תחילה ביחס לפותה"א דבר ברור הוא שטומאה היא חידוש מסוים, ולא רק חסרון, כי מי יימר לן דבעינן למציאות שתהא קיימת בשביל שנאמר שחסרונה יקבע דינים.
וביחס לדיון שנתפתח לאחמ"כ.
הגרש"ש שואל מדוע טומאה אינה בטילה ברוב כמו שמצינו בשאר עניינים שבטלים ברוב (שאגב, איני מכיר את הסוגיא אך שמעתי שיש גמ' מפורשת שטומאה כן בטילה ברוב)
ותי' שכל דיני התורה אמורים כדינים על הגברא מה לעשות, וע"כ הדינים יכולים להתבטל ברוב. אך טומאה דין התורה לא מסתיים בדין האמור בו, אלא שיש בו ג"כ מציאות קיימת, ואותה מציאות אינה יכולה להבטל ברוב שהלא קיימת היא.
ועל דברים אלו טען הרב שרייבר, שאינו נכון ואין בטומאה שום חידוש מעבר לדין התורה שקיים בו. כך שהדברים האמורים כאן מדברי הרא' אינם שייכים כלל לנידון זה.
ואגב, הטענה של הגרש"ש ושל הרב שרייבר זה נושא בהרבה מקומות, שר' שמעון חידש תפיסה שצריך לדון בלומדות את הדינים כמה היה לפני התורה ומה התורה העמידה כאן. ווסגנון זה אומר גם לגבי משפטי הממון, שהאיסור של התורה נאמר על משפטי הממון שהיו קיימים כבר לפני התורה. וכן לגבי חפצא דאיסורא אומר שדנים את טעם האיסור כמקלקל לעצמו אפי' בלא האיסור של התורה. וכן לגבי איסור נידה מביא שהאיסור הוא מחמת הטומאה וע"כ האיסור עומד על כל העולם וכו' .
ועל כל סגנון זה הקיים בר' שמעון אומר הרב שרייבר שאין לנו לדון בדיני התורה אלא הדין המתחדש לנו באיסור עצמו.
 
כמדומה שיש רמב"ן כל שהוא שמדמה טומאה ללכלוך, אם משהוא יביא את המקור המדוייק זה יעזור לכולם
 
 
מה זה טומאה מה מהותה?
העדר טהרה או מושג בפני עצמו?
חושבני שפשוט שטומאה אינה העדר טהרה אלא אדרבא טהרה היא העדר טומאה
תדע שכל דבר בעולם טהור הוא עד שיטמא וקצת קשה להניח שלכל דבר בעולם [נמלה פיל אריה ועוד] כולם נולדו עם איזה "חלות טהרה"
 
מה שונה נושא זה מהרבה מאד עניינים?
שאליבא דאמת יש הבדל בשורשי הדברים בעליונים, אך לתחתונים לא נמסר העסק אלא בדינים והנהגות
למשל - ההבדל בין יהודי לגוי הוא הבדל מציאותי או הבדל דיני?
אליבא דאמת הוא הבדל מציאותי, אין לך רחוק כמו המרחק בין שורש נשמת היהודי לשורש הגוי
אך למעשה כל העסק שלנו לדינא והנפק"מ למעשה הוא מצד הדינים בלבד. אף אחד לא ידון בבית דין לגיור מצד המציאות ואף אחד לא יקרא לאיזה בבא כדי לתת חוות דעת "רוחנית מציאותית" על מצבו של הנידון..
סוכה כשרה וסוכה פסולה, בודאי שיש הבדל מציאותי (כאן יש אור מקיף וכאן לא..) אבל כיון דאנן עסקינן באסוקי שמעתא אליבא דהלכתא אין לנו עסק אלא בדינים והנהגות. (ולכן חייבים לישון בסוכה אפילו שיש שם אור מקיף..)
ולכן,
אם אתה עסוק בהלכה אין שום סיבה לתת עניין ומקום להבדלי המציאות, ואתה לא אמור להיות עסוק בליישב אותם
ואם אתה עסוק בענייני קבלה ומחשבה, אדרבה ואדרבה.
 
ואי נימא דטומאה, אינה מציאות אמיתית, אלא דינים בעלמא, א"כ מהיכ"ת שהנטמא לפני שנאמרה פרשת טומאה וטהרה, הרי הוא טמא.
ידוע מש"כ הגרי"ז דבאמת לא היתה שם טומאה, אלא רק היה הדין לטהרם עיי"ש
 
שמעתי בשבת בשם הגריש"א שמבואר בחז"ל שזו מעלה לישראל שיש להם אפר פרה אדומה ויכולים להיטהר, והקשה שמצד שני מבואר בגמרא שכל מה שיש מושג של אפר פרה אדומה הוא רק אם יש טומאה, אך אם אין טהרה גם אין טומאה, וא"כ מה המעלה שזכו ישראל באפר פרה אדומה, הלא בלי זה הם לא היו טמאים בכלל, ורק בגלל זה נתחדש להם טומאה,
והשיב הגריש"א זצ"ל שגם לגויים יש את המציאות של הטומאה ורק את דיני הטומאה אין להם,
ומבואר שהבין שטומאה היא מציאות ממשית שקיימת גם בגויים.

לעצם השאלה - מעולם לא ההנתי מדוע נטפלו דוקא לדוגמא של טומאה, זו שאלה שיכולה להישאל על כל דין שפועל ע"י חלות, האם החלות היא משהו אמיתי שחל, או רק יחס דיני.
 
לשון הרמב"ם בסה"מ מצוה צו, שציונו כל נוגע בנבילה להיות טמא, אם הוא ענין מציאותי לכאורה א"צ לצוות ע"ז.
הרמב"ם מתכוון לומר למה זה נכלל במנין המצוות, והוא מפני שנצטוינו לנהוג טומאה זו, למי שבמציאותו טמא בטומאה זו

וכלשונו שם: והמצוה הזאת שנאמר לנו בדין זה שמי שנגע לזה יטמא ויהיה טמא ויתחייב לו מה שיתחייבו הטמאים, לצאת חוץ למחנה שכינה ושלא יאכל קדש ושלא יגע בו וזולת זה. וזהו הצווי, כלומר היותו טמא בזה המין כשנגע בו כאשר הוא אצלנו בענין כך. וזכור זה הענין בכל מין ממיני הטומאה עכ"ל
 
לשון הרמב"ם בסה"מ מצוה צו, שציונו כל נוגע בנבילה להיות טמא, אם הוא ענין מציאותי לכאורה א"צ לצוות ע"ז.
ז"ל ר' יוס'ל ב'זכרונות' [טומאה ז הערה 59 - ע"ד הרמב"ן שם].
'אל יהא נפתה לבך בתיבת ספורים הכתובה שם ברמב"ן, להבין בזה שאין כאן הלכות אלא ספורי דברים שבדברים אלו ישנה אותה רוח טומאה. לא היא, שהרי להדיא דימה אותם הרמב"ן לעיקר השביעי אשר בו נאמר דההלכות שהם פרטי המצוה לא ימנו כמצוה לעצמה. ודימה אותם לפרשת מומין, אשר אינה סיפורי דברים, אלא הלכות מה יחשב מום'.
 
ז"ל ר' יוס'ל ב'זכרונות' [טומאה ז הערה 59 - ע"ד הרמב"ן שם].
'אל יהא נפתה לבך בתיבת ספורים הכתובה שם ברמב"ן, להבין בזה שאין כאן הלכות אלא ספורי דברים שבדברים אלו ישנה אותה רוח טומאה. לא היא, שהרי להדיא דימה אותם הרמב"ן לעיקר השביעי אשר בו נאמר דההלכות שהם פרטי המצוה לא ימנו כמצוה לעצמה. ודימה אותם לפרשת מומין, אשר אינה סיפורי דברים, אלא הלכות מה יחשב מום'.
ומה בדעת הרמב"ם?
 
העיקרון הנ"ל [שטומאה זה מציאות] מוכח מיניה וביה בכל מי שמעמיק אך במעט בסוגיא זו, אביא כאן אחד הראיות המקובלות בזה. דהנה ידועה הקושיא העתיקה, מדוע צריך פסוק חדש להאי דינא ד"ספק טומאה ברה"ר טהור" הא שיטת הרמב"ם שבכל מקום ספק דאורייתא לקולא, והמענה לזה דבטומאה אין הנידון כלל על האדם וחיוביו אלא הנידון הוא על מציאות הדבר בעצמו, ומהי המציאות שבה הוא נמצא, והנה בזה לא ניתן "להקל", דקולות וחומרות שייכות רק כאשר אנו דנים בנוגע להאדם, ואילו כאשר אנו דנים במציאות, עלינו לומר או שדינו כ"טהור" או כ"טמא" ולכן צריך פסוק מפורש, לומר שאנו קובעים דבר מה בהמציאות בעצמה.
 
אגב, ראיתי במים חיים להגר"ח שמואלביץ זצ"ל [מקואות א ג] שנקט שטומאה היא מציאות, עי"ש שלכן לא שייך בה ביטול. [ועי' בדברי הגרא"ו הי"ד בקובץ ביאורים סוף בכורות שנסתפק בכעין זה].
 
שמעתי בשבת בשם הגריש"א שמבואר בחז"ל שזו מעלה לישראל שיש להם אפר פרה אדומה ויכולים להיטהר, והקשה שמצד שני מבואר בגמרא שכל מה שיש מושג של אפר פרה אדומה הוא רק אם יש טומאה, אך אם אין טהרה גם אין טומאה, וא"כ מה המעלה שזכו ישראל באפר פרה אדומה, הלא בלי זה הם לא היו טמאים בכלל, ורק בגלל זה נתחדש להם טומאה,
והשיב הגריש"א זצ"ל שגם לגויים יש את המציאות של הטומאה ורק את דיני הטומאה אין להם,
ומבואר שהבין שטומאה היא מציאות ממשית שקיימת גם בגויים.

לעצם השאלה - מעולם לא ההנתי מדוע נטפלו דוקא לדוגמא של טומאה, זו שאלה שיכולה להישאל על כל דין שפועל ע"י חלות, האם החלות היא משהו אמיתי שחל, או רק יחס דיני.
שמעתי ממרן הגר"ד לנדו שליט"א שטומאה היתה גם קודם מתן תורה, והוכיח כן מהגמ' בסוכה שנושאי ארונו של יוסף היו טמאים על אף שנשאו את ארונו של יוסף קודם מתן תורה. והביא עוד רש"י שהוכיח ממנו את היסוד הנ"ל שטומאה היתה קודם מתן תורה, אך לצערי אינני זוכר את הראיה. (ואולי הת"ח שליט"א מבית מדרשו של מרן מכירים את הראיה, ויחזירו לי את האבידה).
ולכאורה גם מזה מוכח שטומאה איננה רק דין אלא מציאות.
 
ולכאורה גם מזה מוכח שטומאה איננה רק דין אלא מציאות.
ואפשר גם כמ''ש הפרשת דרכים (דרך האתרים) שקיימו גם מצוות שלא היו יכולים לפעול את החלות שע''י המצווה ונראה שכוונתו לטומאה בעניין אחר (היינו שהיה דין טומאה) ולאו דווקא בזה שהיא מציאות.
 
ההוכחה שטומאה היא לא מציאות מהמשנה כלים פי"ח
"מטה שהיתה טמאה מדרס, נשברה ארוכה ותיקנה, טמאה מדרס. נשברה שניה ותיקנה, טהורה מן המדרס, אבל טמאה מגע מדרס."
להיכן פרחה טומאת המדרס כשנפל הכרע השני הרי הכרע הראשון חלה עליו הטומאה ומה אכפ"ל שנפל הכרע השני שהוא לבדו לא מספיק לבטל שם מדרס
 
עוד הוכחה משיטת רש"י ע"ז ס"ח שש"ז כיון שמאיסי לא הוצרכה תורה לומר שטמא ואם הוא מציאות גרידא וודאי שצריך
 
לענ''ד היחס לטומאה הוא כאל חושך, שמציאותו הוא העדר. זה מתבטא גם בחקירה גבי מיתת הבעל ובווארט הבריסקאי על מיתה. בכו''א אפשר ללמוד ע''ז רבות מהחקירות שהובאו בלקו''ש.
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון