לאחר העיון וחשיבה בענין יצא לי שיש מקום לדון בשישה אופנים.
בגדרי טומאת נגעים.
יש לחקור בטומאת נגעים מי המחיל את הטומאה על האדם, וכדלהלן בכמה אופנים.
א. יש לומר
שהנגע עצמו טמא לאחר שהוברר שהוא נגע במראה ובשיעור הנצרך, אלא שאין בכוחו לטמא את האדם רק באופן שהכהן אומר שהוא טמא. ונמצא
שהנגע עצמו מטמא את האדם. דהיינו
יש בנגע סיבה לטומאה על האדם.
ב. יש לומר
שאמנם הנגע אינו טמא אף לאחר שהוברר שהוא נגע בשיעור הראוי, ברם הכהן באמירתו
מחיל טומאה על הנגע,
ואז הנגע עצמו מטמא ומחיל טומאה על האדם.
וגם לפי''ז יש סיבה בנגע לטמאות את האדם.
ג. יש לומר שאמנם
הנגע טמא אף קודם אמירת הכהן, אך אין בכוחו של הנגע לטמא את האדם, אלא
שהכהן הוא זה שמחיל טומאה על האדם לאחר שהוברר לו שיש
נגע טמא. ודין הנגע הוא רק
סימן לכהן שהגברא ראוי שיחול בו מעתה טומאה על ידי הכהן,
ואין הנגע סיבה לטומאה מצד עצמה.
ד. יש לומר
שאין הנגע טמא בכלל גם לאחר שהוברר שהוא נגע כפי הדין, אלא
שהכהן באמירתו
מחיל טומאה על האדם לאחר שהוברר לו
שיש כאן נגע. ודין הנגע
הוא רק סימן לכהן שהגברא ראוי שיחול בו מעתה טומאה על ידי הכהן,
ואין הנגע סיבה לטומאה מצד עצמה.
ה. יש לומר
שהנגע בעצמו טמא עוד קודם אמירת הכהן,
אלא שאין בכוחו לטמא את האדם,
וגם הכהן אינו מחיל טומאה על האדם באמירתו,
אלא שרק
פוסק את דינו של
הנגע שהוא טמא, ושוב מעתה
האדם נטמא מכח זה שיש בו נגע טמא, והיינו שכך הוא דין הטומאה של נגע הצרעת, שאדם שיש לו בגופו נגע צרעת טמא, הרי הוא נטמא.
ו. אך יש לומר שלעולם
אין הנגע טמא קודם אמירת הכהן, ורק יש בו שם של
נגע צרעת, ועל ידי אמירת הכהן
חל טומאה על הנגע, ושוב מעתה
חלה טומאה על האדם בממלא לא מכח זה שהנגע מטמא את האדם כטומאת מגע,
אלא כהנ''ל שנאמר דין שאדם שיש לו נגע צרעת טמאה הרי הוא טמא.
ובכל זה נראה לכאורה מסברא, שאין מקום לומר על נגע שהוא טמא באם אין שום ניהוג דיני מכח טומאה זו של הנגע. ועל כן אין לומר צד כזה שהנגע טמא עוד קודם אמירת הכהן, שהרי בשעה זו שהוברר שזה נגע צרעת, אין עדיין שום ניהוג של דין מסויים שנימא שמחמת זה הוא נחשב נגע טמא. ברם אולי הוא בשם נגע טמא לענין זה שמעתה יכול כהן לטמאו באופן שיהי' בכוחו לטמא את האדם. וכמו כן לצד שהכהן מטמא יש לומר שהי' לנגע דין נגע טמא לענין זה שיהי' בכוחו של הכהן לטמאות את האדם, וכל זה בכלל ניהוג דיני הטומאה של הנגע, ועי'.
