סוכות, שמח"ת ושמ"ע דופן סוכה - אדם

[נדיב לב]

בשו"ע סימן תר"ל סי"ב נפסק שיכול להעמיד את חבירו במקום דופן שלישית שנפלה מהסוכה. והנה הסתפקתי במש"כ המחבר בסימן תרלח ס"א בדין קדושת עצי סוכה לפסוק כדברי הרמב"ם פ"ו הט"ו שדין קדושת עצי סוכה נאמר בין על הסכך ובין על הדפנות, ועיין בביה"ל [שם ד"ה בין עצי] שהביא מי שנקט בדעת הרמב"ם שהוא מהתורה. ובהסבר שיטת הרמב"ם ידוע מה שכתב הגר"ח שם בדעת הרמב"ם לחלק בין עצם הסוכה למצות סוכה, דדינים הנוגעים בהכשר ופסול, זה בגוף החפצא של הסוכה, אבל הקדושה ואיסור ההנאה נמשך במה שמקיימים המצוה של סוכה, וכיון שהמצוה באה אף ע"י הדפנות ממילא חלה עליהם קדושה עיי"ש.

ולפי כ"ז יל"ע אם חל קדושה על האדם שהוכשר להיות דופן שלישית ואם שייך בזה הדין דאין נאותין דרך ביטול, ובפרט לאור מש"כ המ"ב [לקמן סימן תרלט ס"ק ב'] בשם השל"ה [מסכת סוכה נר מצוה אות יב] שקדושת הסוכה גדולה מאוד, והעדות לכך היא קדושת עצי הסוכה כפי שהביא השל"ה שם מהראשית חכמה [שער הקדושה פי"ד אות לד] עיי"ש. ומענין אם יש בזה נפק"מ.

כמו"כ יש לדון לטעם הנ"ל אם אפשר להשתמש בגוי להשלים הכשר סוכה [הפוסקים שלא ישמש גוי להשלים הכשר סוכה אבל מטעם אחר וצ"ב] כמו"כ יש לדון באדם המשמש להיות דופן שלישית בביה"ש של תחילת החג אם שייך הקצאה בכה"ג. ובפשטות לא.

 

[נדיב לב]

הסתפקתי עכשיו בהעמיד את חבירו דופן לסוכה, והניח סכך פסול מהצד בפחות מד"א דקיי"ל כשרה דאמרינן דופן עקומה (שו"ע סימן תרלב ס"א). האם בהעמיד את חבירו דופן לסוכה, אמרינן דופן עקומה?

ואת"ל שנחשב דופן עקומה, מה הדין באופן שהסכך או הדפנות אינם מגיעים רק בתוך ג' שנחלקו הפוסקים אם מצרפים לבוד ודופן עקומה. ולדעת המ"ב (תרלב ס"ק ד') מצרפים. ולפי זה בהעמיד חבירו לדופן ואינו מגיע לסכך הפסול האם נכשיר סוכה זו על ידי דופן עקומה ולבוד?

 

[תענוג]

שאלה יפה
בענין קדושה שטר ושוברו בצידו - כי השאלה הוא רק ע"פ הרמב"ם וידוע כי לדעת הרמב"ם דרך הפלסופיא פירוש קדושה אינה מהות הארת קדושה רק עשית המצות
במו"נ (ח"ג פמ"ז) וז"ל דברו יתעלה והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני אינו במשמעות טומאה וטהרה כלל, לשון ספרא זו קדושת המצות עכ"ל, ובספר המצות וז"ל אמרו קדושים תהיו והתקדשתם והייתם קדושים הם צוויין לקיים כל התורה כאילו יאמר היה קדוש בהיותך עושה כל מה שצויתיך בו ונזהר מכל, פרושים תהיו רוצה לומר מה שהזהרתיך ממנו, ולשון ספרא קדושים תהיו הבדלו מן הדברים המגונים כלם שהזהרתי אתכם מהם, ובמכלתא אמרו ואנשי קדש תהיון לי איסי בן יהודה אומר כשהקדוש ברוך הוא מחדש מצוה לישראל הוא מוסיף להם קדושה רוצה לומר כי זה הצווי אינו צווי עומד בעצמו אבל הוא נמשך אחר מצוה שנצטוו בה ומקיים הצווי ההוא יקרא קדוש, ואין הפרש בין אמרו קדושים תהיו או אילו אמר עשו מצותי, התראה שנאמר שזה מצות עשה מחוברת אל המצות הרמוז אליהם שנצטוינו לעשותם, כן לא נאמר בקדושים תהיו והדומים לו שהוא מצוה, כי לא צוה לעשות דבר זולת מה שידענו, ולשון ספרי והייתם קדושים זו קדושת מצות, הנה כבר התבאר מה שהלכנו סביבו, ומזה השרש גם כן אמרו ומלתם את ערלת לבבכם רוצה לומר שיקבל וישמע כל מה שקדם זכרו מן המצות עכ"ל. (והרמב"ן ועוד רבים פליגי עליו ועיין כד הקמח ערך קדושה)
אולם להס"ל דקדושה הוא הארת קדושה - מתקיים זאת על האדם בכל המצוות שמקיים וכמ"ש הרמב"ן בהשגות לספר המצות שורש ד' ועה"פ קדושים תהיו ובכד הקמח ערך קדושה וערך ציצית ובנפש החיים שער א פרק ו. ונקטינן דאף אדם פשוט מישראל שמת כס"ת שנשרף ונ"ל סוכת אותיות ס"ת כ"ו כי שקולה כתורה כמובא בפייט ושורה עליה שם הוי"ה וכן היהודי ופרוס עלינו סוכת שלומיך בתוכו לא נאמר אלא בתוכם והקדושה ואיסור ההנאה על הסוכה נמשך רק במה שמקיים היהודי המצוה כנ"ל

 

[אליהו ישראלי]

הסתפקתי עכשיו בהעמיד את חבירו דופן לסוכה, והניח סכך פסול מהצד בפחות מד"א דקיי"ל כשרה דאמרינן דופן עקומה (שו"ע סימן תרלב ס"א). האם בהעמיד את חבירו דופן לסוכה, אמרינן דופן עקומה?

ואת"ל שנחשב דופן עקומה, מה הדין באופן שהסכך או הדפנות אינם מגיעים רק בתוך ג' שנחלקו הפוסקים אם מצרפים לבוד ודופן עקומה. ולדעת המ"ב (תרלב ס"ק ד') מצרפים. ולפי זה בהעמיד חבירו לדופן ואינו מגיע לסכך הפסול האם נכשיר סוכה זו על ידי דופן עקומה ולבוד?

לחץ כדי לכווץ...

לא הבנתי מאי שנא,
ואם כשר האדם לדופן למה לא יהא בו דינים של לבוד ודופן עקומה (וה"ה דאי"צ לחבר רגליו זל"ז לגמרי, ואם אין ביניהם ג' טפחים הוי מחיצה כשרה).

 

[נדיב לב]

לא הבנתי מאי שנא,
ואם כשר האדם לדופן למה לא יהא בו דינים של לבוד ודופן עקומה (וה"ה דאי"צ לחבר רגליו זל"ז לגמרי, ואם אין ביניהם ג' טפחים הוי מחיצה כשרה).

לחץ כדי לכווץ...

מסתמא ידועה לך ההגדרה של דופן עקומה. הראשונים כותבים (כך זכור לי מהר"ן), שלא אומרים שנתקרבו הדפנות אלא שנכפפו כדרך המחיצות שנכפפים ונמשכים לסכך. האם גם באדם נאמר כך.

 

[נדיב לב]

שאלה יפה
בענין קדושה שטר ושוברו בצידו - כי השאלה הוא רק ע"פ הרמב"ם וידוע כי לדעת הרמב"ם דרך הפלסופיא פירוש קדושה אינה מהות הארת קדושה רק עשית המצות
במו"נ (ח"ג פמ"ז) וז"ל דברו יתעלה והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני אינו במשמעות טומאה וטהרה כלל, לשון ספרא זו קדושת המצות עכ"ל, ובספר המצות וז"ל אמרו קדושים תהיו והתקדשתם והייתם קדושים הם צוויין לקיים כל התורה כאילו יאמר היה קדוש בהיותך עושה כל מה שצויתיך בו ונזהר מכל, פרושים תהיו רוצה לומר מה שהזהרתיך ממנו, ולשון ספרא קדושים תהיו הבדלו מן הדברים המגונים כלם שהזהרתי אתכם מהם, ובמכלתא אמרו ואנשי קדש תהיון לי איסי בן יהודה אומר כשהקדוש ברוך הוא מחדש מצוה לישראל הוא מוסיף להם קדושה רוצה לומר כי זה הצווי אינו צווי עומד בעצמו אבל הוא נמשך אחר מצוה שנצטוו בה ומקיים הצווי ההוא יקרא קדוש, ואין הפרש בין אמרו קדושים תהיו או אילו אמר עשו מצותי, התראה שנאמר שזה מצות עשה מחוברת אל המצות הרמוז אליהם שנצטוינו לעשותם, כן לא נאמר בקדושים תהיו והדומים לו שהוא מצוה, כי לא צוה לעשות דבר זולת מה שידענו, ולשון ספרי והייתם קדושים זו קדושת מצות, הנה כבר התבאר מה שהלכנו סביבו, ומזה השרש גם כן אמרו ומלתם את ערלת לבבכם רוצה לומר שיקבל וישמע כל מה שקדם זכרו מן המצות עכ"ל. (והרמב"ן ועוד רבים פליגי עליו ועיין כד הקמח ערך קדושה)
אולם להס"ל דקדושה הוא הארת קדושה - מתקיים זאת על האדם בכל המצוות שמקיים וכמ"ש הרמב"ן בהשגות לספר המצות שורש ד' ועה"פ קדושים תהיו ובכד הקמח ערך קדושה וערך ציצית ובנפש החיים שער א פרק ו. ונקטינן דאף אדם פשוט מישראל שמת כס"ת שנשרף ונ"ל סוכת אותיות ס"ת כ"ו כי שקולה כתורה כמובא בפייט ושורה עליה שם הוי"ה וכן היהודי ופרוס עלינו סוכת שלומיך בתוכו לא נאמר אלא בתוכם והקדושה ואיסור ההנאה על הסוכה נמשך רק במה שמקיים היהודי המצוה כנ"ל

לחץ כדי לכווץ...

לא ירדתי לעומקם של דברים ולא כ"כ הבנתי מה זה קשור לנידון. תודה.

 

[תענוג]

לא ירדתי לעומקם של דברים ולא כ"כ הבנתי מה זה קשור לנידון. תודה.

לחץ כדי לכווץ...

תודה להתייחסות.
אשתדל לבאר ולהוסיף קצת בענין.

כוונתי, מע"כ שאל לשיטת הרמב"ם שקדושת סוכה נאמר גם על עצי הסוכה, לפי"ז האם אדם שיהיה דופן סוכה האם יחול עליו קדושה, ובפרט לפי השל"ה שהוא הארת קדושה גדולה.

על זה אמרתי דלדרך הרמב"ם אין שייך חלות קדושה. שייך דיני איסור והיתר (ועל ענין הדינים בזה לא עיינתי).

הוספתי דגם לשיטותינו שאנו נקטינן דקדושה הוא ענין הארת קדושה רוחני (וכן דעת הב"י כאשר אבאר לקמן) והב"י הרי פסק דיש קדושה על דופן סוכה א"כ אכן יש השאלה על אדם המשתמש כדופן סוכה אי יחול עליו הקדושה המיוחדת הזה, על זה אמרתי כי לשיטותינו הרי בקדושת המצוות הקדושה חל על האדם המקיימן (כמבואר ברמב"ו וכד הקמח ובנפש החיים ועוד רבות) א"כ בכל אופן אין כאן שאלה, כי אם חל כאן קדושה על הדופן כש"כ על המקיימן, ועוד כי ההארה על הדופן בא רק מכוח קדושת האדם המקיים המצוה, וע"ד דברי הגר"ח שמע"כ הביא דהקדושה ואיסור ההנאה נמשך במה שמקיימים המצוה של סוכה. (והוספתי רמז כי תיבת סוכת צירוף ס"ת כ"ו והיינו מכח קדושת הישראל שהוא חשוב כס"ת ושורה בו שם ה').
(אבל אכן כן יהיה שייך השאלה באופן כאשר הדופן הסוכה הוא נכרי או כאשר היהודי המשמש לדופן סוכה אינו תחת סכך כשר)
ועתה נבאר מש"כ דעת הב"י בענין מהות קדושה, דהנה במחנה אפרים הס"ת נסתפק בלשמה דכתיבת האזכרות, אם צריך לכוין שהוא מקדש אותו בכתיבתו או שאינו צריך רק שיכוין שכותב שמו של הקב"ה ע"כ.
וביאור ענין לקדש השם בכונתו היינו לכוין להמשיך שפע קודש רוחני וכמבואר ענין הקדושה בכד הקמח לרבינו בחיי ערך קדושה וזל"ל שכל הקדושות והקדושים מן הקדש, בדמיון הנהר הנמשך מן המעין והמעין מן המקור כו' הסבה העליונה יתברך שהוא כח הקדושות כולן והוא מקור הקדושה והוא נקרא קדש שהוא מקור הברכה עכל"ל, והרמח"ל (מאמר העיקרים) כתב וזל"ל הקדושה היא השפעה שהאדון ב"ה משפיע במי שראוי לזה והשראה ששורה עליו עכל"ל. וכתב בספר בני ציון דכן נראה הכונה מהא דס"ת שכתבו ממזר וגר פסול ואחד מהטעמים שזכרו הפוסקים הוא משום דכשיגיע הממזר לפסוק לא יבא ממזר בקהל ה' והגר לפסוק לא תאכל כל נבלה כי עם קדוש אתה לה"א נחפזים ומתוך כך אינו כותב אזכרה זו לשמה, והרי בשעת כתיבתו עולה במחשבתו וזוכר שהוא שמו של הקב"ה אלא ע"כ הכונה שלא יכתוב אותו בקדושת השם והיינו שלא יקדש אותו.
והנה נראה דהענין תלוי בפלוגתא הנ"ל מה פירושו של קדושה דלהרמב"ם לא שייך להמשיך קדושה ולהרמב"ן ודעימיה שייך.
והנה במחנה אפרים שם הביא ראיה מדברי הרמב"ם בפ"ו מיסוה"ת דמין שכתב 'ס"ת ישרף מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם' מדהאריך כ"כ בלשונו וכתב דאינו קדוש משום 'שמעלה בדעתו שזה כשאר הדברים' ולא סגי במ"ש משום 'שלא כתבו לשמו' משמע דכל שהוא כותב לשמו יתברך אע"פ שלא נתכוין לקדש ה"ז קדוש, אולם ראיה זו אפשר לדחות דלא כתב הרמב"ם כן רק לענין דין מחיקה אבל לכתחילה יש לכוין לקדש השם עכת"ד. ובספר בני ציון כתב דלכאורה משמע שהרמב"ם ס"ל דגם לכתחילה די בכוונה שידע שזה שם השם, דברמב"ם בפ"א כתב הכותב ס"ת כו' ובשעת כתיבה לא היתה לו כונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן ש'לא לשמן' פסולין, וכ"כ בפ"י שכתב האזכרות ב'לא כונה', משמע דוקא כשכתבו סתמא בלא כונה כלל הוא דפסול אבל אם התכוין לשם השם אע"פ שלא כיון לקדשו כשר שאל"כ היל"ל רבותא יותר שאם לא היתה לו כונה לקדשו פסולין עכת"ד
והנה דעת הב"י בזה כתב בספר בני ציון ותוכן דבריו דמלשון הגמרא משמע דצריך לקדש השם, דאמרינן (גיטין כ' ע"א) היה צריך לכתוב את השם כו' מעביר עליו קולמוס ומקדשו ולא אמר מעביר עליו קולמוס לשמה כדקאמר כלשון זה גבי גט (שם כ' ע"א) משמע שצריך גם לקדשו ולא די במה שיודע שכותב שמו של הקב"ה, וכן מורה פשטות הלשון בירושלמי פ"ג דסוכה ופ"א דמגילה דאמרינן שם אם יתן לי אדם ספר תהלים של ר"מ מוחק אני את כל הללויה שבו שלא נתכוין לקדשן משמע מהלשון שהסופר מכוין לקדש אותו בכתיבתו ובזה מקדשן, וכ"מ מלשון הב"י בבד"ה שם סי' רעו היה לו לכתוב השם וכו' ואח"כ העביר הקולמוס על כל אות ואות לקדשו וכו'. ובמגיד מישרים יום ה' ח לחודש תשרי וז"ל כל אשתדלותא איהו למדחי סטר מסאבו מסטרא דקדושה והאי איהו רזא דפקודייא כלהו כו, עוד שם ובא לציון ברזא דתוספת קדושה כו' ומאן דבעי למהדר למימר הקטורת בההיא (באין כאלהינו) שפיר דמי כדי לאנהרא משכנא יתיר עוד שם בסליקו דצדיקייא נפקין כמה משריין קדישין לקדמותיה ובהכי מתקדשי עלמין כולהו ומתוסף בהו רוח קודשא עכ"ל
​