בהר ביאור האור החיים על פרשת כי ימוך אחיך (1 צופה)

[אחד יחיד]

כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו, ובא גואלו הקרוב אליו, וגאל את ממכר אחיו (כה, כה)

האור החיים מפרש פסוק זה, וכן את הפסוקים הבאים, על דרך הדרש, כפסוקים המתארים את הליך הגלות והגאולה (והוא מקדים לפירוש זה, "פרשה זו תרמוז עניין גדול, והערה ליושבי תבל"). ונביא כאן בקצרה כיצד נדרשים ומתפרשים הפסוקים לפי פירושו הנ"ל של האור החיים:

"כי ימוך אחיך" – כאשר יהיה רפיון ידיים ועצלות מתורה ומצוות (ומוכיח המחבר ש"ימוך" הוא לשון עצלות על פי הפסוק בספר קהלת י, יח, "בעצלתים ימך המקרה", ועל פי פירוש הגמ' במס' תענית ז ע"ב לפסוק זה), אזי-

"ומכר מאחוזתו", יצטרך הקב"ה למכור את ביתו, בית המקדש, ביד אומות העולם (ובלשון האור החיים – "כי כשהתחתונים מטין מדרך הטוב, מסתלקים ההשפעות ומתמסכן עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בהתחתונים, ואמר ומכר מאחוזתו, ירצה על המשכן משכן העדות אשר הוא אחוזתו יתברך, שבו השרה שכינתו, ובעונותינו נמכר הבית ביד האומות").

"ובא גואלו הקרוב אליו, וגאל את ממכר אחיו" – יבואו הצדיקים, שהם קרובים לקב"ה (כאמור בפרשת שמיני "בקרובי אקדש" – י, יג), ובזכותם תבוא הגאולה, ויגאלו את מה שמכר הקב"ה, אחיהם ["כי האדון ב"ה יקרא לצדיקים 'אח' כביכול, דכתיב (תהלים קכב) 'למען אחי ורעי'"].

וכאן ממשיך פסוק כו על זה הדרך:

"ואיש, כי לא יהיה לו גואל" – ה"איש" הנזכר כאן הוא הקב"ה (הנקרא בתורה איש, כגון בשמות טו, ג, "ה' איש מלחמה", וכן דרשו חז"ל במס' סנהדרין צג, "אין איש אלא הקב"ה"), ושואל כאן הכתוב, ומה הדין כאשר "לא יהיה לו גואל", דהיינו, שלא ימצא הקב"ה צדיקים שיביאו לגאולה כאמור לעיל, ויישארו ישראל כצאן ללא רועה, האם אפסה התקווה? ועל כך עונה הכתוב –

"והשיגה ידו, ומצאה כדי גאולתו" – לא אפסה התקווה, כי ידו של הקב"ה המכה אותם, עצם הייסורים והגלות, הם בעצמם מכפרים, ותבוא הגאולה בזכותם.

[ובלשון אור החיים: "ואומרו ואיש כי לא יהיה לו גואל. על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין דף צג), 'אין איש אלא הקדוש ברוך הוא דכתיב (שמות טו, ג), ה' איש מלחמה, כשלא יהיה לו גואל, כי אין איש שם על לב, אין מנהל ואין מחזיק ביד אומה ישראלית להשיבה אל אביה, אל תאמר כי ח"ו אבדה תקוה, אלא 'והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו', אמרו ז"ל (סנהדרין צ"ח) כי היסורין והגלות הם תקון האומה להכשירה, והוא מה שרמז 'והשיגה ידו' על דרך אומרו (דברים ב, טו), 'יד ה' הייתה בם', שהיא מדת הגבורה החובטת באומה בגלות המר, ובאמצעות זה ישיג למצוא כדי גאולת הבית"].

וממשיך פסוק כז:

"וחשב את שני ממכרו, והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו, ושב לאחוזתו" – כשיתקרב מועד הגאולה, יחשב הקב"ה כמה עוונות נשארו לעם ישראל (עוונות שבגללם "נמכר" לגלות) ויעשה את מלוא החשבון וייפרע החוב (לרבות ה"עודף", שהוא ההנאה מהעוון, שכנגדו צריכים תשובת המשקל של ייסורים), ואלה הם "חבלי משיח", ואז "ושב לאחוזתו", ישוב הקב"ה לאחוזתו ולביתו, לבית המקדש, וישובו עם ישראל

[ובלשון אור החיים: "הנה, לצד שהמכר הוא בעונותינו, כאומרו (ישעיהו נ, א), 'הן בעונותיכם נמכרתם', והעוון הוא חוב על האדם, בשעת קריעת השטר צריך לעשות חשבון החוב שעליו, ולפרוע הנשאר, והוא אומרו 'וחשב את שני ממכרו', השנים שנשאר הבית מכור ויתנכה לפי שיעור השנים מעונות ישראל, והעודף ישיב, על דרך אומרם ז"ל (יומא דף פו ע"ב), במשפטי התשובה ותיקוניה, תשובת המשקל, אם אדם נהנה מהעוןון, יסגף עמו כשיעור מה שנהנה מהחטא, ובזה יפרע חובו, וכמו כן יעשה אדון העולם כשיתקרב זמן הגאולה, והוא מאמרם ז"ל (סנהדרין צ"ח) שיהיו חבלי משיח, ובזה 'ושב לאחוזתו', פירוש, חוזר אל הקדוש ברוך הוא (כלומר המילים 'ושב לאחוזתו' מוסבות על הקב"ה), גם על ישראל, על דרך אומרו (דברים ל, ג), 'ושב ה' את שבותך' ואמרו ז"ל (מגילה דף כט ע"א), 'ישיב' לא נאמר, אלא 'ושב' וגו'"].

וממשיך פסוק כח:

"ואם לא מצאה ידו די השיב לו, והיה ממכרו ביד הקונה אותו עד שנת היובל, ויצא ביובל ושב לאחוזתו" – ומסביר זאת האור החיים כך: "פירוש אם יראה האדון כי אין כח בעם לסבול חבלים עוד ורבו חובותיהם למעלה ראש ואפס בהם כח הסבל, והיה ממכרו עד שנת היובל שהוא זמן המוגבל לגאולה בעתה, ואז ויצא ביובל ושב לאחוזתו כי קץ הגלות ישנו אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים ח"ו".

והסיום בפסוק כט:

"ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה, והיתה גאולתו וכו'" – כאן בא הכתוב להשיב על השאלה הבסיסית, כיצד ייתכן שהקב"ה "מכר" את ירושלים והמקדש ("בית מושב", מקום מושבו של הקב"ה, ו"עיר חומה" היא ירושלים)? ועונה הכתוב "והייתה גאולתו", אדרבה, זוהי גאולת העם וגאולת המקדש, כדברי חז"ל הידועים שעשה הקב"ה חסד עם ישראל ששפך חמתו על עצים ואבנים, שאלמלא כן לא נשאר לישראל שריד ופליט, ולא היה גם בית המקדש. ודווקא החורבן והגלות, ישיבו לבסוף את עם ישראל לגבולם.

ובלשון אור החיים – "ואיש כי ימכור – אחר שאמר ענין מכר הבית, חזר הכתוב לתת טעם לדבר, איך יהיה הדבר הזה, שימכור ה' אחוזתו בית הבחירה? והוא אומרו, 'ואיש' זה הקדוש ברוך הוא; 'כי ימכור בית מושב', פירוש, בית שבו מושב אלוקים, זה בית המקדש, עיר חומה זו ירושלים דכתיב (תהלים קכה), 'ירושלים הרים סביב לה'; אמר, הטעם הוא, 'והיתה גאולתו', שבאמצעות זה אדרבה ניגאל, על דרך אומרם ז"ל (מדרש תהלים ע"ט) בפסוק מזמור לאסף וגו' שהשליך ה' חמתו על עצים ואבנים, שזולת זה לא היה נשאר מישראל שריד ופליט, ואם אין ישראל אין בית המקדש ולא ירושלים. לזה, 'והיתה גאולתו' של עם וגאולת הבית, כי יש תקוה ושבו בנים לגבולם". (לימוד יומי)