! כי אתה תמיד עושה דברים בדרך הרגילה, הנוחה, ואם בשבת מותר לעשות בשינוי - הרי זה סותר את העונג. סתירה ביהדות! היו לי הרבה סתירות מהסגנון הזה.

בקיצור, לאחר כמה חודשים נשברתי, הבנתי את זה, החבר'ה האלה צודקים. מכיון שלמדתי במגמה ביולוגית - למדנו היטב את נושא האבולוציה. איתגרתי את המורה להביא רב שיפרוך את הסיפור הזה, והיא הסכימה. כינסו את המגמות הריאליות, והגיע הרב ד"ר דורון ויצטום, ודיבר כשעתיים בכמה רמות מעל התלמידים! בסיום כתה י"ב שאלתי את המורה לתנ"ך כשהתחלתי להתעניין ביהדות - לְמה חינכתם אותנו? והיא השיבה 'לא חשבתי על כך'...

בסוף כיתה י"ב בין מבחני המגן והבגרות התחלתי להתפלל תפילת י"ח, ולשמור שבת במה שידעתי, וזה היה דיכאון מהתחלה ועד הסוף. כל שבת הסתכלתי מהמרפסת מתי יופיעו שלשה כוכבים. אחי הגדיר את זה כך, אתה מכיר רק מה אסור, אתה לא יודע מה מותר, אתה לא יודע מה טוב, אתה לא יודע מה כיף, אתה מכיר רק מה שאסור, למה שלא יהיה לך דיכאון, הייתי ממש בעצבות.

והרב זילברשטיין אמר לו אז, שאני אפסיק להתפלל. לימים, כשהגעתי לצבא והמשכתי עם הנהגה הזאת של תפילה אחת ביום, איזה מילואימניק דתי התרגז עלי, איך רק תפילה אחת?

עוד מחכמתו של הגר"י זילברשטיין - שאסר עלי לדרוש מאמי ע"ה להכין לי רק מאכלים בהשגחת הבד"ץ, ואמר שאת זה תבקש רק לאחר חתונתך, ובכך גרם להורי לא להלחם בי.

נגמר בית הספר. יש לי עוד כמה חודשים עד הצבא בחודש חשוון תשמ"ה, מה עושים? יורדים לאילת. הגשמתי חלום ילדות לצלול מחוץ למצפה התת ימי, אתה רואה מבחוץ את האנשים הצופים בדגים.

הייתי שם שלושה שבועות בבית ספר שדה, נותנים לך מיטה וחדר בתנאי שאתה מנקה את החדרים לאחר אירוחי קבוצות, ומדי פעם נותנים לך יום חופש לטייל. הצטרפתי לקבוצה, הייתה קבוצה של דתל"ים מבית ספר ממ"ד בנתניה, ובשבילי, זה היה שיא הדתיים. באמת תענוג גדול. מהם למדתי שב'שיר לשלום' אפשר לשיר 'ותשאו תפילה' ולא כנוסחה החילונית של 'אל תשאו תפילה'.

באחד הימים, הטיול שלהם שיעמם אותי. אמרתי, אני הולך לבד, לקחתי את המפה שלי, מצפן, נעליים, היה לי אוכל, שתייה, עזבתי אותם, וקבענו להפגש היכן שהאוטובוסים יחכו. במפה, הכל בסדר, אני מתחיל ללכת במסלול האישי שלי, נחל סדקים קראו לזה, ואיבדתי את הדרך, אין לי מושג היכן אני נמצא. אחר כך הסתבר לי שהחלפתי בקווי גובה במפה את הלמעלה ואת הלמטה. אבל אז לא היה לי מושג היכן אני נמצא. לבדי. יש לפני נחל עם קירות תלולים אז התחלתי לרדת, באיזשהו שלב אתה לא יכול לעלות בחזרה ולרדת מחמת התלילות, אלא רק לקפוץ את המדרון למטה. זרקתי את המים שלא יפריעו לקפיצה, ברוך השם, המיכל לא התפוצץ ולא שברתי רגל. המשכתי ללכת בתוך האפיק של הנחל היבש כדי לצאת ממנו בצד השני. מתחיל עם מדרון, מעליהם בולדרים, כלומר סלעים ענקיים שטיפסתי מעליהם, ולאחריהם סדק בין קירות בגובה כ-15 מטר, ולכן הוא מכונה נחל סדקים. קיר מכאן וקיר מכאן, ואני באמצע עם טיפוס לפני. וכמעט נשברתי. זה היה האירוע המכונן בחיים. אמרתי לעצמי כך: אני יכול להישאר פה לגמור את המים, לגמור את הקצת אוכל שעוד יש לי, וזהו. הליקופטר לא ימצא אותי, אין לאף אחד מושג איפה אני, למה שמישהו ימצא אותי? שלום, נגמור את הסיפור פה. אבל, אם אני מתחיל ללכת ועושה את כל המאמצים, אין לי כוח, אני עייף וצמא. אבל אם אני הולך, ואם אני לא נשבר, ואם אני ממשיך עוד יומיים, אני בוודאי אהיה כבר אחרי מקלחת, אחרי שינה, אחרי שתייה, אחרי אוכל. אם אני נשבר - הלך הכל, אבל אם אני ממשיך - ממשיך. הנחתי רגל פה, רגל פה, עזר לי מה ששקלתי פחות קילוגרמים מהיום... יד פה, יד פה, 15 מטר, טיפסתי כך, ובסוף היה צריך איכשהו לנתר לעבור לצד אחד, לטפס ולקפוץ, ברוך השם, לא נפלתי. יש לידי ראש הר, קדימה, עולים על ההר. עכשיו אני בנקודת תצפית גבוהה, יכולתי כבר להתמצא במפה מצוין, ראיתי אפילו בעיניים את האוטובוסים ארבעה קילומטר ממני, והלכתי אליהם בקו ישר בלי שום נטיה, על קוצים, על סלעים, אמרתי אני לא זז ימין ושמאל, על השיחים, הגעתי בסוף לפני כולם לאוטובוס. לי זה היה אירוע מכונן, האדם מאמץ את כל הכוחות שלו למטרה ממוקדת, והקדוש ברוך הוא כבר פתח את ההמשך.

התגייסתי. בגלל סיבה אישית, נמוגו כל החלומות היפים שהיו לי על קרביות. שלחו אותי לחיל הקשר. טירונות, תרגיל בשטח, ישנים שלשה באהל סיירים של שנים, בגשם על אדמת הנגב שלא מחלחלת, והגשם נכנס מכל הכיוונים, ובאמצע הלילה העייף הזה - קמים לעונש - הולכים לעשות מסע עם אלונקה פתוחה. מי באלונקה - אבן. הולכים לקבור את האבן. מספידים אותה.

למחרת תרגיל לירות בלי כדורים, כולם צועקים אש אש, אני נעבאך לא יודע מה לצעוק - צועק בום בום לקול הצחוק המחלקתי... ואח"כ זוחל על הקרקע בתוך הקוצים עם רובה בידים.
אוכל כמעט שלא קיבלתי, שולחן ארוך של חיילים - המגש מגיע לתחילת השולחן אבל עד שהגיע אלי - כמעט לא נותר בו דבר.
המעיל הוא מתוצרת אמריקאית ויועד לג'ונגלים של וויטנאם - כלומר לא מגן כלל לא מהגשם ולא מהקור, סתם חתיכת בד, קור מקפיא.
הייתי צריך לשמור בשער, טמפרטורה מינוס שתי מעלות, הנעלים קרח, מתקרב אדם בארבע בבוקר, אני צועק לו 'עצור סיסמא', הבחור חולף על פני בזלזול. הוא הטבח. מה פתאום שהוא יזכור מה הסיסמא...

בטירונות בפעם ראשונה התפללתי במנין בשבת. לא הבנתי כלום, פרט למה שהיתה זו פרשת בשלח.
לאחר מכן קורס בחיל הקשר, חורף, גשם, אוהלים, שרותים 'בול פגיעה'. מגיע תאריך 31 בדצמבר, מצעד הפזמונים הלועזיים, שכל שנה היה בשבילי 'אירוע', ואני צריך להחליט - להאזין לזה בשבת או לא. מאבק קורע.
בקורס היה עמי חייל חילוני, יעקב. הבחור היה מניח תפילין. שאלתי אותו מדוע? אמר - תפילין זה סתלבט. לא יודע מה זה.
הנשק נעלם לי - וידעתי שצפוי לי כלא, סיפרתי לאחותי; אבי שיחי' הגיע במהרה, הוא הרי אלוף משנה ויכול היה להכנס לבסיס בלי בעיה; תוך כדי ששוחח עמי עבר מפקד הבסיס ליד, וראה אזרח - שאל מה זה? ולפתע זיהה את אבי - ואירח אותו במשרדו, וכך זכיתי לכבוד מלכים מצד שאר החיילים; ביקשתי להתלונן על כמה חוסר צדק ואפליה לרעה של המחלקה שלי - והמפקד ביקש מהפקידה לרשום את כל התלונות; למותר לציין שלא עשו עם זה מאומה...

משם נשלחתי ליחידה בבאר שבע, הגעתי לריאיון עם סגן מפקד היחידה, ובפעם ראשונה, בנשימה עמוקה, שמתי כיפה על הראש. עד אז, הייתי עם הכובע הצבאי, לא היה לי בעיה, וכשהייתי מגיע לחופשות בשבת, הביתה, לא רציתי להיות בלי כיסוי ראש, אבל לחבוש כיפה לא התאים לי, ולכן חבשתי כובע מצחיה צהוב, עם כתובית 'בואינג הליקופטר', עם הכובע הזה יצאתי לחבר'ה בליל שבת. אבל עכשיו, פעם ראשונה, החלטתי אני אחבוש כיפה על הראש. נכנסתי לראיון אצל המפקד, אמרתי לו, 'יש לי בעיה, אני דתי'. הוא אומר לי, למה בעיה? גם אני דתי, גם לו היתה כיפה. למה זו בעיה?

שלחו אותי לקציעות, סוף העולם, אני אחראי על שני מלואימניקים, לא מבין שום דבר במערכת הקשר שאני אחראי עליה... איכשהו זה זרם. בליל הסדר במקום להיות לבדי עברתי את הכביש לכלא 7, שם אירחו אותי.
באחת השבתות קפצתי לחבר בטירונות של גבעתי שם בקציעות. הנחתי את משקפי השמש על השולחן ויצאתי לרגע, נזכרתי בהן וחזרתי - הופה, אין משקפיים. אם אין יראת אלקים.

בקציעות היתה הפעם הראשונה שהתחלתי ללמוד ספר של דתיים! ספר על חייו של הרב יוסף חיים זוננפלד. תפס אותי שם סיפור שהוא לא רצה להסתכל ד' אמות לבתים של האנשים, לכן הוא הלך תמיד באמצע הרחוב. זה תפס אותי, אמרתי, וואו, יש כזה דבר.
פתאום, לאחר חודשיים, עד שהתמקמתי, אומרים לי תעבור לבסיס אחר במצפה רמון. הקב"ה יודע לכתוב את התסריט מצויין. הגעתי למצפה רמון, חולק חדר עם בן הזוג שלי לעבודה , אנטיפת, ששקוע בתאוותיו, וכל החדר נראה בהתאם, אני הולך לישון יותר מוקדם, והוא עסוק בעיסוקיו המתועבים, מה אני עושה במקום הזה? איך אני אשרוד את כל השנים שיש לי להיות פה? בחמלת השם עלי לאחר זמן קצר הוא השתכנע להוריד פרופיל, הוא נהיה נחמד, גם אני הייתי נחמד, הסתדרנו בסדר; למדתי את העבודה, נו מה עושה מישהו שלומד את העבודה? כותב חוברת הדרכה! כתבתי חוברת הדרכה איך מפעילים את כל המערכת הזאת.

דרך המערכת שלי עברו הקווי הזינוק, כלומר, שלוחצים על כפתור פה, ואזעקת החירום מצלצלת בטייסת ומטוס מוזנק מיידית להגנת שמי המדינה. פעם בטעות לחצתי על זה בלי להניח את ההגנה הנדרשת. אמרו לי שנגרם נזק של שלושה מיליון שקלים. אתה בעצם לא יודע מה התוצאות שלך, אתה לוחץ פה על כפתור בלי שאתה שם לב, לחיצה אחת כאן - נזק של שלשה מיליון שם ברגע אחד. מוסר גדול ליכולת של אדם לקלקל בלי שמרגיש [זכורני מעשה בטכנאי שהחזיק פלאייר קרוב מדי למנוע של מטוס כפיר - הפלאייר נשאב למנוע, וברגע התאיידו מיליון דולר].

במצפה רמון התחלתי להיות דתי באמת, מה זה אומר? מה שידעתי שזה דתי, להאזין לשירים של דתיים היה עבורי ממש בגדר 'עבודת השם'...
על איסור יחוד שמעתי, אבל חשבתי שהאיסור רק כשנמצאים מאחורי דלת סגורה, ולכן כשבת-דודתי שירתה באותו בסיס, לעתים נשארתי לפטפט איתה בלילה לבד במבנה שומם - אך כמובן הקפדתי להשאיר את הדלת פתוחה; אם היה לי צד בעולם שזה איסור ייחוד - לא הייתי נשאר איתה.
אף שתפקידי חייב אותי לעתים לחלל שבת לפיקו"נ, אבל פעם קיבלתי פקודה לעשות משהו שהנחתי שזה לא מספיק חיוני בשביל שבת, התעקשתי וסירבתי פקודה; לאחר המשפט - נענשתי שלא קיבלתי דרגת סמל ראשון.

החלטתי לנהוג כמשפט הידוע שדג מת שוחה עם הזרם, דג חי שוחה נגד הזרם, והסלע מכוון את הזרם, והחלטתי שאני אהיה סלע, כלומר, שלגבי מה שאני אחליט שצריך להיות בענייני אידישקייט - כולם יסתובבו סביב לי ולא הפוך. כשהחלטתי שצריך ברכונים לברכת המזון ניצלתי את החידוש המרעיש שהיה בבסיס - מדפסת; היום יש מדפסות לייזר והזרקה לכל אחד כמעט, אז בבסיס היתה מדפסת סיכות שהיום איש לא מסתכל עליה, והדפסתי כמה ברכונים ואף עשיתי להם למינציה, ובניתי קופסה יפה מעץ שצרבתי עליה 'ברכת המזון', ותליתיה ללא קבלת רשות על הקיר המרכזי בחדר האוכל. לאחר כמה ימים נוכחתי שהסירו אותה, שאלתי מי האחראי? ואמרו שמפקד הבסיס, סגן אלוף ממוצא תימני, נכנסתי למשרדו בלי לדפוק בדלת, דפקתי על השולחן, וצעקתי 'אתה לא יהודי, איך אתה מעיז להוריד ברכת המזון', היכן שמענו על סמל שצועק על סגן אלוף... הוא החזיר את הקופסה, לא במקום הכי מרכזי, אלא מעט הצידה, טוב, התפשרתי על זה...

כמובן שפתחתי בבסיס סמינר ערכים קטן; מישהו תפס אותי על חם, ידעתי שיש טעות באחד מדילוגי האותיות שמציגים לציבור, אבל סמכתי על כך שאיש לא יבדוק אחרי, אך מעשה שטן, אחד החיילים אמר לי 'את זה אני רוצה עכשיו לבדוק', בוא נפתח תנ״ך, ניסיתי להתחמק אך לא עזר לי כלום ונתפסתי בקלוני. בושה.

ידעתי שאסור להפסיק באמצע שנים מקרא ואחד תרגום, ולא הכרתי את ההקלות שאני מכיר היום... נעמדתי בתור לטיסה בנתב"ג בדרך לבסיס, תור ענק של חיילים, ואני קורא, קורא, קורא, קורא, קורא פרשת כי תבא, והגיע התור לעלות לטיסה ואני ממשיך לקרוא, לא יכול להפסיק, לא יכול לדבר, לא יכול לומר כלום. התחילה הטיסה, אני משתוקק להסתכל על הנוף היפהפה של מדבר יהודה, אבל אני לא יכול, אסור להפסיק - עד שסוף סוף גמרתי את הפרשה, ראש בקיר, מה שצריך עושים, זהו.

שאלתי את הגר"י זילברשטיין איך לעמוד בקדיש, והוא אמר לי 'לעמוד דום', אני חייל ויודע איך עומדים דום - עמידה מתוחה עם הפנים למעלה והידים מתוחות בצידי הגוף; כך עמדתי בקדיש כשהגעתי לנתיבות עולם, כולם צחקו ממני, ואני הייתי החכם מכולם, שהרי פעם הרב זילברשטיין קרא לי 'תלמיד חכם', ומעתה - הרי אם אני אשמור באדיקות את מה שהוא אמר לי לעמוד דום מתוח למרות הצחוק - בודאי בשמים יכבדו את המילה שלו לגבי... אני אדרוש את שטר ההתחייבות! עד ששאלתי אותו שוב, ואמר לי שהוא לא התכוון לדום מתוח, טוב, הפה שאסר הוא הפה שהתיר.

החלטתי שצריך להיות עירוב בבסיס, לא הבנתי שום דבר בעירוב, אבל כאן צריך להיות עירוב! עשיתי עירוב כפי הבנתי; בין המצאותי היה לקשור חוט שוכב מעל גדר תלתלית [קונצרטינה] - מה שכיום לחלוטין לא הייתי סומך עליו; הרב של החייל הגיע ובדק ושיבח שהכל טוב...

החלטתי עם בן זוגי לעבודה שאין צורך בשנינו יחד, שבוע הוא ילך לעבוד במפעל כריכת הספרים של אבא שלו, ושבוע אני אלך הביתה ואחה"צ לישיבת נתיבות עולם; הורי היו אז כשנתיים בשליחות בצ'ילה והייתי חופשי במעשי אבל עדיין לא הייתי מסוגל ללמוד יום שלם; פעמים רבות בן זוגי חזר מעבודתו והביא לי ספרי קדש, גמרות מהוצאות שונות, ועוד ספרים רבים, וכך היו לי ספרים, ובנוסף רכשתי ספרים מהמשכורת הצבאית הדלה [120 שקלים בחודש]. המפקדה של שנינו ישבה בבאר שבע, ובכל פעם הם היו מתקשרים אל מי משנינו שענה - וביקשו את השני - 'יורם [כך קראו לי אז], איפה אורי'? לא היו פלאפונים, והיה צריך לדאוג שאורי יחזור אליהם מיידית. רק כשהשתחררתי והלכתי להיפרד מאותו מפקד דתי הוא אמר לי מה אתה חושב שלא ידענו שאתם עושים שבוע-שבוע? בכוונה התקשרנו אליכם כל פעם כך. אך כשעזבתי, לא איפשרו לו יותר הסדר של שבוע שבוע עם המחליף - כלומר, שמן השמיים זה היה רק בתקופה שלי כדי לאפשר לי להגיע לישיבה.

בשבתות עשיתי את צעדי הראשונים בתפילה בבית הכנסת האשכנזי במצפה רמון; אני זוכר את תפילת ראש השנה הראשונה, פשוט לא היה לי מושג מדוע התפילה לא נגמרת, באמצע תפילת העמידה הופיע 'עלינו לשבח' - פשוט לא הבנתי מה קורה, דפדפתי להמשך התפילה וראיתי שאכן עדיין לא הגיע סוף התפילה - כלומר שמשום מה עלינו לשבח באמצע התפילה, כמה מוזר...
בסעודות ליל שבת בד"כ אירחו אותי כמו הייתי בנם - חסדאי וחנה קלמנוביץ ז"ל [נפטרו בשנת תשפ"ב ותשפ"ד, תנצב"ה], ובבוקר השבת אירחו אותי עוד יהודים יקרים חגי ורבקה קלמנוביץ, רמי [ז"ל] ודרורית בלומשטיין, ועוד. השקעה חמימה בחייל בודד.

מהעיירה ירוחם הגיעו בכל יום אברכי כולל למצפה רמון במשך חודשים ארוכים כדי ללמוד עם אנשי המקום, אולי מישהו יצטרף, ואיש לא הצטרף; כשעמדו לעזוב - הצטרפתי, בגיל 19 וחודש, לראות איך זה; למדתי בחברותא עם הבחור היחיד שהיה ביניהם, שלימד אותי שניים וחצי דפים ראשונים בפרק שישי במסכת ברכות; זה היה קשה, נורא נורא נורא נורא, אני לא מכיר את השפה של הגמרא, לא מכיר את הראש של הגמרא, לא את ההבנה של הגמרא, ובקושי יודע לקרוא כתב רש"י; לא יודע מה זה קמ"ל, ולא מה הוא א"נ, היכן הקושיא והיכן התשובה, אבל הוא לימד ואני חזרתי בחדרי בבסיס עם גמרא ישנה שנתן לי; על סוגיית צלף המורכבת מנושאים רבים משולבים חזרתי ושברתי את הראש כשלש שעות עד שהבנתי את המהלך, ממש הרגשתי שהראש מתפוצץ לי מרוב ניסיונות להתאמץ ולהתרכז ולחשוב. היה מאוד מאוד קשה, אחרי שניים וחצי דפים הם עזבו, השאירו אותי עם הגמרא ועם טעם ללמוד עוד.

לאחר כשלשים שנה ביקשו ממני ללמוד עם בחור ישיבה שמשתעמם כי רמתו מעל רמת הישיבה, וצמא לסוגיות מעניינות, לקחתי אותו לבדיקת מקוה [המקוה היחידה בחיי שפסלתי!], ועוד דברים מעניינים, וגם סיפרתי לו את הסיפור הזה, הוא שאל האם אני זוכר איך קראו לבחור הזה שלמד איתי? זכרתי את שמו, והוא אמר 'זה אבא שלי!' [אביו הפך לאיש ציבור בינתים, וגם זכר את הסיפור]... הקדוש ברוך הוא סגר את המעגל כאן בצורה נפלאה, שהוא קרב אותי, הוא נתן לי את הטעם, ובסוף בנו נעזר בי.

כולל אחר קבע את מושבו במצפה רמון, הרב אבנר טוניק, עם מספר חיילים שהשתחררו והפכו לאברכים אצלו. הוא העניק לי המון גישמאק, ועומק תורני מעניין; לימים, כשהייתי במילואים בעזה התחננתי לחופש למספר שעות, ונסעתי בטרמפים לתפרח לבקר אותו כדי לנשום מעט אויר פסגות.

אחי לימד אותי שחייבים לחזור, אם חוזרים, זוכרים, מבינים, אוקיי, אז התחלתי לחזור, לומד חוזר, לומד חוזר, לומד חוזר, ארך לי בערך מפורים עד חג שבועות לגמור את הפרק כיצד מברכים, רק סוגיית ברכת האורז ארכה לי לפחות כשבע שעות עד שהבנתי את המהלך, לא ויתרתי, שוב ושוב ושוב עד שחשבתי שהבנתי; בליל שבועות תשמ"ו חזרתי על כל הפרק, כמה שעות טובות ארך המבצע.

אחרי שגמרתי את הפרק הזה קבעתי לעצמי סדר לימוד, יום ראשון חצי עמוד, יום שני חצי עמוד, שלישי חזרה, רביעי חצי עמוד, חמישי חצי עמוד, שישי שבת חזרה, וכל דף שגמרתי בעצם נכנס לסדר החזרות הכללי, אחרי שבוע עוד פעם, מין סדר חזרות כזה קבוע, כשיכולתי כבר ללמוד יותר טוב לבד זה כבר נהיה שני דפים בשבוע, ככה סיימתי ברכות ומגילה, כשעברתי לבסיס בצוקי עובדה בקיץ תשמ"ז כבר יכולתי ללמוד דף ביום ולחזור את סדרי החזרות.

בחודש אדר נשלחתי שוב לקורס בתנאים של חייל מתחיל, מאהל, שרותים 'בול פגיעה', שמירות של כמה שעות כמה פעמים בשבוע; חורף, קר, גשם, ואני לומד מסכת מגילה; יצאתי בגורל להשתחרר לשבת והיית צריך להחליט האם להשתחרר לשבת זכור או במוצ"ש שהוא גם פורים, החלטתי על פורים, ונמצא ששמרתי שמירות בגשם סוחף ללא אמצעי הגנה בשבת, לקריאת זכור הלכתי לבית הכנסת המרוחק בבסיס - כשכל הדרך גשומה, ורק במוצ"ש יצאתי לבני ברק; חיפשו עבורי מנין מאוחר לשמיעת המגילה - ושם קרו במבטא שכלל לא הבנתי 'אס אשר עססה'.

הייתי בתרגיל בהר הטייסים בחורף תשמ"ז, למדתי את הסוגיה של 'ספרים נכתבים בכל לשון', דף ט' במסכת מגילה; שברתי את הראש, אמצע הלילה, קור מטורף, האצבעות קפואות, צורבות מהסולר של הגנרטור שלא מוכן להדלק, עד שהבנתי את הסוגיא, לא לישון עד שאבין; את הסוגיות של זב ומצורע למדתי במהלך שמירות בלילות בגשם, ואני שובר את הראש מה הוא זב שראה שתי ראיות ומי הוא המצורע המוחלט.

בבוקר חג שבועות בבסיס נהגו להשליך שקיות מים על חיילים עוברים, אני הודעתי להם 'יש לי ציצית' - ונמנעו ולא השליכו עלי... בצהרים פתחתי במסע רגלי עד הצד המזרחי של מכתש רמון, וחזרה - כ-15 קילומטרים, בדרך חזרה עליתי על הכביש הראשי, המתנתי לשלשה כוכבים כדי לעצור טרמפ; אם הייתי שומע על איסור תחומין לא הייתי יוצא לטיול זה.

בשלשת החודשים האחרונים שלי בצבא הוחלט להעבירני לצוקי עובדה, כשעה צפונית לאילת; צוקי עובדה הוא מקום שממה, אין כלום! אני מיועד להיות בבונקר תת קרקעי עם שתי חיילות, מה אעשה? איסור ייחוד! בדרך לאילת חלפתי דרך נתיבות, נכנסתי לרב ראובן גרשונוביץ ז"ל; הוא השיב - אתה חייב להיכנס לכלא! נסעתי לשם על דעת להיכנס לכלא, בסוף מצאנו את הפתרונות ההלכתים המתאימים.

כחודש לפני שהשתחררתי [בכ' חשון תשמ"ח] הגיע סוכות. אני בבונקר ורוצה סוכה, הרי למדתי מסכת סוכה! צריך להיות שתהיה סוכה או לא צריך? צריך! יש פטור מסוכה כשאתה בצוקי עובדה? אין פטור! אז עושים סוכה! ומה נעשה שיש לי קיר בטון חלק של בונקר? מה עם שאר הדפנות? הלכתי לחפש מסביב, בתוך וואדי מצאתי תוף ענק של כבל, לפחות בקוטר שני מטר. ביקשתי מחייל שיסייע לי לגלגל אותו במעלה הוואדי עד שכיהן פאר כדופן לסוכה; סתמנו את הלבוד שם למטה, והדופן השלישית היתה 'דופן עקומה', ואף עוד מחיצה מסדינים; אבל סכך - מאן דכר שמיה? מדבר, שממה, אין סכך; כשלושה חודשים הייתי בבסיס הזה, בקיץ, אין ירוק, הכל צהוב; אין ברירה - מחפשים סכך; יצאתי מהבונקר לכיוון החדר האוכל, בדרך שהלכתי בה כמה פעמים בכל יום במשך שלושה חודשים; ביציאה מהבונקר ראיתי ברז מטפטף, מעולם לא ראיתי אותו לפני כן, ברז מטפטף ממש לידי, למטה גדל שיח קנים; גזמתי את הקנים, כיסו בדיוק את כל הסוכה, אחד על אחד; לפני כן לא ראיתי את הברז המטפטף ואת הקנים, אחרי זה כבר השתחררתי, לא יודע אם עוד נשאר שם; חיילים רבים התלהבו - זה סלל לי טלפון עד לסוכה כי הייתי חייב להיות צמוד לטלפון, זה הביא לי קישוטים, זה הביא תאורה, והם התחננו להיות בתוך הסוכה, ישנו בה חמישה חיילים צפופים.

עוד מינו אותי להביא כמה סטים של ד' המינים לחיילים. מה אני מבין בלולבים? אבל אחי לימד אותי כלל, אם אתה רוצה ללמוד? לך לרבנים, ותדבק אליהם; נדבקתי לרב מנחם צבי ברלין, הוא היה אז ראש ישיבת גאון יעקב; נסעתי עמו לשוק ארבעת המינים בפתח תקווה, הוא לימד אותי כיצד לבחור ארבעת המינים, והבאתי בטיסה חמשה סטים לבסיס, וכך התחלתי עם שימוש חכמים.

באוטובוס מצוקי עובדה נסעתי לבאר שבע, להחזיר את המדים, ובעמידה באוטובוס סיימתי את הסוגיא האחרונה של מסכת סוכה.
השתחררתי, ישירות לישיבת נתיבות עולם [הורי עדיין היו בחו"ל], המשכתי עם סדרי החזרות האלו, ויצרתי קשר עמוק יותר עם הרב זילברשטיין והרב ברלין; הרב זילברשטיין דחף אותי ללמוד לכתוב סת"ם, וכך התאמנתי בהפסקות הצהרים. אחד המלמדים היה הרב ויסלובסקי, שלמד בראדין אצל החפץ חיים - והוא אימן אותי לסכם את תמצית הגמרא לכמה מילים, וללמוד אותם בעל פה כדי לחזור במהירות על דפי גמרא; עוד היה שם הרב גרשון קליבנסקי שסיפוריו על מסירות נפש במחנה הכפיה בסיביר הפעימו אותי [הוא סיפר שלא ידע להכין לוח שנה, הצליח בדרך פלא לשלוח מכתב לת"ח ירושלמי שידריך אותו, ובדרך פלא קיבל מכתב בחזרה לסיביר - שיעיין בתפארת ישראל במסכת ברכות..., אח"כ אמרה לו גויה שבעלה היהודי נפטר, והשאיר כמה ספרים - ושם מצא הדרכה ליצירת לוח שנה].

כשנתיים לאחר החתונה [תחילת תשנ"א, כחודשיים לפני מלחמת המפרץ], במוצאי יוהכ"פ הכנתי סוכה וקניתי ד' המינים, ובבוקר נסעתי לחודש מילואים בשמירה במחנה מעצר אנצאר 2 בתוך עזה, 12 שעות שמירה ביממה משעה שתים עד שמונה כפול שתים, מינימום זמן לנוח ולאכול; הבסיס היה פרוץ לעזה וכל עזתי יכול היה לפרוץ לתוכו ישר למגדל השמירה שלי... ראשי נסתם ולא הייתי מסוגל ללמוד כמעט מאומה, נפנופי ארבעת המינים והנחת התפילין הרגיזו את העצורים - שיתרגזו; בשמחת תורה רקדנו שבעה חיילים, ובבוקר - שלשה חיילים; בשבתות הרעמתי בקולי בשירי שבת בשעות של לפנות בוקר, העצירים קראו לעברי 'אוסקוט' ולא הועיל להם; שם נדהמתי לראותם מתפללים בסמיכות למי המדמנה שבתוך המאהל שלהם; הייתי שם שלש שבתות ושני חגים, ובשבת הראשונה נאלצתי להתמודד עם חסרון בעירוב, אפילו היריעות המרכיבות את האהל קופלו ונותרתי בכרמלית גמורה סביב למיטתי, ויכולתי לטלטל רק בתוך ד' אמות; נייר הטואלט היה בעיה, השרותים היו גועל נפש 'בול פגיעה', ואיכשהו החבאתי נייר טואלט חתוך, ולצערי הוא נעלם ונותרתי ללא נייר בשבת, עד שמצאתי פרצה בגדר לבסיס הסמוך - ששם היו שרותים נורמאליים; מזון לא היה לי, ואכלתי כמעט רק לחם, כשהיה לחם בהשגחת הבד"ץ, וטבלתי אותו בביצה לא מבושלת; הטבח פעם אמר לי שהפעם אני יכול לאכול את העוגה והראה לי בגאווה נפה שניפה בה את הקמח - משום מה נעלם ממנו שהיו בה חורים ענקיים... מכל מקום, החלטתי - כאן יהיה עירוב - והוא קם ונהיה, הפעם כבר קיבלתי הדרכה טובה יותר איך לבנות אותו.

כחודש לאחר מכן נולדה בתי, וגירשו אותנו מבית החולים לאחר יום וחצי - ככוננות למלחמת המפרץ; שהינו בבית חמותי ע"ה בחולון, ולאחר שלשה ימים התחילה מלחמת המפרץ עם הפיצוצים הנוראיים מעל ראשינו. זכיתי ללמוד באותם שבועות בכולל של הגר"י זילברשטיין שליט"א ולהתבשם מאמונתו היוקדת וממתיקותו בעת התקפות הטילים.

כשבתי היתה בת שנתיים וחצי, קראתי מהסטייפלר שצריך ללמוד מוסר עם הילדים מגיל שנתיים; הסטייפלר אמר, אז עושים; מה לומדים איתה? יש סדרת ספרים של הרב גרינוואלד הלכות לילדים עם ציורים [שבעצם שאב את הרעיון מהספר שלי 'ראשית דגנך'...] - והתחלתי ללמוד איתה יום-יום-יום-יום-יום, עד יום חתונתה, וכמובן שהתרחבנו לספרים רבים נוספים; עד אז, לכל היותר פספסנו אולי עשר פעמים; אם היא לא היתה בבית - למדנו דרך הטלפון, יום, יום; אורי בני נולד לתוך הקביעות הזו, יום יום עד יום חתונתו - עד כתה ח' הספקנו לסיים בס"ד סדר מועד גמרא, ועד יום חתונתו הספיק חצי ש"ס [וכיום, תשפ"ה, אני לומד בס"ד עם הנכדים באותם ספרים].

הכולל הראשון הוגבל לשלש שנים, לאחריהם רציתי להתקבל לכולל הלכה, אך לא היה בו מקום פנוי עבורי, ולכן התחלתי ללמוד מחוץ לרכסים; בהפסקת הצהרים היה מקום למנוחה קצרה, אך כששמעתי אחד מפטפט בטלפון בקולי קולות - עשיתי 'ששש', והופיע האיש זועם, 'מי עשה ששש?' ומסתבר שהכעסתי את מנהל הכספי של הכולל, שדרש מראש הכולל להשליכני באותו חודש שהתקבלתי; וכעת כבר היה מקום פנוי בכולל ההלכה שרציתי...

לא הזכרתי רבנים רבים ואנשים רבים שקידמו אותי, והעניקו לי מטובם ומהדרכתם, כי רבים הם, וסוף סוף זה רק סיפור אישי קצר ולא ביוגרפיה ארוכה ומשמימה.
לחץ כדי להרחיב...

---

פסקת סיכום.
בראיון דנן, נגענו בנושאים רבים ומגוונים, קבלנו תשובות על שאלות מסקרנות שהצגנו בפניו, שמענו תובנות מחכימות - שאפשר להתחבר אליהם, וכמובן נחשפנו לדעותיו וסגנונו הייחודי של האיש (ראוי לציין שהוא לא נמנע להשיב על רוב השאלות - קלות וקשות כאחת).
אבל מה שמיוחד בראיון דנן, זה הסיפור חיים מעורר ההשראה, של מי שצעד בשני העולמות, ולמרות האתגרים הרבים והמשוכות שעמדו בדרכו, מצא את הדרך הנכונה. וזו בהחלט הזדמנות ללמוד מניסיונו המרתק, לשאוב ממנו השראה, מדרכו ומדמותו, ולמצוא נקודות למחשבה שיכולות להשפיע עלינו לטובה.

פינת הדרוג. מאחד עד עשר, בלי למצמץ, אני אומר .....!
אם גם אתם סבורים כך, אתם מוזמנים להביע זאת בתודות ובתגובות.

כל ניק שרואה את עצמו מעניין, מרתק, מוזמן לשלוח הודעה בפרטי, או לציין באשכול דנן, וב"ה נראיין אותו.

רוצים להישאר מעודכנים? לחצו על כפתור 'עדכן אותי'. (בראש האשכול מצד שמאל).
כמו כן שמרו את האשכול באמצעות הסימניה.

 

[נדיב לב]

ראשית כל, תודה מראש לכל מי שישתתף, יגיב ויתרום לאשכול הראיונות. המיזם הזה מאפשר לנו להכיר זה את זה בצורה מרתקת ומעמיקה יותר, להיחשף לתפיסות עולם יהודיות/תורניות שונות מאתנו, לשים אצבע על נקודות הראויות לשיפור כפי שכל אחד נתקל במהלך חייו, ובעצם לקחת אותנו למסע בין עולמות של מחשבה, תורה, וצמיחה אישית מנקודת מבט אחרת.

יחד עם זאת, מחשש שהאשכול יתארך בקצב מואץ.. בעקבות דיונים שעלולים לעלות סביב התוכן של הראיונות. שזה אמנם מבורך וחשוב, אבל באותה נשימה זה מקשה על שאר החברים שירצו למצוא ראיונות נוספים או לעקוב אחרי הנעשה באשכול בצורה מסודרת.

וכדי לשמור על הסדר ועל חוויית קריאה נעימה לכולנו, פתחתי אשכול נספח לכל מי שרוצה להעלות דיון או התייחסות לנקודות שעלו בראיון,
כך יתאפשר להעמיק ולנהל שיח פורה בלי שהאשכול הראשי יתמלא במלל שאינו נוגע ישירות לפרסום הראיונות עצמם.
בטוחני שכולם מבינים את החשיבות בסדר הזה, ושנמשיך ליהנות יחד מהמיזם הייחודי הזה בצורה המיטבית.

חובה לציין, שתגובה שתכליתה לשבח את המרואיין/ריאיון, מקומה כאן, קרי באשכול הראשי ולא הנספח.
תודה מראש לכולם על שיתוף הפעולה!

אשכול נספח לדיונים והתייחסויות לראיונות

אשכול נספח לדיונים והתייחסויות לראיונות | פורום אוצר התורה

 

[החש בראשו]

וואו איזה מרתק! הכול אמיתי? אף התחזקתי מחלק מהדברים.

 

[חסיד המתחסד]

בהחלט נהנתי מזה, הן מתוכן הראיון, ובעיקר, מהמראיין המוצלח והמוכשר, כישרון ענק... (לפחות תעשה מזה כסף...,)

 

[יואל שילה]

בעקבות הראיון (ראשיתו בפורום הקודם) - ביקשוני דברים רבים...
בין היתר [רב חשוב ומפורסם] קיבל ממני את הספר.... התחיל לקרוא באמצע הלילה, ובבוקר היה באמצע בלי לישון...
מישהו מעיר בצפון יצר קשר וביקש שאגיע למסור הרצאות...
כעת אחד הגיע לכולל לבקש צדקה, הוא פנה אלי, וכשהלכתי לחליפה שלי להוציא כמה גרושים הוא ראה את שמי על הסידור 'פרטי - שילה'
פתח את העמוד הראשון וראה את שמי יואל שילה כתוב בפנים, הסתכל - זה אתה יואל שילה? מהמקוואות והעירובין?
אמרתי כן. אמר - ראיתי את הראיון שלך!
אמרתי לו - כאן בשולחן הזה מרכז הפשע...
בנספח מצ"ב הסיפור האישי בקובץ, וגם את מה שכתבתי על אחי זצ"ל

 

[החש בראשו]

מאד התפעלתי והתחזקתי מהסיפור, אשריך!

 

[נדיב לב]

ב"ה יתפרסם שבוע הבא ראיון חדש ומרתק....

 

[מה ידידות]

ב"ה יתפרסם שבוע הבא ראיון חדש ומרתק....

מחכים בקוצר רוח...

 

[חסיד המתחסד]

ב"ה יתפרסם שבוע הבא ראיון חדש ומרתק....

נהוג במחוזותינו להציג גם 'פרומו'...

 

[זרח לווין]

ב"ה יתפרסם שבוע הבא ראיון חדש ומרתק....

השבוע כמעט נגמר
ולנו נגמרה הסבלנות ...