מסעי בנות צלפחד התאוו לנחלה בארץ או בעבר הירדן? (1 צופה)

[פנחס ע]

מדוע בנות צלופחד התאוו לנחלה הרי בני מכיר נחלו בעבר הירדן ולא בארץ ישראל?
אני בטוח שכבר דנו בזה, רק מתעצל לחפש.

 

[דוד בן ישי]

מדוע בנות צלופחד התאוו לנחלה הרי בני מכיר נחלו בעבר הירדן ולא בארץ ישראל?
אני בטוח שכבר דנו בזה, רק מתעצל לחפש.

לחץ כדי לכווץ...

משפחת ה"חפרי" נחלה בארץ ישראל,
כמבואר ביהושע פי"ז פ"ב.

 

[יוסף צ. הירשמן]

במדרש רבה ובילקוט שמעוני (פרשת פינחס רמז תשעד) איתא שנחלו גם בא"י וגם בעבר הירדן וז"ל:

דבר אחר נתן תתן שנטלו בעבר הירדן וקרבו לפני יהושע ואלעזר בארץ כנען שנאמר ותקרבנה לפני אלעזר הכהן ולפני יהושע בן נון,
ואף יעקב אבינו ראה שנוטלות מכאן ומכאן שנאמר בנות צעדה עלי שור [זה הירדן] שנעשה למשה (כשור) [כחומה] שלא יכנס לארץ ואמר לו [יעקב ליוסף] בנותיך נוטלות מכאן ומכאן.

ולעיקר השאלה אין תימה שרצו חלק גם בעבר הירדן, שהרי יש בו מצות תרומות ומעשרות.

---

וגב ראיתי בשם האמרי אמת מה ההוכחה שחיבבו את הארץ ולא ביקשו עושר, כי בילקוט שם איתא "נתון תתן" מטלטלין וקרקע, וחזינן דלא באו עד עכשיו לדרוש המטלטלין, ורק כשבאו לארץ ביקשו חלקם בנחלה, הרי שחיבבו נחלת הארץ דוקא.

 

[התורה]

מדוע בנות צלופחד התאוו לנחלה הרי בני מכיר נחלו בעבר הירדן ולא בארץ ישראל?
אני בטוח שכבר דנו בזה, רק מתעצל לחפש.

לחץ כדי לכווץ...

זכורני מבואר איפשהו,
שנסמכה פרשתן למתי מדבר לתקן חביבות הארץ

 

[זיז שדי]

לכאורה צריך ביאור, היאך יתכן שדווקא שבט מנשה שמתוכם יצאו בנות צלפחד שהראו חביבות מיוחדת לארץ, דווקא הם היו שלקחו חלק גם בעבר הירדן?
גם צריך ביאור למה אך ורק שבט מנשה נחלקו, חצים לעבר הירדן המזרחי וחצים לעבר המערבי, מה שלא מצאנו כן בשאר שבטים.
אבל הביאור כך הוא, כשביקשו בני ראובן ובני גד להשאר בעבר הירדן שהוא מייצג בהרבה את עולם התוהו, ההעדר והנקודים, ובקשו המה לתקנו ולהביאו למצב של אחרית הימים שבו גם הוא יהיה בגלוי חלק מארץ ישראל והוא הקיני הקניזי והקדמוני. (כמבואר בליקוטי תורה) והוא עניין מקנה רב היה לבני ראובן וכו' שרצו לתקן דומיא דיעקב אבינו ע"ה, שתיקן עקודים ניקודים וברודים.
אך ראה משה עד כמה נשקפת סכנה להם מצד כמות ההעדר והחשך, (כמו שראינו שהם עצמם חששו "והשביתו בניכם את בנינו מעבוד את ה") ולכן צירף עמם את חצי שבט מנשה שיהיה מעין גשר להם בין החשך והאור.
היציאה של חצי שבט מנשה לעבר הירדן המזרחי היא, במהותה, כניסה מודעת למקום של סכנה רוחנית עצומה. זהו מרחב של טומאה גדולה; חז"ל הרי מדגישים שארצות עמון ומואב "טוהרו בסיחון" רק בקושי, וגם לאחר הטיהור החיצוני הזה – המקום נותר בחינת חוץ, מקום הפירוד וההסתר.
מי שיכול לקחת הימור קיומי כזה הוא רק מנשה. כמי שנולד במצרים, "ערוות הארץ", שורש נשמתו מעוצב מכוח היכולת להחזיק מעמד בתוך הריחוק, בבחינת "נשני אלוקים". מנשה יודע לגלות את הזיכרון האלוקי דווקא מתוך השכחה והחושך. אך כדי שחצי השבט שיושב במזרח לא יתנתק לחלוטין וייבלע בטומאת הגויים, הוא חייב עוגן פנימי אדיר וזיקה חיה לחלק הפתוח והמואר של הארץ, לעולם התיקון שבמערב.
הצינור הזה נפתח על ידי בנות צלפחד. בדרישתן הנוקבת "תנה לנו אחוזה", הן חוללו מהפך. הן העלו 'מיין נוקבין' (מ"נ) של תשוקה ואהבה לארץ, ובכך הפכו להתחלה של התיקון כולו. הן קשרו את שבט מנשה בטבורו אל הקדושה של ארץ ישראל. זהו הסוד המושלם של "ירידה לצורך עלייה" – המשפיע (הדוכרא) יורד למטה, אל עבר הירדן, דווקא כדי לברר את הניצוצות ולהתעלות למקום גבוה ממה שהיה בתחילה. זהו עומק הרמז בברכת יעקב "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו", שדווקא דרך השבר והמרחק נולדת צמיחה עליונה.
כמו שביארנו בפרשת קרח העליון תמיד זקוק לרדת למטה לברר ורק אח"כ להתברר על ידי אחיו הקטן כדי לחזור למעלה למקומו, זהו מבנה הבריאה וכשנעשה כהוגן זהו התיקון השלם, וכמעט כל טעות בבריאה נובעת ממה שאין העליון שירד מסוגל לקבל את ירידתו והוא דוחק באחיו הקטן כמו שביארנו באריכות.
אלא שההרמוניה הזו לא החזיקה מעמד, והמבנה התפרק בימי יפתח הגלעדי. יפתח – שמגיע בדיוק מאותו חצי שבט מנשה שמעבר לירדן – הופך למוקד שבו הסכר נפרץ, דבר שהוביל למלחמת האחים הראשונה בישראל.
בנקודה זו אנו פוגשים את כשלונו של פנחס בן אלעזר הכהן. פנחס, שהיה אמור לייצג את ההרמוניה ואת החיבור בין העולמות, מתבצר בכבודו ואינו הולך להתיר את נדרו של יפתח. התוצאה היא הרס טוטאלי של אחיזת הנוקבא בארץ, שבא לידי ביטוי בהקרבת בת יפתח – סילוק השתוקקות הנוק' ואתערותא דלתתא והשבתתו.
השבר הזה בין יפתח לפינחס הוא גלגול ישיר של חוסר ההרמוניה הקדום יותר, בין יהושע לאלעזר. אף שהתורה קבעה במפורש את הסדר הנכון: "ולפני אלעזר הכהן יעמוד", בפועל יהושע מעולם לא הכפיף את עצמו או עמד לפני אלעזר. הנתק הזה בין ההנהגה המעשית-מלכות (יהושע) להנהגה הרוחנית (אלעזר), שבר את התיאום המושלם בין היסוד למלכות, והוליד ברבות הימים את האסון של יפתח ופינחס.
מכאן נפתח הצורך המהותי בסודם של המועדים, המשלימים את פרשת פנחס. המועדים הם התחנות הקבועות בציר הזמן שבהן אנו מנסים לבנות מחדש את אותו ייחוד בין הדוכרא לנוק'. בכל חג, אנו מטעינים את עצמנו בעוגן רוחני של איזון וחיבור פנים בפנים. אנו זקוקים לחיבור העמוק הזה בתוך המועד דווקא כדי להכין את עצמנו ליציאה הבלתי נמנעת אל "עבר הירדן" של ימי החול – אל אותם ימים עמוקים, חשוכים ומבלבלים שבהם אנו עלולים ללכת לאיבוד, אך כעת אנו יוצאים אליהם חמושים בכוח הזיכרון והקדושה של החג.