דקדוק בפרשת כי תצא (1 צופה)

[דוד המלך]

אשת יפת תואר
המקרא מעדיף לא להרבות בשימוש בשמות ארוכים עם תארים, אלא בסומך ונסמך, ולפיכך יאמר בגדי קדש על בגדים קדושים, אנשי קדש על אנשים קדושים, כלי כסף ולא כלים כספיים, כוח אבנים ולא כוח אבני, ואף כשמתארים כמות או איכות יאמר חסדך הגדול וגודל חסדך, יד חזקה וחוזק יד, לב חכם ולבב חכמה, וכן חוקת עולם ולא חוקה עולמית. ואף בתכלית יאמר צאן טבחה למטרת טבח, מזבח קטורת בשביל קטורת, עצי עולה בשביל עולה.
ועל דרך זה נאמר גם יפת תואר- שתארה יפה, ונוסיף עוד ונאמר 'אשת יפת תאר'- אשה שתארה יפה, וכן 'אשת בעלת אוב' (ש"א כח ז)- אשה בעלת אוב.

 

[דוד המלך]

לַשְּׂנִיאָֽה, צ"ע למה שינה ולא אמר שנואה.

קַן־צִפּ֣וֹר ׀ לְפָנֶ֡יךָ בַּדֶּ֜רֶךְ בְּכׇל־עֵ֣ץ ׀ א֣וֹ עַל־הָאָ֗רֶץ, חריג, שבדרך כלל יבוא תלישא לפני גרש ולא פזר.

 

[דוד המלך]

אִם־בִּ֥ן הַכּ֖וֹת הָרָשָׁ֑ע.

יש מילים שהצירה שבהם בטל בנסמך, ובֵן הוא אחד מהם, ולכן עם הכינויים יבוא שו"א, בְּנֶךָ, בְּנֵךְ. אך אם יבוא שו"א גם באות השניה ולא יכולים לבוא שני שואים רצופים בתחילת מילה תבוא תנועה קלה באות הראשונה. והתנועה הקלה היא בדרך כלל חירק. כמו בִּנְךָ בִּנְכֶם.

ואף כמילה עצמאית הצירה ראוי להתבטל, אך לא יכולה לבוא מילה בשוא לבד ולכן תבוא תנועה קלה (שאיננה עצמאית ולא באה אלא כיון שאין אפשרות לתת שוא). והניקוד שלה כיון שאיננו מקורי יכול להשתנות ולכן מצאנו לפעמים חירק כמו כאן.

וכן יָד אמרו יֶדְכֶם ולא בפתח. וכן דִּמְכֶם.

 

[דוד המלך]

לֹא־תַחְסֹ֥ם שׁ֖וֹר בְּדִישֽׁוֹ

משקל פַיִל כמו דַיִש בא בנסמך בצירה, כמו בֵיתוֹ. ולכן מסתבר שכאן מדובר במקור מבנין קל, למרות שהאחרים מפועל זה באו בשרש דוש ולא בשרש דיש.
אמנם מצאנו גם אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירוֹ, וְאָכְלָה שִׁיתוֹ. שבאו בחירק ממשקל פַיִל.

 

[דוד המלך]

יְבִמְתּוֹ.

מקובל לומר את הנפרד יְבָמָה על פי הזכר יָבָם. אך משקל זה בדרך כלל מקיים קמץ והיה ראוי לומר יְבָמָתוֹ. ולכן יש אומרים שמשקלו המקורי בנפרד הוא יְבֶמֶת. ואולי הוא על משקל עטרה עצרה עקרה עשרה עדשה שבאו בנסמך כמשקל המלעיליים. אמנם כל אלה בעלי פה"פ ע.

 

[מכנדבי]

לַשְּׂנִיאָֽה, צ"ע למה שינה ולא אמר שנואה.

לחץ כדי לכווץ...

לכאו' הוא ככל חילופי ו' י' בתנ"ך (למשל "מחויאל-מחייאל").

ואף כמילה עצמאית הצירה ראוי להתבטל, אך לא יכולה לבוא מילה בשוא לבד ולכן תבוא תנועה קלה (שאיננה עצמאית ולא באה אלא כיון שאין אפשרות לתת שוא). והניקוד שלה כיון שאיננו מקורי יכול להשתנות ולכן מצאנו לפעמים חירק כמו כאן.

לחץ כדי לכווץ...

וכמו "יהושע בִּן־נון".

 

[דוד המלך]

לכאו' הוא ככל חילופי ו' י' בתנ"ך (למשל "מחויאל-מחייאל").

לחץ כדי לכווץ...

שמות דינם שונה. אבל שנואה הוא מקל פעול ואילו שניאה הוא שם במשקל אחר.

 

[דוד המלך]

שמות דינם שונה. אבל שנואה הוא מקל פעול ואילו שניאה הוא שם במשקל אחר.

לחץ כדי לכווץ...

הרי זה דומה למילים 'שְבוּרָה' 'שְבִירָה'. שאין זה רק חילופי שורק וחירק.

 

[דוד המלך]

לְקַלְלֶךָּ

כינויי המקור עיקר משקלם ככינויי השמות, שמשמעות המקור היא פעולה סתמית, והיחס אליה הוא כשם. למשל, 'בבואי' עניינו בזמן פעולת הביאה שלי.

והכינוי שוה הוא לנושא ולמושא. אך מעטים באו עם כינויי הפועל לציון המושא, ובעיקר עם כינויי העתיד. ובא כך בעיקר בכינוי למושא מדבר יחיד, פָקְדֵנִי.

ובאחרים מצאנו רק ארבעה 'לְהוֹצִאֵהוּ' (ירמיהו לט יד), 'לְיַסְּרֶךָּ' (דברים ד לו), 'לְקַלְלֶךָּ' (דברים כג ה) 'לְיַחְמֵנָּה' (בראשית ל מא) (חריג שבא בצירה). ועוד מצאנו שנים שבאו עם כינויי העבר 'לְרַמּוֹתַנִי' (דה"א יב יח), 'לְהוֹצִיאָנוּ' (שמות יד יא) (ואפשר שבא כך להשוות למילים לְקַחְתָּנוּ, לָנוּ שבאו קודם, או שהוא בגלל הא' וכמו 'רֹאָנִי' (ישעיהו מז י).

 

[דוד המלך]

הֻטַּמָּאָה

מסתבר שכמו שיש בניין חוזר לכבדים (הִתְפַּעֵל), כך יש בנין חוזר לקל ולהפעיל. כמו כן, כמו שיש סביל לבנין הפועֵל, כך יהיה סביל לבנין החוזר (וכל אלה קיימים בערבית). אך למעשה כיון שהם דומים לבנין הִתְפַּעֵל, נחלפו בו. אך מ"מ מצאנו במקרא שרידים מעטים. ומצאנו במקרא בנין חוזר של הקל רק בשרש פקד, הִתְפָּקְדוּ. ואף מצאנו לו סביל, הָתְפָּקְדוּ. ואילו לסביל של בנין הִתְפַּעֵל מצאנו רק את אלה שנכתבו חסרים, הֻטַּמָּאָה, הֻדַּשְנָה, הֻכַּבֵּס. ועיקרם הוא הֻתְפַּעֵל.

 

[דוד המלך]

וּבֵרְכֶךָּ

זו הפעם היחידה שהכ' דגושה בפועל עבר.

ואולי דומה לזה 'יַסֹּר יִסְּרַנִּי' (תהלים קיח יח), 'דָּנַנִּי' (בראשית ל ו) שבאו דגושים. אמנם הרד"ק (מכלול ה.) כתב שהדגש בהם לתפארת. אך רוו"ה (תורת האלהים בראשית ג ט) כתב שנוספה כאן נ' כמשקל העתידים.