• דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ
    עשרת ימי תשובה
    פורום אוצר התורה

דוד המלך

משתמש ותיק
gemgemgemgem
פרסם מאמר
הודעות
259
תודות
730
נקודות
132
לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ
המקור דינו בקמץ קטן, לְפָקְדוֹ.

אמנם, אם לה"פ גרונית או ר בא כמה פעמים בחירק כמו בְפִגְעוֹ, בְפִתְחִי, בְחֶטְאָהּ, לְרִבְעָהּ, בְשִבְרִי, מִכְרָם, בִטְחֵךְ, בִלְעִי, בִקְעָם, נִטְעֵךְ. ואם עה"פ גרונית בפתח וּבְשַׁחֲטָם, מַחְאֲךָ (ובא גם וְרַקְעֲךָ הסמוך לו בפתח לדמות המילים).

אבל בשאר אותיות באו כך מעטים, בְבִגְדוֹ, לְשִכְנוֹ, לְשִטְנוֹ, נִפְלוֹ, לְחֶנְנָהּ. (ובא גם בְשִכְבָהּ, וזהו כדינו, שהוא בא בפתח, 'לשכַּב').
ולכן י"א ש'שכנו' הוא שם עצם, שֶכֶן שלו.
 
וִישַׁבְתֶּם־בָּהּ, וַאֲכַלְתֶּם־שָׁם, וִישַׁבְתֶּם־בֶּטַח.

מילים כגון אלה באות תמיד במקף.
והטעם הוא כיון שהמילה ראויה לנסוג אחור, אך אי אפשר לבוא כך, כיון שההברה האחרונה פותחת באות דגושה, וההברה סגורה. ולעולם לא יבוא במילה כזו נסוג אחור.
והפתרון היחיד הוא לחבר את שתי המילים לקריאה רצופה. ולכן תמיד יבוא בכה"ג מקף.
והקוראים את המילה הראשונה המוקפת במלעיל, עושים הפוך מתכלית המקף, שבא רק כיון שא"א לקרוא מילה זו בנסוג אחור.
 
נערך לאחרונה:
אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ.

המילים 'אשר' 'אם' הן מילות חיבור בין חלקים במשפט.

המילה 'אשר' תפקידה לחבר חלק טפל לחלק עיקרי. והיא משמשת בצורה רחבה להרבה סוגי טפלויות. ואילו המילה 'אם' אף היא מילת חיבור, ובאה לפני תנאי וכדומה. וכיון שאף היא מילת חיבור, אזי כשבאה מילת 'אם' אין צורך להוסיף את המילה 'אשר'.

מש"כ אם באה מילת יחס לפני חלק טפל, אז מלבד מילת היחס צריך להוסיף גם את המילה 'אשר'. ולכן בפסוק וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִֹירִי, שהחודש העשירי הוא 'שם' בעלמא, ואיננו משפט עצמאי, אזי די במילה היחס, אבל עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ ש'תשוב חמת אחיך' הוא חלק טפל עצמאי צריכים להוסיף גם מילת חיבור (אמנם פעמים רבות השמיטוה).

ונראה שהיה ראוי לכתוב 'את הברכה אם תשמעו', אך לא רצו לכתוב לשון תנאי וספק על קיום המצוות, כיון שזו האפשרות הרצויה. ולכן במקומה שמו מילת חיבור כללית (אשר) להחליפה.
 
פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ

התביר בא בסגול כצורת הפסק ואילו הטפחא הגדול ממנו לא בא בצורת הפסק. וזה בשונה משאר המקרא שבטפחא מצוי יותר צורת הפסק מהתביר.

אולי הטעם לזה כי יש לתביר משרת ולטפחא אין.
 
בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ

בדרך כלל לא יבוא דגש במקור, כמו לפָקְדוֹ. והטעם לזה, כיון שהק"ק איננו תנועה מקורית, והוא בא במקום שני שואים. שהברת החולם לִפְקֹד בטלה כשאין בה נגינת טעם, והיה ראוי לבוא בשוא. וכן אות השימוש צורתה המקורית בשוא, והיה ראוי לבוא לְפְקְדוֹ. אך כיון שלא יכולים לבוא שני שואים נעים ברצף, נהפך אחד מהם לתנועה (וכאן שהתנועה המקורית היתה חולם, התנועה שבאה תחתיו היא ק"ק).
אך כינויי נוכח ונוכחים ראויים לארבעה שואים, לְפְקְדְךָ. ובאו בשני דרכים, א' שתי תנועות עם שוא לִפְקָדְךָ, לִפְקָדְכֶם, לִפְקָדְכֶן. ב' תבוא תנועה בשוא השני ואחריו שני שואים, ויבוא אחריו דגש (נראה שכיון שיש אחריו שני שואים הוגדלה תנועתו) כמו בְּשָׁכְבְּךָ, בְּאָסְפְּכֶם, בְּשָׁפְכְּךָ.
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון