- הודעות
- 241
- תודות
- 1,020
- נקודות
- 141
כידוע כאשר עמד הסבא מסלבודקה להקים את ישיבתו, שאל את רבו רבי ישראל סלנטר על מה ישתית את יסודותיה.
השיב לו רבי ישראל במילות הפסוק: "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים!" היינו שהעניין המרכזי בהקמת ישיבה
הוא לרומם ולעודד את רוחם של הבחורים.
מעודי תמהתי על עולם הישיבות שאנו מכירים כיום, היכן הוא אותו עידוד? האם מישהו יכול לומר שהמוטיב המרכזי
וחוויתו משנות הישיבה הקטנה והגדולה היה סביב עניין זה? הרי כולנו יודעים הייטב שבחור יכול להיות בישיבה שנים
ולא לקבל מעולם טפיחת שכם ועידוד אמיתי מצוות הרמי"ם, המשגיח, על אכו"כ מראשי הישיבה.
אני עוסק שנים רבות עם בחורי ישיבות מישיבות שונות ופגשתי רבים וטובים שנפשם עגומה עליהם, שעוברים את כל
משברי חיי הבחרות ללא משען אמיתי ואפילו עידוד כלשהו. למרבה הצער רבים מאד נשברו וסבלו, וגם אלו שהחזיקו מעמד
והצליחו לעבור את השנים מסתובבים עם תחושת החמצה. ואני לא מדבר על כאלו שנשברו ועזבו את עולם הישיבות
כאשר היה ניתן בהחלט להציל אותם עם מעט יחס ועזרה במצוקותיהם.
חלילה לי מלדבר סרה על גדולים וטובים שקטנם עבה ממתני, אך תורה היא וללמוד אנו צריכין. כיצד יתכן שמי שהקימו
ישיבות ומכהנים כראשי ישיבות חיים אי שם במרומי האולימפוס שקועים בהוויות אביי ורבא ומסירת שיעורים אך אינם שמים
על לב לרומם ולקרב בחורים שנמצאים בצל קורתם?
הכרתי ואני מכיר ראשי ישיבות חשובים מאד שכל חייהם התהלכו וראשם מגיע השמימה, אך לא עשו כמעט כלום למעם
בחורים שהיו צריכים מילה טובה ועידוד. הרי מי שמקים מקום תורה האחריות על כל בחור ובחור היא על שכמו. וכידוע
שרבי ירוחם ממיר היה כל ערב עובר בראשו על כל מאות הבחורים בישיבתו לפני שהלך לישון. שוו בנפשכם כמה עוצמה
וכח יכול לקבל בחור מתקשה משיחת עידוד אישית של ראש ישיבה. בבחי' כל הגדול מחבירו התיחסותו מרוממת מחברו...
האם מטרת פתיחת הישיבה הוא ללמד בחורים כיצד ללמוד אך להתעלם משאר הדברים החשובים כל כך? יחשוב כל אחד
על עצמו כמה פעמים אם בכלל קיבל שיחת חיזוק, מילה טובה, התעניינות על חייו ובעיותיו האישיות מראשי ישיבתו או מהמשגיח.
האם לא הגיע העת לעשות שינוי מהותי בצורת הדברים, במיוחד בתקופה זו בה אנו רואים בחורים רבים שאינם מוצאים את
דרכם בישיבות. הרי אפשר במעט יחס להציל ממש בחורים מרדת שחת. אני יכול להעיד על בחורים שהיו כבר עם רגל וחצי ברחוב
ששיחה אחת של אכפתיות וגילוי אמפתיה אמיתית של איש צוות, הצילה אותם והעלתה אותם על דרך המלך.
למה צריכים לחכות שבחורים אלו יישברו ויעזבו את הישיבה, ואז במקרה הטוב יגיעו לישיבה לנושרים כדי לקבל מילה טובה ויחס,
כאשר היה ניתן למנוע את הנפילה קודם על ידי אותו היחס ופחות ממנו?
האם יש עצה כדי לעשות שינוי מהותי בתחום?
השיב לו רבי ישראל במילות הפסוק: "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים!" היינו שהעניין המרכזי בהקמת ישיבה
הוא לרומם ולעודד את רוחם של הבחורים.
מעודי תמהתי על עולם הישיבות שאנו מכירים כיום, היכן הוא אותו עידוד? האם מישהו יכול לומר שהמוטיב המרכזי
וחוויתו משנות הישיבה הקטנה והגדולה היה סביב עניין זה? הרי כולנו יודעים הייטב שבחור יכול להיות בישיבה שנים
ולא לקבל מעולם טפיחת שכם ועידוד אמיתי מצוות הרמי"ם, המשגיח, על אכו"כ מראשי הישיבה.
אני עוסק שנים רבות עם בחורי ישיבות מישיבות שונות ופגשתי רבים וטובים שנפשם עגומה עליהם, שעוברים את כל
משברי חיי הבחרות ללא משען אמיתי ואפילו עידוד כלשהו. למרבה הצער רבים מאד נשברו וסבלו, וגם אלו שהחזיקו מעמד
והצליחו לעבור את השנים מסתובבים עם תחושת החמצה. ואני לא מדבר על כאלו שנשברו ועזבו את עולם הישיבות
כאשר היה ניתן בהחלט להציל אותם עם מעט יחס ועזרה במצוקותיהם.
חלילה לי מלדבר סרה על גדולים וטובים שקטנם עבה ממתני, אך תורה היא וללמוד אנו צריכין. כיצד יתכן שמי שהקימו
ישיבות ומכהנים כראשי ישיבות חיים אי שם במרומי האולימפוס שקועים בהוויות אביי ורבא ומסירת שיעורים אך אינם שמים
על לב לרומם ולקרב בחורים שנמצאים בצל קורתם?
הכרתי ואני מכיר ראשי ישיבות חשובים מאד שכל חייהם התהלכו וראשם מגיע השמימה, אך לא עשו כמעט כלום למעם
בחורים שהיו צריכים מילה טובה ועידוד. הרי מי שמקים מקום תורה האחריות על כל בחור ובחור היא על שכמו. וכידוע
שרבי ירוחם ממיר היה כל ערב עובר בראשו על כל מאות הבחורים בישיבתו לפני שהלך לישון. שוו בנפשכם כמה עוצמה
וכח יכול לקבל בחור מתקשה משיחת עידוד אישית של ראש ישיבה. בבחי' כל הגדול מחבירו התיחסותו מרוממת מחברו...
האם מטרת פתיחת הישיבה הוא ללמד בחורים כיצד ללמוד אך להתעלם משאר הדברים החשובים כל כך? יחשוב כל אחד
על עצמו כמה פעמים אם בכלל קיבל שיחת חיזוק, מילה טובה, התעניינות על חייו ובעיותיו האישיות מראשי ישיבתו או מהמשגיח.
האם לא הגיע העת לעשות שינוי מהותי בצורת הדברים, במיוחד בתקופה זו בה אנו רואים בחורים רבים שאינם מוצאים את
דרכם בישיבות. הרי אפשר במעט יחס להציל ממש בחורים מרדת שחת. אני יכול להעיד על בחורים שהיו כבר עם רגל וחצי ברחוב
ששיחה אחת של אכפתיות וגילוי אמפתיה אמיתית של איש צוות, הצילה אותם והעלתה אותם על דרך המלך.
למה צריכים לחכות שבחורים אלו יישברו ויעזבו את הישיבה, ואז במקרה הטוב יגיעו לישיבה לנושרים כדי לקבל מילה טובה ויחס,
כאשר היה ניתן למנוע את הנפילה קודם על ידי אותו היחס ופחות ממנו?
האם יש עצה כדי לעשות שינוי מהותי בתחום?
