נשא דיני סוטה ● דיני נזיר ● ברכת כהנים (1 צופה)

[התורה]

[א.]​

בוא יבוא:
הנמנע מלתת מתנות כהונה לכהן, לסוף יצטרכו לבוא אל הכהן עם אשתו לבדוק אותה כפי שנלמד להלן.

רוח שטות:
אין אדם חוטא בעריות עד שתיכנס בו רוח שטות, ואשה שנכנסה בה רוח שטות, והיא נטתה מדרכי הצניעות למעול מעל באיש של מעלה (הקב"ה) ובאיש של מטה (בעלה).

התראה וסתירה:
ומה היא המעילה? כגון שהבעל 'קינא בה' - כלומר הזהיר אותה בהתראה שלא תיסתר ולא תתייחד עם איש פלוני, והיא עברה על דבריו ונסתרה עם האיש ההוא. אבל אין ידוע אם נטמאה או לא נטמאה, מאחר ואין אפילו עד אחד על הטומאה, רק יש עדים על כך שהיא התייחדה עם האיש בבית אחד כשיעור זמן הראוי לטומאה.

פרטי הלכות:
כמה הגבלות נאמרו בפרשה סוטה, שכל הלכותיה נאמרו רק כשנשלמו התנאים הבאים: א. רק אם האיש שהתייחד עמה היה גדול ולא קטן. ב. הבעל אינו סומא, אבל בסומא אין המים בודקים אותה. ג. המעשה נעשה ברצון ולא באונס.

שְעוֹרִים בלי שמן:
לאור זאת, על הבעל להביא את אשתו אל הכהן, ולהביא עמו קרבן מנחה וכמה שינויים יש במנחה זו ובין שאר המנחות: א. המנחה עשויה מעשירית האיפה קמח - ולא סולת. ב. משְׂעוֹרִים – ולא חיטים, לפי שעשתה מעשה בהמה, וקרבנה מאכל בהמה. ג. אין נותנים במנחה שמן – כדי שלא יהיה קרבנה מהודר, ועוד, שהשמן קרוי 'אור' והיא עשתה מעשיה במחשכים. ד. אין נותנים במנחה לבונה, לפי שהיא פרשה מדרכי האמהות הנקראות לבונה.

מזכרת עוון:
הטעם לשינויים אלו, מאחר ומדובר בקרבן המזכיר עון והיא 'מנחת קנאות', המעוררות שתי קנאות [-כעס], קנאת ה' וקנאת הבעל.

שתיטרף דעתה:
בשלב ראשון מעמיד הכהן את האשה לפני ה', בשער נקנור שבו כולם נכנסים. ואחר כך מטלטלים אותה ממקום למקום, ושוב מחזירים אותה לשער נקנור, הכל במטרה להתיש אותה ולהטריף את דעתה, אולי תישבר ותודה על האמת, ולא ימחה שם ה'.

עפר במים:
כאשר היא חוזרת בשנית אל שער ניקנור, נוטל הכהן מים קדושים שהתקדשו בכיור (לפי שהכיור נעשה ממראות הצובאות שהביאו הנשים שנהגו בצניעות במצרים, והיא פרשה מדרכיהן), ויתן את המים בתוך כלי בזוי עשוי חרס (לפי שהיא השקתה את האיש החוטא יין משובח בכוסות משובחים). בנוסף, יקח הכהן עפר מקרקע המשכן ויתן את העפר אל תוך המים.

פריעת ראש:
בנות ישראל מכסות את שערות הראש, וגנאי להן ללכת גלויות ראש, אבל הפעם בעודה עומדת שם בשער ניקנור, הכהן מגלה את שער האשה במטרה לבזות אותה.

התשה:
הכהן גם מניח את קרבן המנחה על כפות ידיה, במטרה להתיש אותה, אולי תודה מתוך טירוף הדעת, ולא ימחה שם ה'.

מרים ומחסרים:
בשלב זה, כאשר האשה עומדת גלויית ראש והמנחה על ידיה, מחזיק הכהן בידו את הכלי עם המים 'המרים' - שעתידים להיות לה לפורענות מרה, והם 'מאררים' – כלומר מים המחסרים אותה מן העולם (אבל אין הפירוש מים ארורים, שהרי קדושים הם, ועוד, שלא כתוב ארורים אלא מאררים). והוא משביע אותה בשבועה שיש בה קללה, ואומר לה כדלהלן:

שבועת הכהן:
"אם אכן לא נטמאת – תהיי נקייה מהמים המאררים האלה, אבל אם נטמאת ומעלת בבעלך, יתן ה' אותה לקללה (שכל הרוצה לקלל את חברו יאמר לו שיקרה לו כפי שאירע לך), ולשבועה (שאנשים בשבועתם יאמרו אם אני משקר יקרה לי כפי שקרה לך).

הרגליים והבטן:
ומה היא הקללה? – שלאחר הקרבת המנחה, כאשר תשתי את המים והם יכנסו במעיים שלך, אזי ה' יגרום שהרגליים שלך יפלו, והבטן שלך תתנפח (כאן בקללה הקדים את הרגליים שבהם התחילה העבירה, אבל למעשה הבטן תתנפח תחילה ורק אחר כך יפגעו הרגליים). וגם כל הגוף ילקה בקללה, אלא שהרגליים והבטן ילקו תחילה.

קללת האיש:
גם על האיש שהתייחד עמה וחטא עמהם תבוא קללה זו, להפיל את רגליו ולנפח את בטנו.

מחיקת המגילה:
הכהן רושם על ספר את כל הדברים שאמר לאשה, ואחר כך הוא מוחק את המגילה את תוך המים שבכלי החרס.

אמן אמן:
כשהכהן מסיים את השבועה ולאחר שמחק את המגילה, על האשה לומר "אמן אמן", כדי לקבל עליה את השבועה. כוונת כפל הלשון שהיא מקבלת על עצמה את השבועה בכל אופן: א. בין אם נטמאה אם איש זה או עם איש אחר. ב. בין כשהיא נשואה או ארוסה. ג. בין לאחר הייבום או כשהיא ממתינה להתייבם.

תנופה:
כעת, עוד לפני שמשקים את האשה, לוקח הכהן את המנחה הנמצאת על ידי האשה, והכהן יחד עם האשה המניחה ידיים תחתיו, עורכים למנחה 'תנופה' לארבע רוחות השמים, למעלה ולמטה.

הגשה וקמיצה:
לאחר מכן מגיש הכהן את המנחה בקרבן דרומית-מערבית של המזבח החיצון. ואחרי ההגשה קומץ הכהן מהמנחה ומקטיר את הקומץ אל המזבח, וקומץ זה העולה לגבוה מזכיר אותה בשמים.

השקיית האשה:
רק עכשיו, לאחר הקרבת המנחה, משקה הכהן את האשה את המים. במידה והיא אומרת כעת 'איני שותה', מכריחים אותה לשתות. רק אם היא מודה שהיא טמאה, אין היא שותה.

סמל קללה:
אם אכן היא נטמאה, אזי כשהיא שותה את המים, אזי המים פועלים בה קללה כדרך כניסתם, תחילה - מתנפחת הבטן, אחר כך נופלות הרגליים, ובהמשך לוקה כל הגוף עד שהיא מתה. והיא הופכת לסמל של קללה בקרב עמה (ואינו דומה אדם המתבזה במקום שמכירים אותו לבין מקום שאין מכירים אותו).

נקי מעון:
הבעל לא צריך לחשוש על כך שהוא גרם מוות לאשתו, אלא הוא נקי מעוון.

בנחת ולא בצער:
אבל אם היא לא נטמאה, לא בהתייחדות עם איש זה ולא עם איש אחר, אזי לא רק שהמים אינם גורמים לה קללה, אלא היא זוכה לברכה בלידת הבנים. אם עד היום ילדה בצער - תלד בנחת; אם ילדה שחורים – תלד לבנים. לאחר ששתתה מהמים ונמצאת טהורה, הרי היא מותרת לבעלה, אבל עד עכשיו היתה אסורה לו.​

[ב.]​

יזיר עצמו:
בסמיכות לפרשת סוטה נכתבה בתורה פרשת נזיר, ללמד, שהרואה את הסוטה בעת בזיונה, יזיר את עצמו משתיית יין.

יין וענבים:
איש או אשה שקיבלו על עצמם לשם שמים נזירות – דהיינו פרישה משתיית יין, אסורים בשתיית יין חדש או ישן המשכר יותר. גם משקים שהענבים נשרו בהם אסורים בשתייה. כך גם אסור הוא באכילת ענבים יבשים או לחים, כולל הגרעינים הנקראים חרצן, והקליפות הנקראים 'זג' (משום שהגרעין בתוכם כמו ענבל בזוג-פעמון).

איסור תגלחת:
איסור שני חל על הנזיר: לגלח בתער את שער ראשו עד שיסתיימו ימי הנזירות שקיבל על עצמו. וחלה קדושה על שֵׂעָר זה שהוא מגדל פֶרַע (שערות שלא גולחו לפחות שלושים יום נקראים פרע).

איסור טומאה:
איסור שלישי חל על הנזיר: שלא להיטמא לשום מת, אפילו לאביו ואמו, אחיו ואחותו, כי הנזר של אלקיו עליו בימי הנזירות.

נזיר שנטמא:
אם במקרה פתאומי נטמא הנזיר בשוגג או באונס, על ידי שימות מת באהל שהוא נמצא בו, עליו להיטהר תחילה מטומאת המת במשך שבעה ימים, כאשר יזו עליו מי פרה אדומה ביום השלישי והשביעי.

חטאת ועולה:
ביום השביעי לאחר ההזאה, עליו לגלח את שערות ראשו. ומהיום השמיני והלאה (ולא רק ביום השמיני עצמו, כשם שכל קרבן כשר מהיום השמיני ללידתו והלאה), יביא אל הכהן בבית המקדש שני תורים או שני בני יונה, אחד לקרבן חטאת ואחד לעולה.

ציער עצמו:
הסיבה להקרבת קרבן החטאת: א. שחטא בכך שלא נזהר מטומאת מת. ב. לדעת רבי אליעזר הקפר – שחטא בכך שנזר נזירות וציער עצמו מהיין.

אשם נזיר:
בנוסף עליו להקריב קרבן 'אשם נזיר', כבש תוך שנתו הראשונה. התחלה חדשה: לאחר הקרבת הקרבנות ביום השמיני, על הנזיר להתחיל בו ביום את כל הנזירות מתחילה, והימים הקודמים שנהג נזירות לפני טומאתו, אינם נחשבים כחלק מהנזירות. עולה

חטאת ושלמים:
נזיר טהור המשלים את ימי נזירותו, עליו להביא את עצמו אל פתח אוהל מועד, שם עליו להקריב את הקרבנות הבאים: א. כבש תמים אחד, שעדיין אינו בן שנה, לקרבן 'עולה'. ב. כבשה תמימה, בתוך שנתה, לקרבן 'חטאת'. ג. איל תמים לקרבן 'שלמים'. יחד עם קרבן העולה והשלמים עליו להביא גם את מנחתם ונסכיהם הקבועים.

סל לחמים:
כמו כן, עליו להביא סל ובו עשרים מאפים עשויות סולת; דהיינו: א. עשר חלות בלולות בשמן. ב. ועשר רקיקי מצות משוחים בשמן. הכהן מקריב תחילה את העולה והחטאת, ולאחר מכן הוא מקריב את האיל לשלמים ועליו לכוון שבהקרבת השלמים יתקדשו הלחמים שבסל. אחר כך יקריב את המנחות והנסכים של השלמים.

שריפת שערות:
אחרי שחיטת קרבן האיל בפתח אוהל מועד, מגלח הנזיר את שערות ראשו (ואינו מגלח בפתח אוהל מועד, כי זה דרך בזיון) ואת השערות המגולחים ישליך לאש הבוערת תחת הדוד בו מתבשל בשר השלמים בתוך העזרה.

זרוע ומצה ורקיק:
מקרבנות הנזיר מקבל הכהן את המתנות הבאות: א. זרוע מבושלת מאיל השלמים. ב. מצה אחת ורקיק מצה אחד.

תנופה ותרומה:
הכהן מניח את הזרוע ואת המצה והרקיק על כפות ידי הנזיר המגולח, ועורך בהם 'תנופה' לארבע רוחות ולמעלה ולמטה. לאחר מכן נוטל הכהן את הזרוע והמצה והרקיק כתרומה לעצמו, מלבד מה שהוא מקבל את החזה והשוק כמו בכל קרבן שלמים.

מאה עולות:
נזיר המקבל על עצמו בעת נזירותו 'הריני נזיר על מנת לגלח על מאה עולות ועל מאה שלמים', עליו לקיים את נדרו. לעומת זאת נזיר המקבל על עצמו להיות חמש פעמים נזיר, על מנת להקריב רק פעם אחת עולה וחטאת ושלמים, אין נדרו חל, ועליו להביא חמש פעמים קרבנות.​

[ג.]​

בקול ובכוונה:
ה' דיבר אל משה וציוה לו לדבר אל אהרן ואל בניו ולאמר להם: כה תברכו את בני ישראל, באמירת הברכות לישראל בקול גבוה שכולם ישמעו. לא בחיפזון ובהילות, אלא בכוונה ובלב שלם, ובשעת הברכה עליהם להזכיר את השם המפורש.

שמירת הנכסים:
וזו הברכה: יברכך ה' – בברכת הנכסים. וישמרך – שלא יבואו שודדים לגזול את ממונך (ה' הוא הנותן והוא השומר, ולא כמו אדם הנותן מתנה ואינו יכול לשמרו משודדים, ושוב מה הנאה יש במתנה).

פנים מאירות:
יאר ה' פניו אליך – יראה לך פנים שוחקות ומאירות. ויחנך - יתן לך חן. ישא ה' פניו אליך - אם תחטא יכבוש את כעסו וישא אליך פנים. וישם לך שלום.

ואני אברכם:
כאשר הכהנים יברכו את ישראל, יסכים הקב"ה ויצטרף אל ברכת הכהנים. פירוש נוסף: ה' יברך את הכהנים.

תורה שבכתב​