ומעתה מבואר ההבדל שבין מלך יהודה למלך ישראל, כי מלך ישראל הוא המקבצם ומאחדם מפאת חומריותם, להיות אגודים יחד כאיש אחד חברים בדבר המלחמה ובדברים הנוגעים למדיניות, אבל מפאת נשמתם וצורתם היו עובדי עבודה זרה, ולזה מתואר התחברותם בתואר בית, כאמור: "ולבית ישראל חביריו", ואם שגם זה טוב, וכמו שאמרו חז"ל: "דורו של אחאב היו עובדי עבודה זרה, ויוצאין למלחמה ונוצחין" [ירושלמי פאה פ"א ה"א], ונאמר: "חבור עצבים אפרים הנח לו" [הושע ד, יז], עם כל זה אינו גדר השלום האמיתי, יען כי אינו רק מפאת חומרייתם.
אולם בני יהודה שהיו עוסקים בתורה ובמצות, וכדאמרינן בעירובין [נג, א]: "בני יהודה דגלי מסכתא" כו', "בני יהודה דדייקי בלישנא" כו', ועל המלך דוד נאמר: "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו [שמואל - א יח, יד], שהלכה כמותו בכל מקום" [סנהדרין צג, ב], ונמצא כי המלך המאחדם הוא מפאת נשמתם וצורתם. והבית הגדול שמקריבין בו זבחי צבור הוא מצוה כלליית לכל בני ישראל, ואפס עוד מצוה מהמצות הכוללות את כל בני ישראל יחד כזבחי צבור (ואף שכל ישראל מקיימין מצות סוכה ולולב ודומיהן, עם כל זה כל אחד עושה סוכה לעצמו ונוטל לולב לעצמו, וכן כולם), אולם זבחי צבור יהיו כל ישראל כולם משותפים במצוה אחת, ולזה אמר: "ולבני ישראל חביריו", יען כי התחברותם הוא מפאת צורתם האישיית ונשמתם הישראלית, שעליה המה מתוארים בתואר בנים, והבן. ואמר עוד: "וקרב אותם אחד אל אחד והיו לאחדים בידיך", יען כי מגדר השלום האמיתי הוא בהיות ההתאחדות מכל צד, מפאת החומר ומפאת הצורה, וזהו ענין התקרבותם יחד למען יתאחדו בשתיהן, והוא מבואר (דרש' נח"ד יא,ז).