אהבת ישראל

משתמש רגיל
gemgemgem
הודעות
106
תודות
342
נקודות
56
זה דעה שנתאזרחה בקרב חלק מן האנשים אשמח להבין האם יש לזה בסיס, מקור, יסוד, הוראה או כל דבר שייסיע לבנות תמונה ברורה בנושא.

איך אדם מגיע למסקנה כזו, הלא לכל אחד קשה לשבת וללמוד ולפום צערא אגרא, ואם אכן כן ה' רוצה שכולם רק ילמדו איך זה יכול להיות.
אני ממש מחכה לחכמים שיפתחו את הנושא ויבארו ויבררו את צדדיו וההשקפה הנכונה שלו
 
איך אדם מגיע למסקנה כזו, הלא לכל אחד קשה לשבת וללמוד ולפום צערא אגרא, ואם אכן כן ה' רוצה שכולם רק ילמדו איך זה יכול להיות.
אני ממש מחכה לחכמים שיפתחו את הנושא ויבארו ויבררו את צדדיו וההשקפה הנכונה שלו
לכאו' הדברים מבוארים בגמרא ערוכה בברכות (יז.) -
"מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה אני בריה וחברי בריה אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".

ופי' רש"י אני. העוסק בתורה בריה אני וכן חברי עם הארץ בריה הוא וכו', ושמא תאמר. הדין עמו שאינו מתגדר במלאכתי שאילו היה תופס אומנותי לא היה לו לב פתוח להרבות בתורה כמותי והיה ממעיט ואין לו שכר: שנינו. שיש לו שכר לממעיט כמו למרבה:

ומבואר להדיא, כי אכן, לכל אדם ראוי להשקיע בעמלו בתורה, לפי חלקו, במקרא במשנה ובגמרא, ואף אם לא ישיג הרבה, עדיין לפני ה' רצוי כי כל אחד יעסוק בתורה כפי כוחו, ולפי כשרונו.

אמנם, דבר ברור, כי אכן ישנם כאלו שחלקם בתורה להיות מן התלמידים, ויש מי שחלקו בתורה להיות מן החכמים, ולא כל אדם זוכה לשלימות השגת התורה.

אמנם צריך להדגיש, שאין קשר בין הדברים להנהגת רשב"י, על תורתו אומנתו, כמבואר בריש פ"ו דברכות, שזה הוא אכן ענין שמצד הטבע אינו ראוי לכלל, וכמאמר ר' ישמעאל שם, אבל עצם השייכות לתורה, לכל אדם כפי מה שהוא, היא מהדברים הבסיסיים ביותר. [תוך כדי הדברים עלה בדעתי שאמרו חכמים בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, ואם יש אדם שאינו יכול לעסוק בתורה, כיצד יוכל להינצל מיצרו? ועוד ועוד].​
 
זה דעה שנתאזרחה בקרב חלק מן האנשים אשמח להבין האם יש לזה בסיס, מקור, יסוד, הוראה או כל דבר שייסיע לבנות תמונה ברורה בנושא.

איך אדם מגיע למסקנה כזו, הלא לכל אחד קשה לשבת וללמוד ולפום צערא אגרא, ואם אכן כן ה' רוצה שכולם רק ילמדו איך זה יכול להיות.
אני ממש מחכה לחכמים שיפתחו את הנושא ויבארו ויבררו את צדדיו וההשקפה הנכונה שלו
כל אדם יש לו רמת משכל, ריכוז, כישרון וקשב אחרת ולכן מחוייב הוא שיהיה הבדל בתביעות בין אדם לזולתו.
אם שאלתך היא האם יש אנשים שאין עליהם חובת תלמוד תורה כלל - התשובה היא לא.
אם שאלתך היא האם יש אנשים שלא נתבע מהם לשבת ללמוד בכולל יום שלם - התשובה היא כן.
 
זה דעה שנתאזרחה בקרב חלק מן האנשים אשמח להבין האם יש לזה בסיס, מקור, יסוד, הוראה או כל דבר שייסיע לבנות תמונה ברורה בנושא.

איך אדם מגיע למסקנה כזו, הלא לכל אחד קשה לשבת וללמוד ולפום צערא אגרא, ואם אכן כן ה' רוצה שכולם רק ילמדו איך זה יכול להיות.
אני ממש מחכה לחכמים שיפתחו את הנושא ויבארו ויבררו את צדדיו וההשקפה הנכונה שלו
לענ"ד השאלה המרכזית היא האם יש בכלל מושג תורני של יהודי שהקב"ה אינו רוצה ממנו להיות שקוע בלימוד התורה, אלא דווקא לעסוק בדברים אחרים, או שמא כל יהודי נדרש לשאוף לעסוק בתורה, וההבדל בין בני האדם הוא רק במידת יכולתם ובנסיבות חייהם.

מצד אחד, חיוב תלמוד תורה מוטל על כל אחד מישראל, וקשה לומר שיש אדם שהקב"ה אינו חפץ בלימודו. בפרט, אם הקושי בלימוד הוא הראיה לכך שאדם אינו מיועד לכך, הרי מה נעשה עם הכלל של לפום צערא אגרא? הלא כמעט לכל אדם קשה לשבת וללמוד, והעמל וההתמודדות הם חלק בלתי נפרד מעמל התורה.

מאידך, הרי לא כל אדם נדרש שתורתו תהיה אומנותו, ויש מקום רחב לעיסוק בפרנסה, ביישובו של עולם ובשאר צורכי החיים. אלא שעדיין אין בכך תשובה לשאלה: האם מדובר באדם שנאלץ לשלב תורה עם עיסוקים אחרים, או שיש כאן עניין לכתחילה, שהקב"ה רוצה ממנו דווקא מסלול חיים שאינו מבוסס על שקיעות בלימוד?

ובעיקר, כיצד אדם יכול להגיע למסקנה כזו ביחס לעצמו? היכן עובר הגבול בין הכרה אמיתית בכוחותיו ובייעודו לבין ויתור עצמי והתחמקות מעמל התורה?

בקיצור, האם יש מקור ויסוד בחז"ל ובראשונים לתפיסה שלפיה יש יהודי שלא נועד להיות שקוע בלימוד התורה, וזו אכן צורת עבודת ה' הרצויה ממנו לכתחילה, או שמא כל יהודי נדרש לשאוף לכך, וההבדלים הם רק במידת החיוב, היכולת והנסיבות?
 
בקיצור, האם יש מקור ויסוד בחז"ל ובראשונים לתפיסה שלפיה יש יהודי שלא נועד להיות שקוע בלימוד התורה, וזו אכן צורת עבודת ה' הרצויה ממנו לכתחילה, או שמא כל יהודי נדרש לשאוף לכך, וההבדלים הם רק במידת החיוב, היכולת והנסיבות?
יש כאן שני חלקים, ברור כי החלק של 'עשו תורתם קבע ומלאכתם עראי' זה דבר שבחז"ל ניכר כי ראו בזה מידה הנדרשת מבני האדם באופן כללי.
כלשונם (ברכות לה:) אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן משום רבי יהודה בר' אלעאי בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זו וזו לא נתקיימה בידן. ואין ספק כי המשמעות הפשוטה כי זו היא ההנהגה המתבקשת מעם ישראל.

והגדרת הקבע, היא נובעת מהשייכות הרגשית של האדם, שתורת ה' אמורה להיות עולמו הפנימי.

לעומת זאת החלק של הכמות בפועל, על זה שייכת מח' ר' ישמעאל ורשב"י שאינה שייכת לעצם הענין שכל אחד צריך לעשות 'תורתו קבע' שבזה גם ר' ישמעאל מודה, ומסקנת הסוגיא 'הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם' ומ"מ מצאנו כי אצל יחידים יש מושג של 'תורתו אומנתו' כמו שאמרו בפ"ק דשבת, גבי רשב"י וחבריו, שזו הנהגה שבהחלט ראויה ליחידים.​
 
זה דעה שנתאזרחה בקרב חלק מן האנשים אשמח להבין האם יש לזה בסיס, מקור, יסוד, הוראה או כל דבר שייסיע לבנות תמונה ברורה בנושא.

איך אדם מגיע למסקנה כזו, הלא לכל אחד קשה לשבת וללמוד ולפום צערא אגרא, ואם אכן כן ה' רוצה שכולם רק ילמדו איך זה יכול להיות.
אני ממש מחכה לחכמים שיפתחו את הנושא ויבארו ויבררו את צדדיו וההשקפה הנכונה שלו
תלוי בפירושי הגמ' חגיגה שה' בוכה על מי שלא יכול לעסוק בתורה ועוסק. יש שפירשו דמעות שמחה, אולם יש שפירשו כפשוטו.
 
מצטט מאשכול אחר
אָמַר אֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּמָצָאתִי אָדָם אֶחָד, וְהָיָה מַלְעִיג לִי וּמִתְלוֹצֵץ בִּי. אָמַרְתִּי לוֹ, מָה אַתָּה מֵשִׁיב לְיוֹם הַדִּין אַחַר שֶׁלֹּא לָמַדְתָּ תּוֹרָה. אָמַר, יֵשׁ לִי לְהָשִׁיב, בִּינָה וָדַעַת וָלֵב שֶׁלֹּא נִתְּנוּ לִי מִן הַשָּׁמַיִם. אָמַרְתִּי לוֹ, מַה מְּלַאכְתֶּךָ. אָמַר לִי, צַיַּד עוֹפוֹת וְדָגִים אֲנִי. אָמַרְתִּי לוֹ, מִי נָתַן לְךָ דַּעַת וָלֵב לִיקַּח פִּשְׁתָּן וְלִטְווֹתוֹ וְלֶאֶרְגוֹ וְלַעֲשׂוֹת הַמְּצוּדוֹת וְלָקַחַת בָּהֶן דָּגִים וְעוֹפוֹת וּלְמָכְרָם. אָמַר לִי, בִּינָה וָדַעַת שֶׁנִּתְּנוּ לִי מִן הַשָּׁמַיִם. אָמַרְתִּי לוֹ, לִיקַּח אֶת הַפִּשְׁתָּן לֶאֱרֹג וְלִטְווֹת וְלָקַחַת הַדָּגִים וְהָעוֹפוֹת, נָתְנוּ לְךָ בִּינָה וָדַעַת. אֲבָל לִקְנוֹת אֶת הַתּוֹרָה לֹא נָתְנוּ לְךָ בִּינָה. וּכְתִיב: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ (דברים ל, יד). מִיָּד הִרְהֵר בְּלִבּוֹ וְהֵרִים קוֹלוֹ בִּבְכִי.
אָמַרְתִּי לוֹ, בְּנִי, אַל יֵרַע לְךָ, שֶׁכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם כֵּיוָן שֶׁבָּאִין וְנִמְשָׁכִין מִן הַתּוֹרָה, מוֹכִיחִין עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבֹשׁוּ עוֹבְדֵי פִשְׁתִּים שְׁרִיקוֹת וְאֹרְגִים חוֹרַי (ישעיה יט, ט), וְעָלָיו וְעַל כַּיּוֹצֵא בּוֹ וְעַל הַדּוֹמִין לוֹ וְעַל הָעוֹשִׂין כְּמַעֲשָׂיו.​
 
וְאִם לֹא לָמַד כָּל צָרְכּוֹ, יַעֲשֶׂה מַעֲשָׂיו בֶּאֱמוּנָה.
אָמַר אֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּמָצָאתִי אָדָם אֶחָד, וְהָיָה מַלְעִיג לִי וּמִתְלוֹצֵץ בִּי. אָמַרְתִּי לוֹ, מָה אַתָּה מֵשִׁיב לְיוֹם הַדִּין אַחַר שֶׁלֹּא לָמַדְתָּ תּוֹרָה. אָמַר, יֵשׁ לִי לְהָשִׁיב, בִּינָה וָדַעַת וָלֵב שֶׁלֹּא נִתְּנוּ לִי מִן הַשָּׁמַיִם. אָמַרְתִּי לוֹ, מַה מְּלַאכְתֶּךָ. אָמַר לִי, צַיַּד עוֹפוֹת וְדָגִים אֲנִי. אָמַרְתִּי לוֹ, מִי נָתַן לְךָ דַּעַת וָלֵב לִיקַּח פִּשְׁתָּן וְלִטְווֹתוֹ וְלֶאֶרְגוֹ וְלַעֲשׂוֹת הַמְּצוּדוֹת וְלָקַחַת בָּהֶן דָּגִים וְעוֹפוֹת וּלְמָכְרָם. אָמַר לִי, בִּינָה וָדַעַת שֶׁנִּתְּנוּ לִי מִן הַשָּׁמַיִם. אָמַרְתִּי לוֹ, לִיקַּח אֶת הַפִּשְׁתָּן לֶאֱרֹג וְלִטְווֹת וְלָקַחַת הַדָּגִים וְהָעוֹפוֹת, נָתְנוּ לְךָ בִּינָה וָדַעַת. אֲבָל לִקְנוֹת אֶת הַתּוֹרָה לֹא נָתְנוּ לְךָ בִּינָה. וּכְתִיב: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ (דברים ל, יד). מִיָּד הִרְהֵר בְּלִבּוֹ וְהֵרִים קוֹלוֹ בִּבְכִי.
אָמַרְתִּי לוֹ, בְּנִי, אַל יֵרַע לְךָ, שֶׁכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם כֵּיוָן שֶׁבָּאִין וְנִמְשָׁכִין מִן הַתּוֹרָה, מוֹכִיחִין עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבֹשׁוּ עוֹבְדֵי פִשְׁתִּים שְׁרִיקוֹת וְאֹרְגִים חוֹרַי (ישעיה יט, ט), וְעָלָיו וְעַל כַּיּוֹצֵא בּוֹ וְעַל הַדּוֹמִין לוֹ וְעַל הָעוֹשִׂין כְּמַעֲשָׂיו.
וְאַחֲרִית דָּבָר, יִרְאַת ה'. וְעוֹשִׂין בֶּאֱמוּנָה, בּוֹ מוֹנֶה מְלַאכְתּוֹ וְרָאוּי לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓