- הודעות
- 783
- תודות
- 2,232
- נקודות
- 251
כתב הרמב"ם בפ"ז מחמץ ומצה וז"ל מצות עשה של תורה עכ"ל, הרי שעיקר המצווה הינה לספר לבן, ונתחדש מקרא דאף מי שאין לו בנים חייב לספר לעצמו, ואי"ז מעיקר הדין דוהגדת לבנך, דעיקר החפצא דהמצוה הינה לספר לבנים.
ובחינוך מצוה כ"א ז"ל ועניין המצוה שיזכור הניסים והענינים שארעו לאבותינו ביצי"מ ואיך לקח הקל נקמתו מהם, אפילו בינו לבין עצמו ואפי' אין שם אחרים 'חייב להוציא הדברים בפיו כדי שיתעורר בליבו הדבר כי בדיבור יעורר הלב', עכ"ד. הרי שעיקר המצוה הינה "להתעורר בליבו" ומה שצריך בפה הוא רק היכ"ת להתעורר בלב וכמש"כ "כי בדיבור יעורר הלב", ומה שלכתחילה צריך לבנו הוא כמש"כ הראשו' משום דזוהי דרך שיחה וגם זה מעורר הלב טפי. אך מ"מ אין הבדל בעצם בין המספר לבנו או לעצמו, דעיקר החפצא דהמצוה הוא לעורר לבבו ומה שצריך לספר הוא אך היכ"ת לעורר לבבו.
ושמעתי נפק"מ מחודשת אי צריך לספר לכל בן ובן או"ד דסגי בבן א', דלשי' הרמב"ם דזהו דין סיפור לבן הרי לכאו' זהו לכל הבנים, ואילו לשי' החינוך דזהו אך היכ"ת ותנאי לעורר לבבו מסתמא דאין דין לספר לכל בן ובן.
העירוני דאף הרמב"ם מודה לדברי החינוך דאיכא דין נוסף לספר בשביל עצמו וכש"כ החינוך, רק דאיכא מצוה נוספת לספר לבנים מצד עצמה. וראי' לזה, דהנה הרמב"ם בפ"ז מחו"מ כ' מ"ע של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן שנ' זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וכו' ואע"פ שאין לו בן ואפילו חכמים גדולים וכו'. ובהל' ב' מצוה להודיע לבנים ואפי' לא שאלו שנ' והגדת לבנך. עכ"ד. הרי דתרי קראי נינהו, חד "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" דזהו בכדי לספר לעצמו ובזה כתב הרמב"ם דאף מי שאין לו בנים, משום דבהך דינא אין נפק"מ אי אית ליה בנים אי לאו. ובהל' ב' הוסיף דמקרא ד"והגדת לבנך" ילפינן דין נוסף לספר לבנים. עכ"ד. [ויל"ע לפי"ז דהא ילפינן לדין הסיפור לאדם עצמו שלא יהא אלא בשעה שמצו"מ מונחי"ל מקרא ד"והגדת".]
ויוצא לפי"ז דכל הך דינא ד"בשעה שמצו"מ מונחי"ל" אינו אלא לדין סיפור לאדם עצמו, אך לעניין הסיפור לבנים ליכא נפק"מ. וזהו דלא כסתימת הראשונים והפוסקים. וצ"ע בזה
ובחינוך מצוה כ"א ז"ל ועניין המצוה שיזכור הניסים והענינים שארעו לאבותינו ביצי"מ ואיך לקח הקל נקמתו מהם, אפילו בינו לבין עצמו ואפי' אין שם אחרים 'חייב להוציא הדברים בפיו כדי שיתעורר בליבו הדבר כי בדיבור יעורר הלב', עכ"ד. הרי שעיקר המצוה הינה "להתעורר בליבו" ומה שצריך בפה הוא רק היכ"ת להתעורר בלב וכמש"כ "כי בדיבור יעורר הלב", ומה שלכתחילה צריך לבנו הוא כמש"כ הראשו' משום דזוהי דרך שיחה וגם זה מעורר הלב טפי. אך מ"מ אין הבדל בעצם בין המספר לבנו או לעצמו, דעיקר החפצא דהמצוה הוא לעורר לבבו ומה שצריך לספר הוא אך היכ"ת לעורר לבבו.
ושמעתי נפק"מ מחודשת אי צריך לספר לכל בן ובן או"ד דסגי בבן א', דלשי' הרמב"ם דזהו דין סיפור לבן הרי לכאו' זהו לכל הבנים, ואילו לשי' החינוך דזהו אך היכ"ת ותנאי לעורר לבבו מסתמא דאין דין לספר לכל בן ובן.
העירוני דאף הרמב"ם מודה לדברי החינוך דאיכא דין נוסף לספר בשביל עצמו וכש"כ החינוך, רק דאיכא מצוה נוספת לספר לבנים מצד עצמה. וראי' לזה, דהנה הרמב"ם בפ"ז מחו"מ כ' מ"ע של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן שנ' זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וכו' ואע"פ שאין לו בן ואפילו חכמים גדולים וכו'. ובהל' ב' מצוה להודיע לבנים ואפי' לא שאלו שנ' והגדת לבנך. עכ"ד. הרי דתרי קראי נינהו, חד "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" דזהו בכדי לספר לעצמו ובזה כתב הרמב"ם דאף מי שאין לו בנים, משום דבהך דינא אין נפק"מ אי אית ליה בנים אי לאו. ובהל' ב' הוסיף דמקרא ד"והגדת לבנך" ילפינן דין נוסף לספר לבנים. עכ"ד. [ויל"ע לפי"ז דהא ילפינן לדין הסיפור לאדם עצמו שלא יהא אלא בשעה שמצו"מ מונחי"ל מקרא ד"והגדת".]
ויוצא לפי"ז דכל הך דינא ד"בשעה שמצו"מ מונחי"ל" אינו אלא לדין סיפור לאדם עצמו, אך לעניין הסיפור לבנים ליכא נפק"מ. וזהו דלא כסתימת הראשונים והפוסקים. וצ"ע בזה