נח האם איסור תחומין מועיל שלא יהיה "גוי ששבת" (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ויום ולילה לא ישבותו (ח כב)

מכאן למדו בסנהדרין נח: שגוי ששבת חייב מיתה. ובמנחת חינוך מצוה כ"ד מסתפק בגוי שלא עשה מלאכה אבל יצא חוץ לתחום, [למ"ד תחומין דאורייתא, או בתחום של י"ב מיל דלכו"ע מה"ת], האם הועיל לו שלא יעבור על האיסור של גוי ששבת, או דכיון שעכ"פ לא עשה שום מלאכה נחשב ששבת, דתחומין אינה מלאכה אלא איסור בפני עצמו.

ורבינו הגר"ד לנדו שליט"א בהערותיו על המנ"ח שם כתב די"ל דנכרי שיצא חוץ לתחום אי"ז נחשב כלל איסור תחומין, דכיון שאינו בר חיובא אינו קונה שביתה כלל, וכמו דאמרינן בעירובין מז: שחפצי נכרי אינם קונים שביתה, וה"נ הנכרי עצמו [ונפק"מ שגם לישראל מותר להוציא את הנכרי בידיים אל מחוץ לתחום, שהרי הנכרי לא קנה שביתה]. וממילא אף כאשר הנכרי עצמו יוצא חוץ לתחום, אין בזה מציאות של איסור יציאה מחוץ לתחום, וא"כ פשיטא דאינו מוציאו מידי "גוי ששבת".
​

◆ ◆ ◆​

והנה בעירובין מג: "נחמיה בריה דרב חנילאי משכתיה שמעתא ונפק חוץ לתחום, אמר ליה רב חסדא לרב נחמן נחמיה תלמידך שרוי בצער, אמר לו עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס", דהיינו שיצאו בני אדם חוץ לתחום ויהיו מחיצה עבורו, וקשה איך יצאו אותם בני אדם אל מחוץ לתחום, ופירש רש"י שיביאו אנשים שעירבו לאותו הצד. אמנם רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף שם כתב דמביאים עבדים ושפחות דלאו בני מצוה נינהו, ובהגהות מא"י שם הוסיף דהיינו עבדים ושפחות שלא טבלו. ולכאורה קשה הרי גם עבדים ושפחות של ישראל שלא טבלו אסורים לעשות מלאכה לצורך הישראל כמבואר בשו"ע או"ח סי' ד"ש, וא"כ איך מותר לומר להם לילך אל מחוץ לתחום עבור ישראל.

ואולי סבירא ליה כדעת האומרים שלאחרים שאינן בעליו מותר, ורק לעשות מלאכה לצורך רבו אסור, וצ"ע. עוד אפשר לומר דתחומין אין זה מלאכה ולא נאמר על זה דין שביתת עבדו, אך תליא בפלוגתת הראשונים המובאת במנ"ח שם האם איכא דין שביתת בהמתו על איסור תחומין.

אמנם לפי הנ"ל ניחא, דאינו קונה כלל שביתה, מאחר שהוא ערל, ושוב אין זה נחשב עשית מלאכה בשביל ישראל, דאין כאן שם האיסור כלל, ולומר דקונה שביתה מחמת דין זה דעשיית מלאכה לצורך ישראל הוא דוחק בסברא, דבפשוטו כיון שלעצמו אין דין תחום, אינו קונה שביתה רק מכח דין של עשיית מלאכה עבור הישראל.​

 

[גרינפלד]

[]אמנם לפי הנ"ל ניחא, דאינו קונה כלל שביתה, מאחר שהוא ערל, ושוב אין זה נחשב עשית מלאכה בשביל ישראל, דאין כאן שם האיסור כלל, ולומר דקונה שביתה מחמת דין זה דעשיית מלאכה לצורך ישראל הוא דוחק בסברא, דבפשוטו כיון שלעצמו אין דין תחום, אינו קונה שביתה רק מכח דין של עשיית מלאכה עבור הישראל.[/]​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
אלא שיש לדון דעבד של ישראל קונה שביתה מדין חפצי הישראל, ועי' ריטב"א עירובין פב: שעבד כנעני שמל וטבל של ישראל אינו קונה שביתה כרגלי הבעלים, ואין לו דין של בהמה וכלים, כיון דשייך במצוות. א"כ עבד ערל שלא טבל דלא שייך במצוות, י"ל דקונה שביתה מדין "כרגלי הבעלים". [ומ"מ נפק"מ בסברא שהזכרנו שעבד שלא טבל אינו קונה שביתה מכח הדין איסור לעשות מלאכה עבור הישראל, לפי הסוברים שדין תחומין של חפצים הוא רק מדרבנן, שמן התורה לא יהיה בזה איסור. וכן נפק"מ בגר תושב שאינו עבד כלל ואין שייך בו כרגלי הבעלים, ומ"מ מוזהר שלא לעשות מלאכה עבור ישראל, ובתחומין לא יהיה איסור בדבר כיון שאינו קונה שביתה וכנ"ל].

והנה בשו"ע או"ח סי' ש"ו ס"ט מבואר דאסור לומר לנכרי שילך חוץ לתחום, ויל"ע לפי הנ"ל הרי אינו אומר לו לעשות שום מלאכה כיון דהנכרי לא קנה שביתה. וצ"ל שלענין איסור אמירה לנכרי החמירו רבנן בזה. ושוב יל"ע בדברי רבינו יהונתן הנ"ל, איך אומרים לעבדים ושפחות לצאת חוץ לתחום שלהם לעשות מחיצה של בני אדם, הרי עכ"פ מדרבנן מדין אמירה לנכרי אסור. ויש לומר לפי המבואר שם בסוף הסוגיא דבעינן שהמחיצה נעשית שלא לדעת, וביאר הר"י מלוניל שם שהם באים "לתמוה עליו" או לנחמו, א"כ לא מיקרי אמירה לנכרי, דהנכרי בא לצורך עצמו לראות המילתא דתמיה, וק"ל.​