במחנה אפרים (הל' איסורי ביאה פי"ח ד"ה ואני) חוקר אם הוא מיגו[1] או נאמנות כיון שהוא אסר.[2] [ופי' בקה"י ב"ב כה (בישן כג) "דממנ"פ אם תאמינהו האמינו בכל ואם לאו לא נאמינו כלל." וצ"ע מדוע ל"א פלגינן[3]]. והגרעק"א ח"א קלה כ' דאין הודאה כלל.[4] ובתוס' ב"ק עב: ד"ה אין כתבו "האי לאו מיגו". אמנם בפ"ב דכתובות משמע בתוס' בכמה מקומות דהוי מגו (ע' טז. ד"ה התם, ויח: ד"ה מחמת, וכב. ד"ה מנין.) והראב"ד בשטמ"ק ב"ב ל. כ' שהוא מיגו. וכ"ה בריטב"א כתובות טז. (ד"ה גרש"י) [שקרא שם להפה שאסר מגו, וגם כתב:"דמגו דאו' הוא וסברא נמי הוא כדאמרינן בפירקין"]. וע' רמב"ן ב"ב לג: ד"ה שם אמר ר"ז בשם י"א, ובדיבור שאחריו.[5] וע' קוב"ש ב"ב קט, תכו. ובכתובות מג. [וע' רשב"ם ב"ב לד. ד"ה אלא אי דמיא: "ליכא הודאה"]. וע' חי' הגרש"ש ב"ב סי' כ אות א ד"ה וגם. וע"ע אבן האזל (מלוה יד, יד) שמפרש בתוס' כתובות יט. דאינו מיגו. אמנם צ"ע מדברי התוס' רא"ש שם [והארכתי בזה בקונט' מה לי לשקר]. וע' מש"כ בבית הלוי (ח"ג מב, ב) בשם בנו דלפ"ז יש ראי' מב"מ ז. דאינו רק מיגו. וע' מח' רמב"ן ותוס' בב"ב ע. הובא בש"ך קח סק"ז. וע' אחיעזר ח"ב לו. וע' בכורות לו.
[1] ומ"מ עדיף מסתם מגו דהוי מגו דא"ב שתיק. (בתוס' ב"מ ב. ד"ה וזה מבואר דמגו דא"ב שתיק עדיף מסתם מגו.)
[2] במחנ"א ובקוב"ש כתובות מג תלו חקירה זו במח' הראשונים אם נאמנות הפה שאסר הוי רק בתכ"ד. ואציין הדעות: ע' רש"י כתובות קט: (ד"ה נאמן) שכתב דמהני הפה שאסר אף לאחר זמן, ותוס' ב"ב ל. הק' עליו דמגו למפרע לא אמרינן. וכן מבואר בכמה ראשונים דמהני רק בתכ"ד: הרמב"ן הרשב"א המאירי הריטב"א והר"ן בכתובות קט: ומרדכי שם רעז, וכ"מ בתוס' בכתובות כב. ד"ה מנין. וכ"כ הרמ"ך (גירושין יב, א). אמנם במ"מ (גירושין יב, א) כתב דלולא דברי הראשונים היה אומר שא"צ תכ"ד, וע' טור אה"ע קנב, וע' יש"ש כתובות פ"ב סי' כט שלדבריו דעת הטור שא"צ תכ"ד. וע' שו"ע אה"ע קנב ס"ו. [וע' חי' ר' שמואל בכתובות סי' י שמחלק בין איסורין לממונות בזה.]
אמנם יל"ע בתלייה זו דלפמש"כ המהר"י בן לב והמהר"א ששון (שהובאו בש"ך חו"מ נו, לד) דהרא"ש ס"ל דאמרינן מגו למפרע י"ל כן גם בדעת רש"י, וכ"נ מהב"ח חו"מ קמז. אלא דהש"ך מסיק דלכו"ע מגו למפרע ל"א, וכנראה כ"ד המחנ"א. וגם מה שנקטו דהסוברים דצריך תכ"ד סוברים דמשום מגו ג"כ יל"ע דלכאורה י"ל כהגרעק"א. ומ"מ מהתוס' בב"ב ל. נראה דהוי מגו.
[3] אולי י"ל דלא אמרינן פלגינן אלא בב' עניינים כגון פלוני רבעני דלענין הנידון אם פלוני רבע נאמן, והנידון אם הוא רבע זה נידון אחר, אך כאן השאלה אם היתה של אביו והשאלה אם הוא לקחה – שתיהן נוגעות לאותו נידון דהיינו של מי השדה. ולכאו' צ"ע מהאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דנאמן רק לענין שלא פרע, (וזה קשה גם לסברת הגרעק"א דבסמוך). אמנם להמבואר בנ"י (ב"מ ג.) דהתם הטעם דכך מוכח מדלא טען פרעתי (ע' רעק"א קמט) – לק"מ.
[4] לכאורה יש מקור לסברא זו בתוס' בכתובות יח: (ד"ה הרי) לפי ביאור הגר"ח (בהל' גירושין יב, ג). אמנם ע"ש בהמשך התוס' דמשמע משום מיגו, וצ"ע. וע' גליונות החזו"א על הגר"ח הנ"ל. וע' אבי עזרי (עדות ג, ו) וע' בית יעקב בכתובות יח: וע' ברכת שמואל כתובות כו, ב.
[5] ובדעת רש"י יש לכאורה סתירות בזה, ע' בכתובות יח: ד"ה הרי אלו שכתב "כי היכי דמהימנת להו אהאי הימניה אהאי." אמנם צ"ע מכתובות טז. ע"ש ברש"י בסוף העמ'. ואולי צ"ל דיש ב' דינים גם מגו וגם כי היכי דמהימנת וכו', ואכמ"ל.
[1] ומ"מ עדיף מסתם מגו דהוי מגו דא"ב שתיק. (בתוס' ב"מ ב. ד"ה וזה מבואר דמגו דא"ב שתיק עדיף מסתם מגו.)
[2] במחנ"א ובקוב"ש כתובות מג תלו חקירה זו במח' הראשונים אם נאמנות הפה שאסר הוי רק בתכ"ד. ואציין הדעות: ע' רש"י כתובות קט: (ד"ה נאמן) שכתב דמהני הפה שאסר אף לאחר זמן, ותוס' ב"ב ל. הק' עליו דמגו למפרע לא אמרינן. וכן מבואר בכמה ראשונים דמהני רק בתכ"ד: הרמב"ן הרשב"א המאירי הריטב"א והר"ן בכתובות קט: ומרדכי שם רעז, וכ"מ בתוס' בכתובות כב. ד"ה מנין. וכ"כ הרמ"ך (גירושין יב, א). אמנם במ"מ (גירושין יב, א) כתב דלולא דברי הראשונים היה אומר שא"צ תכ"ד, וע' טור אה"ע קנב, וע' יש"ש כתובות פ"ב סי' כט שלדבריו דעת הטור שא"צ תכ"ד. וע' שו"ע אה"ע קנב ס"ו. [וע' חי' ר' שמואל בכתובות סי' י שמחלק בין איסורין לממונות בזה.]
אמנם יל"ע בתלייה זו דלפמש"כ המהר"י בן לב והמהר"א ששון (שהובאו בש"ך חו"מ נו, לד) דהרא"ש ס"ל דאמרינן מגו למפרע י"ל כן גם בדעת רש"י, וכ"נ מהב"ח חו"מ קמז. אלא דהש"ך מסיק דלכו"ע מגו למפרע ל"א, וכנראה כ"ד המחנ"א. וגם מה שנקטו דהסוברים דצריך תכ"ד סוברים דמשום מגו ג"כ יל"ע דלכאורה י"ל כהגרעק"א. ומ"מ מהתוס' בב"ב ל. נראה דהוי מגו.
[3] אולי י"ל דלא אמרינן פלגינן אלא בב' עניינים כגון פלוני רבעני דלענין הנידון אם פלוני רבע נאמן, והנידון אם הוא רבע זה נידון אחר, אך כאן השאלה אם היתה של אביו והשאלה אם הוא לקחה – שתיהן נוגעות לאותו נידון דהיינו של מי השדה. ולכאו' צ"ע מהאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דנאמן רק לענין שלא פרע, (וזה קשה גם לסברת הגרעק"א דבסמוך). אמנם להמבואר בנ"י (ב"מ ג.) דהתם הטעם דכך מוכח מדלא טען פרעתי (ע' רעק"א קמט) – לק"מ.
[4] לכאורה יש מקור לסברא זו בתוס' בכתובות יח: (ד"ה הרי) לפי ביאור הגר"ח (בהל' גירושין יב, ג). אמנם ע"ש בהמשך התוס' דמשמע משום מיגו, וצ"ע. וע' גליונות החזו"א על הגר"ח הנ"ל. וע' אבי עזרי (עדות ג, ו) וע' בית יעקב בכתובות יח: וע' ברכת שמואל כתובות כו, ב.
[5] ובדעת רש"י יש לכאורה סתירות בזה, ע' בכתובות יח: ד"ה הרי אלו שכתב "כי היכי דמהימנת להו אהאי הימניה אהאי." אמנם צ"ע מכתובות טז. ע"ש ברש"י בסוף העמ'. ואולי צ"ל דיש ב' דינים גם מגו וגם כי היכי דמהימנת וכו', ואכמ"ל.