"רבני" המזרחי ובראשם "הרב קוק" הביאו משני דיבורי תוספות בש"ס סברא הדנה את החילונים כאנוסים בגלל יצרם הרע. אמנם בדעת התורה המסורה לרבותינו דחו את דעתם מכל וכל ואף לא ראו מקום לדון על סברא שכזו בבית המדרש, הן מחמת שאם כן לא מצינו עבירה בתורה, והן מחמת שאין כן המציאות, והן מחמת שלא רצו לשמוע כלל מסברותיהם. ובכל אופן בכדי לקיים דע מה שתשיב אביא בקצרה את טענתם ואבאר מדוע אף המקורות שהביאו אינן הגיוניים כלל. ואקדים הקדמה נחוצה שחלילה לא קראתי בספריהם המוציאים "אורות מאופל" שהוחרמו
[1] ע"י גדולי ירושלים, ולא שמעתי חלילה דעתם הסבורה שאף בכפירה יש טוב, רק אשר טענו ופרסמו והגיע לידי בהיתר הבאתי. ולהוציא מליבן של טועין.
הביאו (אגרות ראי"ה א עמ' קעא) את דברי תוס' בסנהדרין כו ב ד"ה החשוד, שביאר מדוע הו"א לחלק בין חשוד על עריות לשאר עבירות כיון שיצרו תוקפו לכן פחות חשוב לפוסלו לעדות. ובתוס' זה כלל לא מצינו שכללו בגדר אנוס, רק ביאר שהו"א דלעדות יפסל רק מי שחוטא באופן ששיך רשעו לעדות, ובעריות כיון שיצרו תוקפו אין סיבה לתלות שיעיד שקר.
עוד הביא מתוס' גיטין (מא ב ד"ה כופין) שאומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך באופן של שפחה כנענית ששדלה לזנות, כיון "דהוו כאונסין" מחמת שמשדלתם. וכמובן שזהו ציור של יצר הרע תקיף במיוחד וכו', וכלל אין דומה ליצר רגיל. אולם מעבר לכך, סה"כ תוס' שם כ' שאין אומרים לאדם חטא וכו' אלא באופן שהשני פושע, ובציור זה אין הוא פושע. וכלל אין כוונת תוס' לומר שהם נידונים כאנוסים לגבי בי"ד או יחסנו כלפיהם.
עוד טענו (שם עמ' כ) טענה מגוחכת להחריד, ע"פ עיוות דברי רש"י. שרש"י כ' במעשה הגר עם הלל הזקן (שבת לא א) "שלא היה כופר בתורה שבעל פה, אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה" ותמהו איך ניתן לחלק בין "אין מאמין" לכופר? וחידשו מכח שאלה זו שכופר הוא הסובר בודאות שאין בורא, ואילו האין מאמין אין סבור כן כוודאות. וגם בענין זה טעו במציאות בדעת החילונים ואכמ"ל. אולם כוונת רש"י פשוטה שלא כפר היינו לא מרד בעשייתה ובחובתו לקיימה, רק סבר שחייב לקיימה רק מכח חז"ל, ולא שכך קיבלו משמיים. אולם החילונים לא די שאין מאמינים אלא אף מכריזים בהנהגתם שאין זה מחייב אותם, עפ"ל.
וכן עיוותו דעת הרמב"ם שכ' (ע"ז ב, ג) "וכל הלאוין האלו בענין אחד הן והוא שלא יפנה אחר עבודת כוכבים וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה הרי זה לוקה, ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו, כיצד פעמים יתור אחר עבודת כוכבים ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה, ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה, ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו
ונמצא יוצא לידי מינות, ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים, כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת, כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות, ולאו זה אף על פי שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא אין בו מלקות. "
ודקדקו שעצם המסתפק אינו מין רק כשיחליט לבסוף יוצא למינות... ושוב, כאמור החילוני אינו חי בספק כלל אלא בכפירה מוחלטת. אולם מ"מ כלל לא לזה כיוון הרמב"ם כמובן, כפי שברור לכל הקורא את ההלכה כולה. אלא שאדם המאמין כל העת, ולפעמים חושב ומתייחס לספיקות ברצינות, שח"ו יכול להמשך למינות, שיידע אדם כזה שאין מחשבתו כלום, ולא ייחס חשיבות לחכמתו. אולם אדם שבעצם הספק מוכרע אצלו לשלילת הבורא עפ"ל ולעיתים עולים בו הרהורי אמונה, לא לזה כיוון הרמב"ם.
והנה כדברינו כ' הרמב"ם בעצמו, בפירוש המשנה מסכת חולין פרק א כתב וז"ל "מינים אצל חכמים הם הכופרים מישראל, וכו'.
והם בני אדם אשר טמטמה הסכלות את שכלם והחשיכו התאוות את נפשם ופקפקו בתורה ובנביאים עליהם השלום מתוך סכלותם, ומכחישים את הנביאים במה שאין להם בו ידיעה, ועוזבים את המצות מתוך זלזול, והכת הזו היא כת של ישוע הנצרי ודואג ואחיתופל וגחזי ואלישע אחר
וכל ההולך בשטתם שם רשעים ירקב. ויוודע שהאדם מן הכת הזו כגון שנראה מתבטל ממצוה מן המצות מתוך זלזול בלי שישיג באותו המעשה הנאה. האנשים הללו אשר זה תיאורם אסור לאכל משחיטתם, וכך אמרו תנו רבנן שחיטת מין לעבודה זרה פתו פת כותי יינו יין נסך ספריו ספרי קוסמים פירותיו טבלים בניו ממזרים.
וכן מתנאי המשומד הזה שמותר לאכל משחיטתו שלא יהא צדוקי ולא ביתוסי והם שתי הכתות אשר החלו להכחיש את התורה שבעל פה כמו שבארתי באבות, ונעשה האמת אצלם הבל, ונתיבות האור חשך אפלה, בארץ נכוחות יעול, והם שקוראים אותם אנשי זמנינו היום מינים בסתם,
ואינם מינים לפי אמונתם אלא דינם לענין ההריגה כלומר המתחיל את השטה הזו בראשונה מדעתו הנפסדת כדין המינים, כלומר שמותר להרגם היום בזמן הגלות לפי שהם המבוא אל המינות האמתית.
ודע כי מסורת בידינו מאבותינו כפי שקבלוהו קבוצה מפי קבוצה כי זמנינו זה זמן הגלות שאין בו דיני נפשות אינו אלא בישראל שעבר עברת מיתה, אבל המינים והצדוקים והביתוסים לכל שינוי שיטותיהם
הרי כל מי שהתחיל אותה השטה תחלה ייהרג לכתחלה כדי שלא יטעה את ישראל ויקלקל את האמונה, וכבר נעשה מזה הלכה למעשה באנשים רבים בכל ארץ המערב."
בדבריו נתבאר כמובן שאע"פ שהטריגר למינות היה הסכלות והטמטום וכו' והם רק פקפקו וכו' [לאפוקי מדעת הנ"ל] נאמר עליהם שר"י, והמשיך לגבי צדוקים שאע"פ שאין הגדרת אמונתם מינות יש להורגם כמינים כיון שהם המבוא אל "המינות האורגינלית". ובסיום דבריו משמע שהריגתם נוהגת גם כיום (בכאלו שאינם תינוקות שנשבו) לכתחילה! כדי שלא יטעו את ישראל ויקלקלו את האמונה. וסיים שכך היה המנהג באנשים רבים!
[1] ביניהם הגרי"י דיסקין, הגרי"ח זוננפלד, הכף החיים, הגר"י ידיד הלוי, רידב"ז, הרוגוטשובער ומהרש"א אלפנדרי.
