יש פה כמה נושאים, אבל בגדול, אצל ילדים עד שהם גדלים, ומגיעים למצב שהיצרים כבר קיימים במלא עוצמתם, ניתן להסביר להם ממש בפשטות, אסור לעשות ככה, וצריך לעשות ככה, הם לא חווים את זה כנושא טעון, אצלהם זה מתקבל בערך כמו מוקצה בשבת, וכדו', הפחד לדבר עם ילדים זה השלכה שלנו של הרגשות שלנו מול הנושא הזה, כשהילד גודל, לא ידוע לי כיום על רבנים שאומרים לא לדבר על זה, עכ"פ לא בציבור הליטאי, יש הדרכות מאד ברורות של ר' משה הלל ור' יהושע אייכנשטיין, אין כמעט סיכוי שאם האבא לא ידריך אותו, הוא לא יקבל את המידע ממקורות בעייתיים, חברים לא טובים, אינטרנט וכדו', שזה בוודאי אנו לא רוצים, ככל שהקשר בין האבא לילד הוא יותר טוב, הנושא גם פחות מביך..., ככל שהאבא בתוך עצמו לא מובך, מכך שיש לו יצרים, והוא לא חי באשמה וכו' זה גם לא יעבור כ"כ לילד, אחרי שהתשתית הזו ברורה, אז אין כ"כ שאלה, הילד צריך לקבל את המידע הרלוונטי לו, שיש תאוות, למה הם נועדו, [לדעתי בלי פירוט יתר], למה הם קיימים עכשיו למרות שהם כביכול נצרכים רק עוד כמה שנים,- זה כח נפשי של חיבור-, וממילא צורת ההתמודדות היא דרך חיבור לתורה, לעצמו, לקשר, וכו', הכי חשוב, אפס לחץ מלהכשל, -כלומר לא להיות בדריכות לא להיכשל כי זה רק ייצר בעיות, הסבר מה אסור, והכי חשוב, שידע שתמיד יש לו אוזן קשבת אצל אבא\רב, בלבד!