סוכות, שמח"ת ושמ"ע בעניין אתרוג של דמאי (1 צופה)

[גרינפלד]

בסוכה (לד, ב) נחלקו ב"ש וב"ה באתרוג של דמאי, אם יוצא ידי חובה [לשיטת רוב הראשונים היינו טבל של דמאי, מלבד שיטת הרמב"ן ותלמידיו שהכוונה תרומה טמאה של דמאי]. וידועה הקושייה לשיטת ב"ש דלא יצא, ממתני' לקמן (מב, ב) שכשחל יו"ט ראשון בשבת כולם הוליכו בערב שבת את ארבעת המינים להר הבית, ולמחרת זרקו אותם לפניהם, וכל אחד היה חוטף מה שהגיע לידו, והתנו שכל אחד מקנה למי שיגיע לידו. ולכאורה הרי היו שם גם עמי הארץ, שאתרוגיהם דמאי, וכיצד יכלו הזוכים לצאת ידי חובה.

וידוע לתרץ, שעשו תנאי מערב שבת, ועישרו מוודאי על זה [ולהפריש מדמאי אחר אי אפשר, כי אין מפרישין מדמאי על הדמאי, רק אם קנה מאותו אדם]. וצריך תלמוד בדין איסור להפריש מן החיוב על הפטור.

ועוד שמעתי לתרץ, שתלמידי בית שמאי הניחו את ארבעת המינים שלהם במקום נפרד [וצ"ל שהסיבה שהמשנה לא הזכירה זאת, משום שאין הלכה כבית שמאי].

עוד יש לדון, שקושייה זו תלויה במחלוקת הרמב"ם והראב"ד (הלכות מעשר פ"ט הי"ג) אם ספק דמאי מותר, דשיטת הרמב"ם דאסור, ולפי"ז קשיא. אמנם שיטת הראב"ד דספק דמאי מותר, משום דהוה ספק ספיקא, ולפי"ז ל"ק [ודנו האחרונים בזה לחלק בין סוגי הספיקות (עי' שעה"מ, ועוד)].

עוד יש לדון, שהנה במתני' דמאי פ"א (מ"ג) תנן, הלוקח מעם הארץ לזריעה או להאכיל בהמה, וכיוצ"ב שימושים שאינם אכילה, פטור מן הדמאי. ויתכן שגם הלוקח אתרוג למצווה ואינו מתכוון כלל לאוכלו - פטור מדמאי [ומה שפסלו ב"ש הוא כשמתכוון לאוכלו]. ואמנם השנות אליהו על המשניות שם נוקט שב"ש חולקים על דין זה, אבל המגיה שם ציין, שבפ"ה (מ"א) נוקט הגר"א שב"ש מודים [ואמנם לכאורה יש לדון שכיון שאם ירצה לאוכלו יאסר, נחשב שאין בו היתר אכילה, אבל מסתבר שזה כעין התחדשות, וכעת נחשב שיש בחפצא היתר אכילה]. וא"כ יתכן שהזוכים לא התכווונו לאכול את האתרוגים וממילא אין זה דמאי.

[וצריך תלמוד אם אכן לקיחה למצווה דומה לכל השימושים, בפרט שבירושלמי (ריש ערלה) יש מהמפרשים שנוקטים שבאתרוג למצווה נחשב שמשתמשים בתורת אוכל שבו, ולכן הנוטע לשם מצוות אתרוג, חייב בערלה].​