פסח, חודש ניסן האם יש מצווה באכילת מצה כל שבעה

[גרינפלד]

האם יש מצווה באכילת מצה כל שבעה – חלק א'​

מעשה רב הלכות פסח סימן קפה:

שבעת ימים תאכל מצות כל שבעה מצוה ואינו קורא לה רשות אלא לגבי לילה ראשונה שהיא חובה ומצוה לגבי חובה רשות קרי להב אעפ"כ מצוה מדאורייתא הוא וכן פירשו י"ט א"צ אות פסח במצה סוכות בסוכה ועוד כמה ראיות והיה מחבב מאד מצות אכילת מצה כל שבעה וביו"ט אחרון היה אוכל סעודה שלישית אע"פ שלא היה אוכל שלש סעודות בשאר י"ט מפני חביבת מצות אכילת מצה שזמנו הולך לו ובמוצאי י"ט היה משתדל לטעום חמץ וכן חדש באורתא נגהי תמניסר. והיה נמנע לאכול לאחר פסח מצה שיוצאין בה ידי חובתו בפסח וכ"ז להיכרא לעשיית המצוה שאין עושין אותה להנאה אלא מפני גזירת הבורא יתעלה שמו.


חזקוני שמות פרק יב פסוק יח (הובא בתשובות חתם סופר יורה דעה סימן קצא):

עד יום האחד ועשרים. פרש״‎י למה נאמר והלא כבר נאמר שבעת ימים לפי שנאמר ימים לילות מנין ת״‎ל וכו'. חז״‎ק היאך מצינו למימר לילות מנין הרי לעיל כתיב מיום הראשון עד יום השביעי ואפי׳‎ לילות משמע. אלא ע״‎י דוחק י״‎ל יש לך דברים שמקבלים שכר בעשייתם ולא עונש כשאין עושים אותם כגון מצה בלילה הראשון ויש לך דברים שאין מקבלים שכר בעשייתם ושכר כשאין עושים אותם כגון מצה מליל ראשון ואילך. ומ״‎מ מצות, שבעת ימים מצות תאכלו כתיב כלומר אם אכל מצה כל שבעת הימים קיים הפסוק זה של שבעת ימים מצות תאכלו. לילות מנין כלומר אם אכל כל שבעת הלילות מצה מנין שקיים את הפסוק ת״‎ל עד יום האחד ועשרים מכל מקום. מיום הראשון עד יום השביעי לא קאי אלא אכי כל אוכל חמץ.


פני יהושע פסחים דף כח עמוד ב:

ועוד אפשר לומר דלר"ש בכל שבעת ימים אכילת מצה מצוה כפשטא דקרא דהא לקמן סוף פרק ערבי פסחים [ק"כ ע"א] משמע דהא דאין מצות אכילת מצה אלא בלילה ראשונה לא ידעינן אלא מרומיא דקראי כתוב אחד אומר שבעת ימים תאכל עליו מצות וכתוב אחד אומר ששת ימים תאכל עליו מצות וע"כ דרשינן מה שביעי רשות אף ששה רשות ואם כן לר"ש אפשר דלית ליה הך דרשא דדריש להאי רומיא דקראי למילתא אחריתא לענין חדש וישן כדאיתא בסיפרא פרשת ראה והובא שם בילקוט [סי' תתק"ד] ע"ש ועיין במנחות (דף ס"ו ע"א) בד"ה כתוב אחד אומר כו'. נמצא דלפי"ז מצינן למימר שפיר דהך הקישא דר"ש שייך נמי להיתירא דלאחר זמנו דאז אינו בקום אכול מצה כלל לכל הפירושים שכתבתי, והא דאיצטריך קרא להיתירא דלאחר זמנו נראה לי משום דמסברא הו"א דאסור כיון דמסתמא ר"ש כר"ע רביה סבירא ליה כדאשכחן במנחות, ולעיל בפרק קמא [ה' ע"ב] אמרינן דלר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה מדאורייתא, ובאמת לא אשכחן בכל הנך שהקפידה התורה בשריפה דוקא שיחזור להיתירא בשום זמן אלא אסורין לעולם, ועוד דק"ו נמי איכא מערלה לשאר איסורין שאינן בבל יראה ובל ימצא אפ"ה אין היתר לאיסורן דפירות ערלה אסורין לעולם אף לאחר שלש שנים מכ"ש חמץ שנעבד בו עבירה ועבר ג"כ בבל יראה ובל ימצא אינו דין שאותו החמץ יהא אסור לעולם ומשו"ה איצטריך הך הקישא להתירא לאחר זמנו, כן נראה לי נכון בעז"ה יתברך, ובזה נתיישב מה שהקשו בתוס' בד"ה א"כ מה תלמוד לומר ודוק היטב.


ברכי יוסף אורח חיים סימן תעה סעיף קטן ו:

אין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשונה בלבד וכו'. הקשה הרז"ה בספר המאור בשלהי פסחים אמאי לא מברכינן כל ז' אם רצה ואכל מצה, אף דהיא רשות, כי היכי דמברך אסוכה באכילה כל ז' אף דהיא רשות, דאי בעי לא אכיל, וניחא ליה להרב ז"ל דסוכה לא סגי בלא שינה. עש"ב.

וזה שנים רבות שמעה אזני מפה קדוש מורינו הרב הגדול כמהר"ר יצחק הכהן בעל בתי כהונה זלה"ה, שהיה תמיה על הרז"ה, דמאי קשיתיה, הלא בפסח אף אי בעי אכיל, ואכיל מצה, לא מקיים אלא בל תאכל חמץ, ונמצא בידו קיום לא תעשה, אבל בסוכות אי בעי אכיל, ואכיל בסוכה, מקיים מצות עשה בסוכות תשבו, ואמטו להכי בפסח דאין באכילתו מצה כל ז' כי אם שנזהר מל"ת, ברוכי לא מברכינן, דלא תקון ברכה לנזהר מל"ת. לא כן בסוכות, כיון דאי בעי ואכיל בסוכה, ליתי עשה, שפיר אית לן לברוכי על קיום מצוה מעשית. ובשגם אי בעי לא אכיל, לא איריא, דכמה מצוות עשה כי האי גוונא, כגון שחיטה, דאי בעי לא אכיל בשר, וכי תאוה לאכול בשר, מברך. וכיוצא. וסוכה דכוותייהו. זהו תורף דברי הרב זלה"ה.

ולפום ריהטא דשמעתא דפרק הישן (סוכה כז א) משמע למדקדק, דאי אמרינן דאוכל בסוכה כל ז' מקיים מצות עשה, כדברי הרב הנז', גם באוכל מצה בפסח כל ז' מקיים מצות אכילת מצה, דאידי ואידי חד שיעורא, ושפיר קמותיב הרז"ה. ואיהו מפרק לה שפיר. ומה שנראה יותר הוא דמצה וסוכה רשות, ואינו מקיים מצוה, אלא דלא סגי בלא שינה, ומשום הכי מצי לברך. וראיתי לגדול בדורו הרב המג"ן בספר קרבן חגיגה סי' פ"ד דמייתי לה משם הכלבו לחקירה זו, והגם דבכלבו (סי' נ) הזכיר הרז"ה, כמדומה שהרב לא שלטו מאורי אור עיניו במאור. ומה שתירץ, היה נראה דיש להשיב על הרב כאשר יראה הרואה. ומצאתי להרשב"א בתשובה כ"י כלל ב' סימן ז"ך שכתב וז"ל, שאלת הא דאמרינן גבי סוכה דגמרינן ט"ו מחג המצות, מה מצה לילה הראשון חובה ושאר הימים רשות, א"כ מה טעם מברכין על הסוכה כל ז', מה שאין כן במצה. ואמרת דלא גמרי' ט"ו מחג המצות אלא לענין אכילה בלבד, אבל מצות ישיבה יש בכללה דברים הרבה, צריך שיתקיים א' מהם, ואם לא קיים כבר ביטל המצוה, אם לא יבטל מחמת דברים הפוטרים אותו מן המצוה. תשובה כבר נשאלתי על דבר זה, והשבתי כעין מה אמרת, אלא שהוספתי בו דברים. ועוד כי לשון זה שאמרת צריך לקיים אחד מהדברים שיש בכלל הישיבה ואם לא קיים כבר ביטל. קיום זה וביטול זה, לא ידעתיו. וזה אשר השבתי, שהתורה אמרה בסוכות תשבו, ואמרו רז"ל (סוכה כז א) תשבו כעין תדורו, ולפיכך כל שהוא צריך לסעודה או לישן צריך לסעוד ולישן שם, אבל כל שאינו סועד ואפי' אוכל פירות בעלמא אינו חייב עכ"פ לסעוד שם, דלא קי"ל כר' אליעזר (סוכה שם) דאמר חייב אדם לאכול י"ד סעודות בסוכה, ומשום תשבו כעין תדורו, וכבר חזר בו והודה לדברי חכמים דאינו חייב אלא על לילה הראשון, משום דגמרינן ט"ו ט"ו מחג המצות. וכן אם היה אפשר שלא לישן אינו חייב עכ"פ ליכנס סוכה ולישן. והגע עצמך הרי שהוצרך לדבר מצוה כל הימים, או שהיה הולך בדרך ונפטר מן הסוכה, ויום אחרון חזר, ויכול לעמוד בלא סעודה ובלא שינה, אין אנו מחייבין אותו לסעוד ולישן כדי לקיים מצות סוכה, שלא חייבתו תורה בכך. אלא אני אומר שמצות אכילה אינה אלא לילה הראשונה, ואפי' אם רצה לאכול פת ואפילו אותו הלילה עצמו, אינו חייב לאכול מצה שמורה, שלא חיבתו תורה אלא לאכול כזית (כזית) מצה, ואח"כ יאכל בין מצה משומרת בין שאינה משומרת, רשאי. אבל בסוכה כל שהוא אוכל פת וכל שהוא ישן, מחויב לאכול ולישן בסוכה, דתשבו כעין תדורו אמר רחמנא, והלכך כל שהוא אוכל וישן חייבתו תורה להיות בסוכה, ולפיכך מברך שאר ימים כלילה הראשונה שלו. ולפי שאינו מחוייב לאכול פת אלא לילה הראשונה, גם לילה ראשונה של חג הסוכות חייב, משום דגמרינן ט"ו מחג המצות. ומה שאמרו (ברכות מט ב) דבימים טובים אם לא הזכיר בבהמ"ז חוזר, היינו לילות ראשונות של פסח וחג, דע"כ אכיל פת. וימים שאינו חייב לאכול פת אינו חוזר. ומ"ש ימים טובים היינו שני לילות. א"נ ימים טובים דעלמא, כמ"ש (קידושין סד ב) בוגרות דעלמא, עכ"ל. ודוק בדברי הרב המג"ן הנז' ובתשובת הרשב"א הנז' ובשמעתא דפרק הישן.​

 

[גרינפלד]

האם יש מצווה באכילת מצה כל שבעה – חלק ב'​

תשובות משיב דבר חלק ב סימן עז:

ע"ד אכילת מצה שמורה בשבעה ימי הפסח. אמת כי כן נמצא במעשה רב כי הגר"א היה אומר ומחבב אכילת מצה. ולא נתבאר מאין למד רבינו הגר"א ז"ל. והי' נראה מדאיתא בפסחים דף מ' דאמי' דמר בריה דרבינא מנקטא לי' חיטי שמורה בארבי. ואי משום לילי יו"ט לחוד למה לה ארבי אלא הי' מהדר לאכול כל ימי הפסח איברא יש לדחות ולומר שא"א להוכיח מכאן אלא שאם רוצה לאכול לחם בשבעה ימי הפסח מצוה לאכול שמורה דוקא או חובה. וכבר הראיתי בזה בהעמק שאלה סימן ע"ו אות ג' בס"ד מחלוקת הראשונים ז"ל דלא כהר"ן. אבל אין ראיה דמצוה לאכול לחם מצות איך שהוא לא שמענו לברך בכל ימי הפסח. ומכל מקום מסופקני אם יש בזה משום ברכה לבטלה כמש"כ בשאילתא דפורים סי' ס"ז אות ג'. ובזה יתיישב טעמא דרב סעדי' גאון לענין ברכה על טבילה בערב יוהכ"פ שהביא הרא"ש וטור או"ח סי' תר"י. ידידו נפתלי צבי יהודה ברלין.


תשובות בנין ציון החדשות סימן מו:

מה שהקשית על תירוץ הבעה"מ דלכך לא מברכין על אכילת מצה כל ז' ועל סוכה מברכין דאי אפשר ג' ימים בלא שינה משא"כ במצה שיוכל לאכול פירות או מצה עשירה דא"כ מי שאין יכול לישן בסוכה לא יברך. אין זה קושיא דקביעת הברכה היא ע"פ עיקר המצוה וודאי כשצוה הכתוב לישב בסוכה דהיינו לאכול ולישן נתנה המצוה למי שיכול לקיים אותה וא"כ כיון שלא יכול להיות ג' ימים בלא שינה ע"כ הי' כוונת הכתוב שיקיים מצות סוכה כל ז'. משא"כ בפסח שאין הוכחה לזה כיון שיכול להיות כל ז' בלא מצה וליחידים היוצאים מן הכלל לא נתקנו ברכות לפי עניניהם אלא ע"פ עיקר המצוה. אכן לולא דברי הבעה"מ הי' אפשר ג"כ לחלק עוד דבמצה הציווי לבד שלא לאכול חמץ וכמש"כ רש"י (בפ' ראה) ע"פ הספרי וא"כ כשאוכל מצה בשאר ימי הפסח לא מקיים מצוה כלל אבל בסוכה המצוה אינה שלילות אלא חיוב לישב בסוכה דבכל זמן שאוכל בסוכה מקיים המצוה ולכן אף דפטור מלאכול מכ"מ כיון שבשעה שאוכל מקיים המצוה לפיכך צריך לברך אבל במצה בשעה שאוכל אינו מקיים מצוה דהציווי לא הי' רק בשלילות שלא לאכול חמץ.


ערוך השלחן אורח חיים סימן תעה סעיף יח:

ודע דכך מקובלני: דאף על גב דאין חובת מצה רק בלילה הראשון, מכל מקום מצוה לאכול מצה כל ימי הפסח כדכתיב: "שבעת ימים תאכלו מצות". והא דקרו לה "רשות", משום דמצוה לגבי חובה – "רשות קרו לה, מפני שאין זה מצות עשה אלא רצון ה', שיאכלו בני ישראל מצה כל ימי הפסח.


הגדה של פסח תוספות בנימין בקידוש:

את יום חג המצות הזה. מה שנקרא בשם חג המצות ולא על שם פסח, הטעם מבואר לפי שהפסח אינו נוהג אלא בלילה הראשונה, וזמן שחיטתו הוא קודם בוא החג, אבל מצה נוהג כל שבעה, שאסור באכילת והנאת חמץ כל ימות הפסח, ועדיין אין זה די באר דאי משום איסור חמץ לא היה לו לקרותו בשם חג המצות, דהרי אין חובה לאכול מצה רק בלילה ראשונה. לכן נראה דמזה ראיה גמורה לדעת ראב"ע החזקוני וגדולי האחרונים ז"ל שיש מצוה באכילת מצה כל שבעה, וכפשטיה דקרא שבעת ימים תאכל מצו\ת, ואין חילוק בין לילה הראשונה לשאר ימות הפסח, רק דבלילה ראשונה חובה ובשאר הימים מצוה איכא, והא דקרי לה בגמרא (שלהי פסחים) רשות היינו דמצות לגבי חובה רשות קרי ליה, ונראה דמטעם זה נהגו המדקדקים להחמיר כהרי"ף ז"ל במצה שמורה משעת קצירה כל ימות החג, כיון דכל הימים יש מצוה באכילת מצה מחמירין בהם כמו במצת חובה של לילה הראשונה, ולשם זה נקרא חג המצות.


קובץ שיעורים קידושין דף לב עמוד א, אות קמג:

ובתוס' ריב"א פ' בא כתב בשם חזקוני, "יש לך דברים שמקבלים שכר עליהם בעשייתן ואין מקבלין עליהן עונש כשאין עושין אותה, כגון מצה מליל ראשון ואילך רשות ומ"מ כתב באכילת הששה עשה, שנאמר שבעת ימים מצות תאכלו, וזהו שפירש במכילתא לפי שנא' ימים כלומר אם אכל מצה כל ז' ימים קיים שבעת ימים מצות תאכלו, לילות מניין, כלומר אם אכל מצה כל שבעה לילות מנין שקיים פסוק ומקבל שכר, ת"ל עד יום האחד ועשרים" עכ"ל, וז"ל הראב"ד בריש תורת כהנים, למ"ד נשים סומכות רשות אפילו סמיכה גדולה עליו מותרת בנשים, שכך נתנה בתורה, לאנשים חובה ולנשים רשות והנשים דומיא דאנשים לכל מ"ע שהזמן גרמא אעפ"י שיש בה איסור תורה כגון ציצית של תכלת לנשים, והא דאמרינן חגיגה ט"ז דאמרינן אקיפו ידייכו התם הנשים לא היה להם חלק בקרבן ומשום נחת רוח דנשים עשו הסמיכה, אבל הנשים בקרבן שלהן סומכות כאנשים עיין שם, וזו היא דעת ר"ת דנשים מברכות במ"ע שהזמן גרמא, אלא שדעת הראב"ד שם דלא קיי"ל כמ"ד נשים סומכות רשות, ודעת ר"ת לפסוק כהך מ"ד ויכולות לומר וצונו, שהמצוה ניתנה לנשים כמו לאנשים אלא שאין נענשות בביטול המצוה כמ"ש בחזקוני לענין מצה כל שבעה [אלא דלפי"ז היה אפשר לברך על אכילת מצה כל שבעה וזה לא מצינו] ותו ל"ק מדברי הרמב"ן, דקודם מ"ת לא היתה שום מצוה בחו"ל אבל לאחר שניתנה תורה והציווי היה גם לחו"ל גם נשים וסומא היו בכלל המצוה, אלא שאין נענשין בביטולן, ולפי"ז קודם מ"ת לא היו יכולין לומר וצונו, כמבואר מלשון הר"ן "כיון שהאנשים נצטוו" וקודם מ"ת לא היה שום ציווי.​

 

[זרח לווין]

תוס' קידו' לט,א מבואר שרק כזית ראשון מקיים עשה. ולא כזית שני והלאה ולפי"ז אף כל שבעת ימים ופשוט.

 

[בן ליש]

תוס' קידו' לט,א מבואר שרק כזית ראשון מקיים עשה. ולא כזית שני והלאה ולפי"ז אף כל שבעת ימים ופשוט.

הגר"א לא אמר שיהיה בזה עדל"ת.
(תוס' ב- ל"ח).

 

[זרח לווין]

הגר"א לא אמר שיהיה בזה עדל"ת.
(תוס' ב- ל"ח).

פשיטות דברי התוס'. שאין מצווה כלל באכילת כזית שני דא"כ יהיה בזה עדל"ת
ופשיטות דברי הגר"א שיש קיום מצוות עשה באכילת כזית שני.
וא"כ דברי התוס' הם נגד דעה זו.
אלא"כ נימא דאין עשה של מצווה קיומית דוחה ל"ת
וזה תלוי בגדרים של מצווה קיומית אם יש או אין
ובעזי"ת נרחיב ע"ז במקו"א

 

[זרח לווין]

מו"ר הרב @גרינפלד
נשכח מכבוד תורתו דברי הראשונים הבאים.
כולבו [נ']
שו"ת הרשב"א [ח"פ קפ"ז]
חרדים [מצוות עשה פ"ד אות י"א]
שמהם מבואר שאין מצווה
ומאידך באב"ע שמות יב מבואר ע"ד הפשט שיש חיוב בכל שבעה.