בני אילני והמלחמה על הבסטות: דו-קרב בין שני עולמות (4 צופים)

נדיב לב · יום שישי בשעה 10:46

אמנם בני אילני רק בן שלושים ואחד, אבל רוח הלוחמנות שנודפת ממנו משאירה אבק ל'בולדוזר המנותק' מנוחתו גוש-עדן...
ואל תטעו לחשוב שזה בגלל שהוא בעל בסטה בשוק. כי גם אני מחזיק בבסטה - שלו עגבניות, שלי מלפפונים. לא הרבה הבדל בינינו, רק שהוא טיפוס לוחמני, כזה שאוהב ללחום בזירה עם הרבה דם אדום. ממש כמו הסחורה שהוא מוכר.

לכן, כשקלטתי אותו מעבר לכביש, דבוק ללוח המודעות בשוק, מעדכן את מלאי החיצים שישוגרו מלשונו המושחזת-החותכת-החודרת לעבר הקורבן הראשון שיפול בדרכו, העדפתי להפנות מבט ולהאיץ את צעדיי. ש"הבעל קורא" לא יזהה אותי בטעות בין קריאת השורות במודעה שבראשה הכותרת זעקה:
"מלחמה! עיריית 'שדה ירוק' הכריזה מלחמה על בעלי הדוכנים!"

- ואז להחליט שאני מטרה ראויה יותר מאיציק הג’ינג’י, שמצליח להשיב לו מנה אחת אפיים בכל פעם שבני אילני פותח במתקפה.

אבל המציאות, כמו תמיד, לא עובדת לפי התוכניות שלי.
- "היי אריק! לאן אתה ממהר?"

אח, נתפסתי. נפלתי לידיו כמו עגבנייה בשלה בקיץ.
גם כשניסיתי לפטור אותו ב"אני ממהר" קצר, אבל בני הרי לא יוותר על שלל שנמצא כמעט סנטימטר מדלית אמותיו. גם אם זה בנדורה רקובה.

- "נו, תראה אתם והועד שלכם - פתאום צועקים מלחמה, כשאנחנו צעקנו זאת לפני שנים! זו הנהגה למופת, לא זו המזויפת שלכם, שתלויה בעסקנים ואינטרסים צרים!"

כחכחתי בגרון, קיוויתי שהרמיזה תספיק לו, אבל הוא הרי מכיר את חולשותיי - השתיקה, הכפפת הראש והנהון המנומס מצדי - בכל פעם שהוא התווכח עם איציק הג'ינג'י. אז הוא המשיך במונולוג החריף, לא בוחל ללעוג גם לראשי הועד. שלי. לא שלו.

- "אין מצב שאתה לא מגזים, בני", העזתי ללחוש, חצי מהוסס.

בדיעבד זו הייתה טעות.
כי אז הוא התפרץ בשטף גידופים. נועץ בי את כל המלאי החצים שהצטייד בו זה עתה.

- "תמיד אמרתי לאנשים כמוך - אתם פשרנים מוגי לב, הורסים את הפרנסה של כולנו, ונותנים לעירייה לסגור את הבסטות! בגלל אנשים כמוך - כבר מאות דוכנים נסגרו! תראה במודעה!"

משהו בי רתח. לא יודע מה, אבל לפני שהבנתי מה קורה - עניתי לו שלא כהרגלי, בחריפות עצומה:

- "בני אילני, בוא נשים את הדברים על השולחן! אתם צעקתם, איימתם, קללתם, ומה קיבלתם? דלת טרוקה בפרצוף. אנחנו, במקום לעשות הפגנות בשוק, דאגנו לשמור על דלת פתוחה. במקום כותרת צעקנית במקומון של סוף-שבוע, בחרנו לשמור על עמדת כוח. במקום לרוץ עם שלטים ולהרוס את הגשרים, בחרנו ביכולת להשפיע. משהתברר שידינו כבולות - הורו ראשי הועד לפרוש ממשא ומתן".

לקחתי שאיפה קלה והמשכתי לחבוט בו.

- "אז תודה על הטיפים שלך לניהול מאבקים - אבל תסלח לי אם נשאיר את הקרקס אצלכם, ואת השמירה על הבסטות - אצלנו".

- "נשאיר אצלכם? פשרנים שכמותכם שישמרו על הבסטות?!" נחר כלפי בבוז.

- "אתה טועה ובגדול אדון אילני! אתם אלו הפשרנים. אתם אלו הכנועים. אתם אלו שביום הראשון 'ברחתם' לקרב ושרפתם את המפתחות. אנחנו ניסינו למנוע את המלחמה עד הרגע האחרון. עכשיו שנמסרה ההוראה - כולנו נלחמים. ההבדל הוא שאתם נכנעתם כבר אז, ואנחנו נלחמים גם עכשיו".

עמדתי שם, מתנשף, אבל גם נדהם מעצמי. זו הפעם הראשונה שגרמתי לבני אילני לקמוץ שפתיים, לקפל זנב, ולהסתלק מהמקום.
לא ברור מאיפה הגיע אלי האומץ הזה. אולי כי הוא דיבר על ראשי הועד. אבל תמיד הוא דיבר כך? הזכרתי לעצמי.
האמת לא יודע.

חיים ארוכים · יום שישי בשעה 12:47