דברים בני ישראל שהיו מנודים במדבר היאך הותרו בנשותיהן (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ויהי כאשר תמו וגו' וידבר ה' אלי לאמר (ב טז-יז)

פירש רש"י אבל משלוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה וידבר אלא ויאמר, ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת. ובריש פרשת ויקרא כתב רש"י, שכל אותן ל"ח שנה היו כמנודים. והנה במועד קטן טו: מקשה הגמ', דכיון שכל אותן השנים היו ישראל כמנודים א"כ איך שימשו מיטותיהן, אם מנודה אסור בתשמיש המטה. ומשני שאני מנודה לשמים שהוא קל יותר, ואין בו איסור תשה"מ. והקשו החת"ס נדרים ז: והרש"ש שם ח. ובדברי שאול יוסף דעת יו"ד סי' של"ד ס"ב, מדוע לא מקשה הגמ' בלאו הכי מצד שמנודה צריך להרחיק ממנו ד' אמות, וא"כ נשותיהן לא היו יכולים להתקרב אליהם.

ובשלמא לדעת הראב"ד המובא בר"ן בנדרים שם, דמנודה אינו צריך להרחיק ד' אמות מאשתו, משום שאשתו כגופו, לא קשה. אבל לדעת הר"ן עצמו שם שחולק, הדרא קושיא לדוכתה.

ותירצו החת"ס והדברי שאול שם בשם אביו, שכיון שכולם היו מנודים, אינם צריכים להתרחק זה מזה. והנה בבית יוסף יו"ד סי של"ד בבדק הבית הביא תשובת הרשב"א ח"ג סי' שכ"א, שנשאל האם מותר למנודה לדבר עם מנודים אחרים, והשיב שהם אסורים, ומבואר שמנודה צריך לנהוג הרחקה ממנודים אחרים, ולכאורה קשה מזה על תירוץ האחרונים הנ"ל שכיון שכולם מנודים אין צריך להרחיק זה מזה. אכן הביאור פשוט, שבמדבר היה זה נידוי אחד על כולם, דעם ישראל כולו התנדה בנידוי אחד על הכלל. ואינו דומה לנידון הרשב"א, שכל אחד נתנדה בפני עצמו, ועי' בב"י בשם שו"ת הרשב"א שם שלכאורה מבואר שם חילוק זה, עי"ש.

אמנם בחתם סופר שם הקשה, לדעת הראשונים שפירשו שהנידוי במדבר היה מחמת חטא העגל, ולא משום חטא המרגלים, א"כ הנשים שלא חטאו בעגל לא היו בכלל הנידוי, ושוב קשה שיהיו אסורות להתקרב בתוך ד' אמות של בעליהן.

ולכאורה יש לבאר דהנה דיני נידוי מתחלקים לשנים, דעצם הנידוי הוא ההרחקה שמרחיקין ממנו אחרים, והוא הרחקת ד' אמות ושאין אוכלין ושותין עמו. ובזה יכול להתחלק, שיהיה מנודה לאנשי עירו ולא יהיה מנודה לעיר אחרת, או מנודה לתלמיד ולא לרב. ועוד ישנם דיני אבילות המוטלים על המנודה עצמו, דמאחר שהוא מנודה ממילא הוא מחויב בדיני האבילות ואסור בכיבוס ובתגלחת וכו', וגם אם הוא מנודה לעיר אחת, נוהגים בו הנך דיני אבילות של מנודה. ומעתה נראה, דמנודה לשמים אין בו מדיני ההרחקה כלום, רק דיני האבילות, דנידויו הוא רק לשמים וזהו כל ריחוקו מה שמרחיקין אותו מן השמים, ואין בו דין ריחוק מבני אדם, וכמו מנודה לעיר אחת שבני עיר אחרת מותרין בו, הכא נמי אינו מנודה מבני אדם רק מהשמים. אלא דממילא יש בו דיני אבילות של מנודה, כדין מנודה לעיר אחת. ולפי זה ניחא היטב, שבני ישראל במדבר לא היה בהם דין הרחקת ד' אמות, וממילא נשותיהן היו מותרות בהן, ורק מצד תשמיש המטה שהוא מדיני האבילות על המנודה עצמו, מזה הקשתה הגמ'. ועי' בדברי שאול שם.​

 

[גרינפלד]

ובשלמא לדעת הראב"ד המובא בר"ן בנדרים שם, דמנודה אינו צריך להרחיק ד' אמות מאשתו, משום שאשתו כגופו, לא קשה.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ויש לעיין האם מדין אשתו כגופו, גם כשהאשה מנודה בעלה מותר בה, דבעל כאשתו, דאל"כ יקשה מצד שהנשים לכאורה ג"כ היו כמנודות, ואיך יתקרבו אליהם בעליהם. ועי' בית האוצר מערכת הא' כלל ר"ז שהאריך בנידון זה, האם כמו שאשתו כגופו כך לגבי האשה בעלה כגופה.​

 

[גרינפלד]

ומעתה נראה, דמנודה לשמים אין בו מדיני ההרחקה כלום, רק דיני האבילות, דנידויו הוא רק לשמים וזהו כל ריחוקו מה שמרחיקין אותו מן השמים, ואין בו דין ריחוק מבני אדם, וכמו מנודה לעיר אחת שבני עיר אחרת מותרין בו, הכא נמי אינו מנודה מבני אדם רק מהשמים. אלא דממילא יש בו דיני אבילות של מנודה, כדין מנודה לעיר אחת.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
והנה בש"ך יו"ד סי' של"ד ס"ק נ"ד כתב שמי שנידוהו בחלום דחיישינן שנידוהו מן השמים צריך לנהוג דיני מנודה לכל דבר, ומשמע דמרחיקין ממנו ד' אמות, א"כ מבואר דגם בנידוי לשמים צריך להרחיק ד"א. אמנם זה אינו דשם נידוהו מן השמים, אבל הנידוי הוא מבני אדם, שהרי ראה בחלומו שאדם נידהו וא"כ מן השמים עשאוהו מנודה לאדם, ואינו בדין מנודה לשמים. ולפי"ז יל"ע במש"כ בהגהות יד שאול ליו"ד שם דמנודה בחלום מותר בתשה"מ דהא מוכיחינן במו"ק שם דעכ"פ מנודה לשמים קיל לענין זה, ולהנ"ל צ"ע דמנודה בחלום אינו מנודה לשמים אלא שמן השמים עשאוהו מנודה לבני אדם.​