אשאל שאלה שקצת תאיר את העניין. (במקרה נתקלתי. ראה מעשה ונזכר הלכה...)
מי שמקריב את בנו למולך או לאלוהי ספרווים, האם ישנו צד שהוא סבור אפילו בספק ספיקא שהמעשה שלו אינו נכון מוסרית ורוחנית? ומדוע אינו אנוס בחטאו? הרי הוא מאמין בו לחלוטין? ו"השפחה בישא" הטעתה אותו בכזביה?
ומכאן צריך לצאת בהגדרות לכאו' כדלהלן: לגבי עונשי בי"ד אין טענת אונס כשהתרו בו ואמרו לו את דין התורה. וכן לגבי דיני שמים שם יראו בדיוק איך לנסח את התביעה, ושם הדרישה בודאי להאמין. ולדינים אלו מעולם לא מצאנו פטור "תינוק שנשבה". אולם לענין קרבן נחשב כשוגג, ולדיני "אחיך" לגבינו; אם הוכחנו אותו הרי שדינו אינו כאנוס, אך בדורינו אין מי שיודע להוכיח, וע"כ בדברים מסוימים עלינו לדונו כ"אחיך".
ובקצרה ראיתי שניסח זאת א' הפוסקים: לדיני רשע- דינו כרשע! ולדיני אחיך (שנאה וקללה וכדו') כיון שלהחזו"א ע"פ מהר"י מוילין אין מי שיודע להוכיח- נחשב כאחיך.
מי שמקריב את בנו למולך או לאלוהי ספרווים, האם ישנו צד שהוא סבור אפילו בספק ספיקא שהמעשה שלו אינו נכון מוסרית ורוחנית? ומדוע אינו אנוס בחטאו? הרי הוא מאמין בו לחלוטין? ו"השפחה בישא" הטעתה אותו בכזביה?
ומכאן צריך לצאת בהגדרות לכאו' כדלהלן: לגבי עונשי בי"ד אין טענת אונס כשהתרו בו ואמרו לו את דין התורה. וכן לגבי דיני שמים שם יראו בדיוק איך לנסח את התביעה, ושם הדרישה בודאי להאמין. ולדינים אלו מעולם לא מצאנו פטור "תינוק שנשבה". אולם לענין קרבן נחשב כשוגג, ולדיני "אחיך" לגבינו; אם הוכחנו אותו הרי שדינו אינו כאנוס, אך בדורינו אין מי שיודע להוכיח, וע"כ בדברים מסוימים עלינו לדונו כ"אחיך".
ובקצרה ראיתי שניסח זאת א' הפוסקים: לדיני רשע- דינו כרשע! ולדיני אחיך (שנאה וקללה וכדו') כיון שלהחזו"א ע"פ מהר"י מוילין אין מי שיודע להוכיח- נחשב כאחיך.