גיטין בגדר הימניה - חי' הרי"מ (1 צופה)

[גרינפלד]

בגיטין (סד, א) מבואר שאדם המוסר ממונו לשליש נאמן השליש לְמה ניתן לו, כיון שמעיקרא כשמסר האמין אותו למה שיאמר. ואף אם בגט אינו כן, שאני ממון שאיתיהב למחילה. ובפשטות מבואר במפרשים, שמתכוון להקנות על הצד שהשליש יאמר כן. אך הקשה הר"ן שא"כ גם בגט נימא שהתרצה לגרש על הצד שיאמר כן, ועיין שם מה שביאר.

ובחי' הרי"מ שם (ובמקומות נוספים) כתב לבאר, שבעניין הודאת בעל דין, נאמר שמה שאדם אומר על עצמו, זה קובע שבית דין ינהגו על פי מה שאמר, וכמו כן יכול אדם לומר שמה שחבירו יאמר ינקטו בית דין שכן הוא האמת כאילו זה עדים, וזה עניין נאמן עלי אבא [מעין זה שמעתי ממו"ר הגר"ד מילר שליט"א, והביא מדברי הרשב"ם (ב"ב קכח, א ד"ה אינו יכול) שמבואר שיש מושג של הודאה כשאמר רצונך השבע וטול, והגמ' מדמה זאת לנאמן עלי אבא].

ובחי' הרי"מ בשבועות (מג, א ד"ה מ"ש ר"ן) כתב לדון בדברי הר"ן שכשרבנן האמינו לאדם על חוב ותובע יותר, האם נחשב העדאת עדים ליצור חיוב שבועה דאורייתא. וכתב שלכאורה לא שייך לומר כן, כיון שהפקר בית דין זה כמו שהנתבע חייב עצמו סתם בממון שאינו חייב עד עתה. וכתב לדחות שכמו שיש לדון שכופר הכל ונותן נאמנות לתובע על מקצת, יהא חייב שבועה דאורייתא, והכא נמי כשב"ד תקנו, הם יכולים לעשות כל מה שהוא יכול לעשות על עצמו, ועיין שם מה שביאר בזה. ולכאורה היה אפשר להסביר על פי דבריו הנ"ל בגיטין שחייב עצמו שכך ינקטו, יש דין שצריך לנהוג שכך היה.​

 

[אברך קלאסי]

עי' בלשון התורא''ש גיטין כ''ד שמבאר מדוע בגט הבעל אינו נאמן וז''ל ''לא דמי לממון דניתן לימחל וסמכינן אהודאת חבירו'' והם הם הדברים.