הרמב"ן פירש כי המלאך לא פעל מכוחו העצמי ללא הגבלה, אלא רק בגבולות הרשות שניתנה לו מן השמיים. כל מגמתו של שרו של עשיו הייתה לעכב את יעקב מלחצות את הנחל ולהיכנס לארץ ישראל, או להזיקו נזק של כליה. משראה השר "כי לא יכול לו" – היינו שאין בידו רשות לכלותו או להכניעו – השתמש באפשרות היחידה שהותרה לו, והיא הפגיעה הנקודתית בכף הירך.
דווקא העובדה שלמרות הפגיעה הפיזית יעקב לא הרפה ולא נפל, היא שהכריעה את המערכה: יעקב הוכיח כי עמידתו אינה תלויה בכוח הגוף גרידא, ובכך נשללה מהמלאך כל אחיזה בו.