- הודעות
- 4,722
- תודות
- 17,141
- נקודות
- 895
קרבן עולה | אש המזבח | תרומת והוצאת הדשן | מנחת כהנים | חטאת ואשם | חלוקת עור העולה והמנחות | תודה ושלמים | דיני פיגול | קדשים בטומאה | איסור חֵלֶב ודם | ימי המילואים
פרשת צו, ממשיכה לעסוק בהלכות הקרבת ואכילת קרבנות, בתוספת דינים הנוגעים לחלק מהקרבנות שכבר הוזכרו בפרשת ויקרא. בסיום הפרשה נחזור ונלמד אודות עבודת שבעת ימי המילואים, כפי שלמדנו בפרשת תצוה
א. ראשון ואחרון
הפרשה נפתחת בזירוז למצוות קרבן עולה, שכולו מוקטר ונשרף על המזבח, מלבד העור שמתחלק לכהנים. חל איסור להקריב שום קרבן לפני עולת תמיד של שחר, או אחרי עולת תמיד של בין הערביים. אגב, מזכיר הכתוב את דין קרבנות שנפסלו במקדש, שאם עלו למזבח לא ירדו.
ב. אש תמיד
על גבי המזבח היו עורכים כמה מדורות אש. מצוה שהאש תבער תמיד על המזבח, ואסור לכבות את האש. בנוסף, בכל בוקר יש מצוה על הכהן לערוך שני עצים על האש, ולהקטיר עליהם את עולת התמיד.
ג. דרך ארץ
מדי יום היה הכהן מוציא אפר ממדורות המזבח, ומניח למטה סמוך למזבח. במידה והר האפר במרכז המזבח, הנקרא 'תפוח', היה גבוה מדי, היה הכהן מוציא את כל האפר מחוץ למחנה. מידת דרך-ארץ היא שילבש הכהן בגדים פשוטים ופחותים בעת הוצאת האפר, כדי שהאפר לא ילכלך את בגדי הכהונה שהוא משמש בהם תמיד.
ד. מנחת חינוך
כל מה שנשאר מקרבן מנחה לאחר הקמיצה, אוכלים הכהנים בחצר אוהל מועד, וגם על השיריים הללו יש לשמור שלא יחמיצו. כהן גדול חייב להקריב קרבן מנחה בכל יום, וכהן הדיוט מקריב 'מנחת חינוך' רק ביום בו הוא נכנס לכהונה. כל מנחה שכהן מקריב, נשרפת כליל ואינה נאכלת.
ה. הגעלת כלים
בשר קרבן חטאת נאכל לכל הכהנים הראויים לעבודה. כל דבר מאכל הנוגע בקרבן חטאת, ובולע ממנו, נעשה כדין החטאת, דהיינו אם החטאת פסולה - גם הנוגע פסול, ואם החטאת כשרה - יש לאכלו ככל החומרות שיש בחטאת.
אם ניתז מדם החטאת על בגד, יש לכבס את מקום המגע בבגד. ואילו אם הדם ניתז על כלי חרס, חובה לשבור את הכלי, אבל אם הדם ניתז על כלי נחושת, יש להגעיל את הכלי. במידה והכניסו לתוך אהל מועד את דם החטאת, נפסל בכך קרבן החטאת ויש לשרוף את הקרבן.
בין דיני הקרבת ואכילת קרבן אשם, נלמד את דין אשם שבעליו מתו או התכפרו בקרבן אחר, שמניחים את האשם לרעות עד שיפול בו מום, ואז יפדו אותו, ובכסף קונים קרבן עולה.
ו. 40 חלות
מי שנעשה לו נס, מקריב קרבן תודה, וממנו ניתן לכהן החזה והשוק. עם התודה יש להקריב 40 לחמים, 30 מהם מצה, ועוד 10 של חמץ. מהם יש לתת לכהן 4 חלות, חלה אחת מכל עשר, ושאר החלות נאכלים לכל אדם. בשר הקרבן וארבעים החלות נאכלים רק ביום הקרבתו ובלילה שאחריו.
מבוארים בפרשה דיני קרבן שלמים: התנופה הנעשית באברים שמקטירים על המזבח, נתינת חזה ושוק לכהן, ואכילת הקרבן לשני ימים והלילה שביניהם.
ז. מחשבת פיגול
השוחט קרבן שלמים וחושב לאוכלו לאחר זמנו, נפסל הקרבן, ואין לאכול מבשרו. כמו כן, חל איסור לאכול קרבן טמא, או לאכול קרבן טהור על ידי אדם טמא.
התורה אוסרת לאכול חֵלֶב של שור וכשב ועז, והאוכלו– נענש באיסור כרת. האוכל חֵלֶב של נבילה או טריפה, מלבד איסור נבילה עובר גם על איסור אכילת חֵלֶב.
גם אסור לאכול דם של עוף ובהמה, והאוכלו דם נענש בכרת. אבל דם דגים וחגבים מותרים באכילה.
ח. מועט המחזיק מרובה
התורה חוזרת שוב על מה שלמדנו בפרשת תצוה, אודות סדר העבודה בשבעת ימי המילואים, שהחלו ביום כ"ג באדר.
ביום זה לקח משה את הכהנים, הכין את הקרבנות הנדרשים, והקהיל את כל העדה פתח אהל מועד, ובאורח נס החזיק מקום מועט את הקהל המרובה. משה הלביש את בגדי הכהונה לכהנים, משח בשמן המשחה את הכהנים ואת המשכן וכליו, וכן הזה מהשמן שבע פעמים על המזבח, ויצק שמן על ראש הכהנים, והקריב את כל הקרבנות המיוחדים לימים אלו. במשך שבעה ימים ישבו הכהנים פתח אהל מועד ולא יצאו משם.
תורה שבכתב
פרשת צו, ממשיכה לעסוק בהלכות הקרבת ואכילת קרבנות, בתוספת דינים הנוגעים לחלק מהקרבנות שכבר הוזכרו בפרשת ויקרא. בסיום הפרשה נחזור ונלמד אודות עבודת שבעת ימי המילואים, כפי שלמדנו בפרשת תצוה
א. ראשון ואחרון
הפרשה נפתחת בזירוז למצוות קרבן עולה, שכולו מוקטר ונשרף על המזבח, מלבד העור שמתחלק לכהנים. חל איסור להקריב שום קרבן לפני עולת תמיד של שחר, או אחרי עולת תמיד של בין הערביים. אגב, מזכיר הכתוב את דין קרבנות שנפסלו במקדש, שאם עלו למזבח לא ירדו.
ב. אש תמיד
על גבי המזבח היו עורכים כמה מדורות אש. מצוה שהאש תבער תמיד על המזבח, ואסור לכבות את האש. בנוסף, בכל בוקר יש מצוה על הכהן לערוך שני עצים על האש, ולהקטיר עליהם את עולת התמיד.
ג. דרך ארץ
מדי יום היה הכהן מוציא אפר ממדורות המזבח, ומניח למטה סמוך למזבח. במידה והר האפר במרכז המזבח, הנקרא 'תפוח', היה גבוה מדי, היה הכהן מוציא את כל האפר מחוץ למחנה. מידת דרך-ארץ היא שילבש הכהן בגדים פשוטים ופחותים בעת הוצאת האפר, כדי שהאפר לא ילכלך את בגדי הכהונה שהוא משמש בהם תמיד.
ד. מנחת חינוך
כל מה שנשאר מקרבן מנחה לאחר הקמיצה, אוכלים הכהנים בחצר אוהל מועד, וגם על השיריים הללו יש לשמור שלא יחמיצו. כהן גדול חייב להקריב קרבן מנחה בכל יום, וכהן הדיוט מקריב 'מנחת חינוך' רק ביום בו הוא נכנס לכהונה. כל מנחה שכהן מקריב, נשרפת כליל ואינה נאכלת.
ה. הגעלת כלים
בשר קרבן חטאת נאכל לכל הכהנים הראויים לעבודה. כל דבר מאכל הנוגע בקרבן חטאת, ובולע ממנו, נעשה כדין החטאת, דהיינו אם החטאת פסולה - גם הנוגע פסול, ואם החטאת כשרה - יש לאכלו ככל החומרות שיש בחטאת.
אם ניתז מדם החטאת על בגד, יש לכבס את מקום המגע בבגד. ואילו אם הדם ניתז על כלי חרס, חובה לשבור את הכלי, אבל אם הדם ניתז על כלי נחושת, יש להגעיל את הכלי. במידה והכניסו לתוך אהל מועד את דם החטאת, נפסל בכך קרבן החטאת ויש לשרוף את הקרבן.
בין דיני הקרבת ואכילת קרבן אשם, נלמד את דין אשם שבעליו מתו או התכפרו בקרבן אחר, שמניחים את האשם לרעות עד שיפול בו מום, ואז יפדו אותו, ובכסף קונים קרבן עולה.
ו. 40 חלות
מי שנעשה לו נס, מקריב קרבן תודה, וממנו ניתן לכהן החזה והשוק. עם התודה יש להקריב 40 לחמים, 30 מהם מצה, ועוד 10 של חמץ. מהם יש לתת לכהן 4 חלות, חלה אחת מכל עשר, ושאר החלות נאכלים לכל אדם. בשר הקרבן וארבעים החלות נאכלים רק ביום הקרבתו ובלילה שאחריו.
מבוארים בפרשה דיני קרבן שלמים: התנופה הנעשית באברים שמקטירים על המזבח, נתינת חזה ושוק לכהן, ואכילת הקרבן לשני ימים והלילה שביניהם.
ז. מחשבת פיגול
השוחט קרבן שלמים וחושב לאוכלו לאחר זמנו, נפסל הקרבן, ואין לאכול מבשרו. כמו כן, חל איסור לאכול קרבן טמא, או לאכול קרבן טהור על ידי אדם טמא.
התורה אוסרת לאכול חֵלֶב של שור וכשב ועז, והאוכלו– נענש באיסור כרת. האוכל חֵלֶב של נבילה או טריפה, מלבד איסור נבילה עובר גם על איסור אכילת חֵלֶב.
גם אסור לאכול דם של עוף ובהמה, והאוכלו דם נענש בכרת. אבל דם דגים וחגבים מותרים באכילה.
ח. מועט המחזיק מרובה
התורה חוזרת שוב על מה שלמדנו בפרשת תצוה, אודות סדר העבודה בשבעת ימי המילואים, שהחלו ביום כ"ג באדר.
ביום זה לקח משה את הכהנים, הכין את הקרבנות הנדרשים, והקהיל את כל העדה פתח אהל מועד, ובאורח נס החזיק מקום מועט את הקהל המרובה. משה הלביש את בגדי הכהונה לכהנים, משח בשמן המשחה את הכהנים ואת המשכן וכליו, וכן הזה מהשמן שבע פעמים על המזבח, ויצק שמן על ראש הכהנים, והקריב את כל הקרבנות המיוחדים לימים אלו. במשך שבעה ימים ישבו הכהנים פתח אהל מועד ולא יצאו משם.
תורה שבכתב