• דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ
    עשרת ימי תשובה
    פורום אוצר התורה

בן פטורא

משתמש רשום
gemgem
הודעות
91
תודות
276
נקודות
46
סַעֲרַת מַחְשָׁבוֹת
מִלִּים וּמִשְׁפָּטִים כְּרוּכִים זב"ז
אִחוּדִים בְּדֶבֶק תִּמְהוֹנִי
שׁוֹצְפִים קוֹצְפִים
מְבַקְּשִׁים לְכַלּוֹת אֶת הַכְּלוּם

שׁוֹאֲנִים סוֹאֲנִים
צוֹעֲקִים שׁוֹאֲגִים
מַפְחִידִים מַבְעִיתִים
אֶת הָאַיִן הַגָּמוּר

לִבִּי חוֹלֵל סַעַר
אֵשׁ גָּפְרִית וּבָעַר
שֶׁטֶף שֶׁל אָבָק וּנְסֹרֶת
שַׁלֶּכֶת הַסְּתָיו הַהֲפַכְפַּךְ
קְלִיפֵי חִטָּה וּמוֹץ
וַעֲדַת חֲגָבִים סוֹרֶרֶת

יָעוּטוּ יִפְשֹׁטוּ
עַל גּוּפִי העירום
הַמֻּכֶּה הֶחָבוּל
יִתְעָרְבוּ בְּדַם הַנֶּפֶשׁ

קִיא שֶׁל מִלִּים
וְנֶפֶשׁ מְסֻכְסֶכֶת
לֵב מְהֻרְהָר
וּכְלָיוֹת נְבוֹכוֹת
וּפֶה עָלוּב אֶחָד
הַנּוֹשְׂאָן בְּדוּמִיָּה
 
סַעֲרַת מַחְשָׁבוֹת
מִלִּים וּמִשְׁפָּטִים כְּרוּכִים זב"ז
אִחוּדִים בְּדֶבֶק תִּמְהוֹנִי
שׁוֹצְפִים קוֹצְפִים
מְבַקְּשִׁים לְכַלּוֹת אֶת הַכְּלוּם

שׁוֹאֲנִים סוֹאֲנִים
צוֹעֲקִים שׁוֹאֲגִים
מַפְחִידִים מַבְעִיתִים
אֶת הָאַיִן הַגָּמוּר

לִבִּי חוֹלֵל סַעַר
אֵשׁ גָּפְרִית וּבָעַר
שֶׁטֶף שֶׁל אָבָק וּנְסֹרֶת
שַׁלֶּכֶת הַסְּתָיו הַהֲפַכְפַּךְ
קְלִיפֵי חִטָּה וּמוֹץ
וַעֲדַת חֲגָבִים סוֹרֶרֶת

יָעוּטוּ יִפְשֹׁטוּ
עַל גּוּפִי העירום
הַמֻּכֶּה הֶחָבוּל
יִתְעָרְבוּ בְּדַם הַנֶּפֶשׁ

קִיא שֶׁל מִלִּים
וְנֶפֶשׁ מְסֻכְסֶכֶת
לֵב מְהֻרְהָר
וּכְלָיוֹת נְבוֹכוֹת
וּפֶה עָלוּב אֶחָד
הַנּוֹשְׂאָן בְּדוּמִיָּה
כשרון מיוחד. פשוט מדהים.

רק הערה קטנה. שנייה לאחר שלחצת על 'פרסם תגובה' ופרקת את מועקתך, הסיום של השיר - "הַנּוֹשְׂאָן בְּדוּמִיָּה" - נשאו הרוח.

במטותא הב לנו עוד שירים. אבל בנימה יותר חיובית. מעין מענה לשון אופטימי עם תוכן של תקוה לאותה סערה אש וגפרית שמקננת בך, ושכל כך היטבת לחרוט אותה במילים אותיות ומשפטים חודרים ומרגשים. (וכן, אני יודע שאי אפשר לשכתב את המציאות הקשה, ובכל זאת התחשב בי ובקוראים....:).
 
אַחֲרֵי הָרַעַשׁ

וְאַחֲרֵי שֶׁתִּשְׁקֹט הַסְּעָרָה
וְהַמִּלִּים יִמְצְאוּ לָהֶן מָנוֹחַ,
יִתְפַּזֵּר הָאָבָק, יִתְבָּרֵר הַמַּרְאֶה
וְתָשׁוּב הַנֶּפֶשׁ לִבְטֹחַ.

לֹא עוֹד קְלִיפֵי חִטָּה וָמוֹץ
אֶלָּא גַּרְעִין שֶׁל זָהָב בַּפְּנִים,
הַדּוּמִיָּה כְּבָר אֵינָהּ רֵיקָנוּת
הִיא נִגּוּן שֶׁל רִבּוֹא גְּוָנִים.

הַפֶּה שֶׁנָּשָׂא אֶת הַכְּאֵב
יִפָּתַח בְּחִיּוּךְ מִתְפַּעֵל,
כִּי גַּם מִתּוֹךְ תֹּהוּ וָבֹה
יָכוֹל הָאוֹר לְהִתְפַּלֵּל.
 
וּפֶה עָלוּב אֶחָד

מדוע כה תַּעֲלֵב

וכמו תצליף במגלב

בפה, שהוא מראת הלב

אֶת הָאַיִן הַגָּמוּר

ואת מי לְאַיִן תחשוב

מבלי לתת לו משוב

על דרכים הלוך-ושוב



במקום להכות בכף

ניתן לנקות את המשקף

והנה... איזה נוף נשקף
 
אַחֲרֵי הָרַעַשׁ

וְאַחֲרֵי שֶׁתִּשְׁקֹט הַסְּעָרָה
וְהַמִּלִּים יִמְצְאוּ לָהֶן מָנוֹחַ,
יִתְפַּזֵּר הָאָבָק, יִתְבָּרֵר הַמַּרְאֶה
וְתָשׁוּב הַנֶּפֶשׁ לִבְטֹחַ.

לֹא עוֹד קְלִיפֵי חִטָּה וָמוֹץ
אֶלָּא גַּרְעִין שֶׁל זָהָב בַּפְּנִים,
הַדּוּמִיָּה כְּבָר אֵינָהּ רֵיקָנוּת
הִיא נִגּוּן שֶׁל רִבּוֹא גְּוָנִים.

הַפֶּה שֶׁנָּשָׂא אֶת הַכְּאֵב
יִפָּתַח בְּחִיּוּךְ מִתְפַּעֵל,
כִּי גַּם מִתּוֹךְ תֹּהוּ וָבֹה
יָכוֹל הָאוֹר לְהִתְפַּלֵּל.
אַחֲרֵי הָרַעַשׁ

וְאַחֲרֵי שֶׁתִּשְׁקֹט הַסְּעָרָה
וְהַמִּלִּים יִמְצְאוּ לָהֶן מָנוֹחַ,
יִתְפַּזֵּר הָאָבָק, יִתְבָּרֵר הַמַּרְאֶה
וְתָשׁוּב הַנֶּפֶשׁ לִבְטֹחַ.

לֹא עוֹד קְלִיפֵי חִטָּה וָמוֹץ
אֶלָּא גַּרְעִין שֶׁל זָהָב בַּפְּנִים,
הַדּוּמִיָּה כְּבָר אֵינָהּ רֵיקָנוּת
הִיא נִגּוּן שֶׁל רִבּוֹא גְּוָנִים.

הַפֶּה שֶׁנָּשָׂא אֶת הַכְּאֵב
יִפָּתַח בְּחִיּוּךְ מִתְפַּעֵל,
כִּי גַּם מִתּוֹךְ תֹּהוּ וָבֹה
יָכוֹל הָאוֹר לְהִתְפַּלֵּל.
במה יתהדר זהבכם
טמון בתחתיות ארץ
ברוב כספו וזהבו
ובו תשימו ישעכם
ותמללו ברוב מרץ
ותפתוני בברק זוהרו
הלא כאשר ירבה
כחול אשר על שפת הים
תאבד תקוותו ויהי חרס
ואנושי הלא אף אם יפרה וירבה במאוד מאוד עודו יחידי ועקבו יכהה גלגל חמה

ו
 
מדוע כה תַּעֲלֵב

וכמו תצליף במגלב

בפה, שהוא מראת הלב
והפה אכן מראת הלב היא וכמעשה מראה יעשה יחוק הוא קליפה ותדמית יחטיא אנוש ויבזה יחוק הוא דמותו בלא רוח עלי מלים נוצצות יפשיט החכמה יסירנה מן הלב יעניק לה לה לשון לימודים וישלחה בדד
ואת מי לְאַיִן תחשוב

מבלי לתת לו משוב

על דרכים הלוך-ושוב
מליצות הפה יבקשו לההביל דמותי אשר מחמתו הפכה היא לאין ועוד אערוך תגובה הולמת על עיקר טענתכם לעת ירווח לי
 
טרם אפרש שיחתי עד תומה
ידידי משרטטים מין אידליה מושלמת בה כל כחות הגוף מטים שכם אחד משלבים זרוע תוקעים כף ומכפיפים קומתם תחת השכל בו בזמן שאין הוא כן והלב בוער בשצף קצף והפה אינו מבינו כראוי ומבקש הוא להמשיל משלים קלוקלים לתאר את חווית הלב ולא עולה בידו וכך נוצר מין אנדרלמוסיה שאין לה פתרון מיניה וביה והפתרון אינו כי אם המתה באהלה של תורה עד יתן ה לי לב חדש ועינים לראות ואוזנים לשמוע ושב ורפא לי

וטענתי היא פשוטה כי טרם מתנוססת מעל כל צבא הגוויה רוח אלוקים המאחדת והמקבצת כל נפזרים והמאחה כל שברים כך היא טיבה של גוויה וכידוע כל חי מתנועע ומתוך השבר תבוא תקומה אך לא תקומה העומדת בהיכל השקר והמבקשת להשליט סדר במבוכה כי אם לכונן עולם חדש על שברי הקודם
 
מָאוֹס מָאַסְתִּי בִּנְבִיאִי הַשֶּׁקֶר הַמְרַפְּאִים שֶׁבֶר עַל נְקַלָּה
בְּרוֹפְאֵי אֱלִיל וּבְרֵעֵי הַשָּׁוְא
הַמַּשְׂבִּיעִים אֱנוֹשׁ בְּשַׁלְוָה

שַׁלְוָה לֹא יְדָעָהּ אִישׁ מִלְּבָדָם
מֵרוּחָם הַנִּכְזֶבֶת חֲצָבוּהָ
וּמִלַּפִּיד אִשָּׁם הַדּוֹעֵךְ
וְהִנֵּה הִיא מְשַׂחֶקֶת לְנֶגְדָּם

מְקַפֶּצֶת בְּחֵן, מְדַלֶּגֶת בְּנֹעַם
פּוֹסַחַת עַל שְׁנֵי הַסְּעִיפִים
הָאֱמֶת וְהַשֶּׁקֶר אֲחָדִים בְּיָדֶיהָ
הָעִקָּר כִּי יִהְיוּ זֶה לָזֶה אֲהוּבִים

אֵין שִׂנְאָה וְאֵין קִנְאָה וְתַחֲרוּת לָהֶם לְאַיִן
אֵין אֵשׁ, ואֵין רוּחַ, אַךְ עָפָר וּמַיִם

כָּךְ יְהֵא אֱנוֹשׁ בְּיָדָם
צֵל חִוֵּר שֶׁל עַצְמוֹ
אֶת אֲשֶׁר יִרְאֶה טוֹב יַעֲשֶׂה
וְאַל יַבִּיט אֶל לִבּוֹ
 
נערך לאחרונה:
יְדִידִי -
הַאִם נִתַּן לְהַגְדִּיר כָּךְ אַלְמוֹנִי?
אֲבָל נַפְשֶׁךָ וַדַּאי הִיא יְדִידַת נַפְשִׁי.

כְּבָר נוֹדַע לָעוֹסְקִים בִּנְפָשׁוֹת,
אִם תִּרְאֶה מִי שֶׁלְּדִבְרֵי חֲבֵרוֹ הֵגִיב,
מִן הַסְּתָם עוֹרֵר הוּא אֶצְלוֹ רְגָשׁוֹת,
אוֹתוֹ הוּא הִלְהִיב, אוֹ שֶׁמָּא הֶעֱלִיב...

וְעַתָּה, עַל מָה תַּהַפְכֵנִי לְאוֹיֵב
הַבָּא לָרִיב עַל מַהוּת,
בְּעוֹד שֶׁמָּצָאתָ לְךָ אוֹהֵב
שֶׁכָּל דְּבָרָיו מִתּוֹךְ הִזְדַּהוּת.

וּמֵאוֹתוֹ מָקוֹם מִתְפַּתֵּל
כָּאַבְתִּי, מָה לְךָ מַשְׁפִּיל,
מִי שֶׁבְּנֶאֱמָנוּת מְטַלְטֵל
שָׁוְיוֹ רַק יַכְפִּיל.

אִם זוֹ שֶׁבְּרֹגַע חוֹשֶׁבֶת
מַשָּׂאָהּ הוּא הִגָּיוֹן יָחִיד,
זוֹ עַל גַּבָּהּ סוֹחֶבֶת
קוֹל כָּפוּל וְלֹא אָחִיד.

וְזוֹ בִּקַּשְׁתִּי הַיְשֵׁר נָא הַמַּבָּט,
תֵּן אֶת הַכָּבוֹד הָרָאוּי,
וְאַל תּוֹצִיא דִּבַּת
הָעוֹבֶדֶת לְלֹא שִׁהוּי.

וְאִם לֹא דַּי בְּזֹאת
גַּם הַפֶּה בָּא בִּטְרוּנְיָה,
מַדּוּעַ תְּדַבֵּר בּוֹ עַזּוֹת
אַחַר שֶׁהוּא נוֹשְׂאָן בְּדוּמִיָּה

לֹא עָלָיו הַתְּלוּנוֹת
וְאַל תִּקְרָאֵהוּ עָלוּב,
דַּי שֶׁהוּא לֹא בְּהַפְגָּנוֹת
עַל שֶׁהוּא נִבְחַר לְשִׁלּוּב...

אֵין עֵיטִי כְּעֵטְךָ -
עֵט נוֹבֵעַ וּמַשְׁפִּיעַ,
וּמִקְלַדְתִּי -
אֵינָהּ יוֹדַעַת הֵיטֵב לְהַבִּיעַ

וּבִרְצוֹתִי לָלֶכֶת בִּגְדוֹלוֹת מִמֶּנִּי
גָּבָה טוּרָא בֵּינַיְיהוּ
כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינוֹתָם...

אוֹתִיר לְךָ מֵעַתָּה
אֶת זְכוּת הַבְּכוֹרָה,
נַפְשְׁךָ וְנַפְשֵׁנוּ שְׁפֹךְ
בִּמְלִיצָה, בְּשִׁיר וּבַעֲקִיצָה.
לְךָ נָאָה הַתְּהִלָּה,
הַמְּנַצֵּחַ בְּשִׁיר יְדִידוּת.

וּכְדֵי לְהוֹצִיא מִלֵּב
אֲפָרֵשׁ עוֹד דְּבָרַי:
בִּדְבָרֶיךָ הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב
נָתַתָּ לִי פֵּרוּשׁ חָדָשׁ
בַּכָּתוּב:
אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ
כִּי מֵאַחַר ו
מליצות הפה יבקשו לההביל דמותי אשר מחמתו הפכה היא לאין
הֵבַנְתִּי כִּי הֶחָכָם מִכָּל אָדָם אָמַר:
אַל תִּתֵּן לְפִיךָ מְבֻקָּשׁוֹ -
לַהֲפֹךְ בְּשָׂרְךָ לְחוֹטֵא, וּלְהַחֲשִׁיבוֹ כְּאַיִן.
הָא וְתוּ לָא.

וְעַל כֵּן נְקַוֶּה
כִּי גַּם אִם
עַד מְאוֹד,

נָאֶה אַתָּה דּוֹרֵשׁ
וְנָאֶה אִם תְּקַיֵּם:
הַבֵּט נָא אַתָּה
וּמְצָא

כִּי לֹא שִׂנְאָה וְלֹא תּוֹכֵחָה
לֹא הֶעָרָה וְלֹא לְהִתְוַכְּחָה
רַק הַעֲרָכָה וְתִשְׁבָּחָה
מֵחֲבֵרֶיךָ לַשּׁוּחָה
 
יְדִידִי -
הַאִם נִתַּן לְהַגְדִּיר כָּךְ אַלְמוֹנִי?
אֲבָל נַפְשֶׁךָ וַדַּאי הִיא יְדִידַת נַפְשִׁי.

כְּבָר נוֹדַע לָעוֹסְקִים בִּנְפָשׁוֹת,
אִם תִּרְאֶה מִי שֶׁלְּדִבְרֵי חֲבֵרוֹ הֵגִיב,
מִן הַסְּתָם עוֹרֵר הוּא אֶצְלוֹ רְגָשׁוֹת,
אוֹתוֹ הוּא הִלְהִיב, אוֹ שֶׁמָּא הֶעֱלִיב...

וְעַתָּה, עַל מָה תַּהַפְכֵנִי לְאוֹיֵב
הַבָּא לָרִיב עַל מַהוּת,
בְּעוֹד שֶׁמָּצָאתָ לְךָ אוֹהֵב
שֶׁכָּל דְּבָרָיו מִתּוֹךְ הִזְדַּהוּת.

וּמֵאוֹתוֹ מָקוֹם מִתְפַּתֵּל
כָּאַבְתִּי, מָה לְךָ מַשְׁפִּיל,
מִי שֶׁבְּנֶאֱמָנוּת מְטַלְטֵל
שָׁוְיוֹ רַק יַכְפִּיל.

אִם זוֹ שֶׁבְּרֹגַע חוֹשֶׁבֶת
מַשָּׂאָהּ הוּא הִגָּיוֹן יָחִיד,
זוֹ עַל גַּבָּהּ סוֹחֶבֶת
קוֹל כָּפוּל וְלֹא אָחִיד.

וְזוֹ בִּקַּשְׁתִּי הַיְשֵׁר נָא הַמַּבָּט,
תֵּן אֶת הַכָּבוֹד הָרָאוּי,
וְאַל תּוֹצִיא דִּבַּת
הָעוֹבֶדֶת לְלֹא שִׁהוּי.

וְאִם לֹא דַּי בְּזֹאת
גַּם הַפֶּה בָּא בִּטְרוּנְיָה,
מַדּוּעַ תְּדַבֵּר בּוֹ עַזּוֹת
אַחַר שֶׁהוּא נוֹשְׂאָן בְּדוּמִיָּה

לֹא עָלָיו הַתְּלוּנוֹת
וְאַל תִּקְרָאֵהוּ עָלוּב,
דַּי שֶׁהוּא לֹא בְּהַפְגָּנוֹת
עַל שֶׁהוּא נִבְחַר לְשִׁלּוּב...

אֵין עֵיטִי כְּעֵטְךָ -
עֵט נוֹבֵעַ וּמַשְׁפִּיעַ,
וּמִקְלַדְתִּי -
אֵינָהּ יוֹדַעַת הֵיטֵב לְהַבִּיעַ

וּבִרְצוֹתִי לָלֶכֶת בִּגְדוֹלוֹת מִמֶּנִּי
גָּבָה טוּרָא בֵּינַיְיהוּ
כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינוֹתָם...

אוֹתִיר לְךָ מֵעַתָּה
אֶת זְכוּת הַבְּכוֹרָה,
נַפְשְׁךָ וְנַפְשֵׁנוּ שְׁפֹךְ
בִּמְלִיצָה, בְּשִׁיר וּבַעֲקִיצָה.
לְךָ נָאָה הַתְּהִלָּה,
הַמְּנַצֵּחַ בְּשִׁיר יְדִידוּת.

וּכְדֵי לְהוֹצִיא מִלֵּב
אֲפָרֵשׁ עוֹד דְּבָרַי:
בִּדְבָרֶיךָ הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב
נָתַתָּ לִי פֵּרוּשׁ חָדָשׁ
בַּכָּתוּב:

כִּי מֵאַחַר ו

הֵבַנְתִּי כִּי הֶחָכָם מִכָּל אָדָם אָמַר:
אַל תִּתֵּן לְפִיךָ מְבֻקָּשׁוֹ -
לַהֲפֹךְ בְּשָׂרְךָ לְחוֹטֵא, וּלְהַחֲשִׁיבוֹ כְּאַיִן.
הָא וְתוּ לָא.

וְעַל כֵּן נְקַוֶּה
כִּי גַּם אִם

עַד מְאוֹד,

נָאֶה אַתָּה דּוֹרֵשׁ
וְנָאֶה אִם תְּקַיֵּם:
הַבֵּט נָא אַתָּה
וּמְצָא

כִּי לֹא שִׂנְאָה וְלֹא תּוֹכֵחָה
לֹא הֶעָרָה וְלֹא לְהִתְוַכְּחָה
רַק הַעֲרָכָה וְתִשְׁבָּחָה
מֵחֲבֵרֶיךָ לַשּׁוּחָה
חלילה לא עליכם דברתי
 
יְדִידִי -
הַאִם נִתַּן לְהַגְדִּיר כָּךְ אַלְמוֹנִי?
אֲבָל נַפְשֶׁךָ וַדַּאי הִיא יְדִידַת נַפְשִׁי.

כְּבָר נוֹדַע לָעוֹסְקִים בִּנְפָשׁוֹת,
אִם תִּרְאֶה מִי שֶׁלְּדִבְרֵי חֲבֵרוֹ הֵגִיב,
מִן הַסְּתָם עוֹרֵר הוּא אֶצְלוֹ רְגָשׁוֹת,
אוֹתוֹ הוּא הִלְהִיב, אוֹ שֶׁמָּא הֶעֱלִיב...

וְעַתָּה, עַל מָה תַּהַפְכֵנִי לְאוֹיֵב
הַבָּא לָרִיב עַל מַהוּת,
בְּעוֹד שֶׁמָּצָאתָ לְךָ אוֹהֵב
שֶׁכָּל דְּבָרָיו מִתּוֹךְ הִזְדַּהוּת.

וּמֵאוֹתוֹ מָקוֹם מִתְפַּתֵּל
כָּאַבְתִּי, מָה לְךָ מַשְׁפִּיל,
מִי שֶׁבְּנֶאֱמָנוּת מְטַלְטֵל
שָׁוְיוֹ רַק יַכְפִּיל.

אִם זוֹ שֶׁבְּרֹגַע חוֹשֶׁבֶת
מַשָּׂאָהּ הוּא הִגָּיוֹן יָחִיד,
זוֹ עַל גַּבָּהּ סוֹחֶבֶת
קוֹל כָּפוּל וְלֹא אָחִיד.

וְזוֹ בִּקַּשְׁתִּי הַיְשֵׁר נָא הַמַּבָּט,
תֵּן אֶת הַכָּבוֹד הָרָאוּי,
וְאַל תּוֹצִיא דִּבַּת
הָעוֹבֶדֶת לְלֹא שִׁהוּי.

וְאִם לֹא דַּי בְּזֹאת
גַּם הַפֶּה בָּא בִּטְרוּנְיָה,
מַדּוּעַ תְּדַבֵּר בּוֹ עַזּוֹת
אַחַר שֶׁהוּא נוֹשְׂאָן בְּדוּמִיָּה

לֹא עָלָיו הַתְּלוּנוֹת
וְאַל תִּקְרָאֵהוּ עָלוּב,
דַּי שֶׁהוּא לֹא בְּהַפְגָּנוֹת
עַל שֶׁהוּא נִבְחַר לְשִׁלּוּב...

אֵין עֵיטִי כְּעֵטְךָ -
עֵט נוֹבֵעַ וּמַשְׁפִּיעַ,
וּמִקְלַדְתִּי -
אֵינָהּ יוֹדַעַת הֵיטֵב לְהַבִּיעַ

וּבִרְצוֹתִי לָלֶכֶת בִּגְדוֹלוֹת מִמֶּנִּי
גָּבָה טוּרָא בֵּינַיְיהוּ
כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינוֹתָם...

אוֹתִיר לְךָ מֵעַתָּה
אֶת זְכוּת הַבְּכוֹרָה,
נַפְשְׁךָ וְנַפְשֵׁנוּ שְׁפֹךְ
בִּמְלִיצָה, בְּשִׁיר וּבַעֲקִיצָה.
לְךָ נָאָה הַתְּהִלָּה,
הַמְּנַצֵּחַ בְּשִׁיר יְדִידוּת.

וּכְדֵי לְהוֹצִיא מִלֵּב
אֲפָרֵשׁ עוֹד דְּבָרַי:
בִּדְבָרֶיךָ הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב
נָתַתָּ לִי פֵּרוּשׁ חָדָשׁ
בַּכָּתוּב:

כִּי מֵאַחַר ו

הֵבַנְתִּי כִּי הֶחָכָם מִכָּל אָדָם אָמַר:
אַל תִּתֵּן לְפִיךָ מְבֻקָּשׁוֹ -
לַהֲפֹךְ בְּשָׂרְךָ לְחוֹטֵא, וּלְהַחֲשִׁיבוֹ כְּאַיִן.
הָא וְתוּ לָא.

וְעַל כֵּן נְקַוֶּה
כִּי גַּם אִם

עַד מְאוֹד,

נָאֶה אַתָּה דּוֹרֵשׁ
וְנָאֶה אִם תְּקַיֵּם:
הַבֵּט נָא אַתָּה
וּמְצָא

כִּי לֹא שִׂנְאָה וְלֹא תּוֹכֵחָה
לֹא הֶעָרָה וְלֹא לְהִתְוַכְּחָה
רַק הַעֲרָכָה וְתִשְׁבָּחָה
מֵחֲבֵרֶיךָ לַשּׁוּחָה
מרשים ! אין מלים !
 
יְדִידִי -
הַאִם נִתַּן לְהַגְדִּיר כָּךְ אַלְמוֹנִי?
אֲבָל נַפְשֶׁךָ וַדַּאי הִיא יְדִידַת נַפְשִׁי.

כְּבָר נוֹדַע לָעוֹסְקִים בִּנְפָשׁוֹת,
אִם תִּרְאֶה מִי שֶׁלְּדִבְרֵי חֲבֵרוֹ הֵגִיב,
מִן הַסְּתָם עוֹרֵר הוּא אֶצְלוֹ רְגָשׁוֹת,
אוֹתוֹ הוּא הִלְהִיב, אוֹ שֶׁמָּא הֶעֱלִיב...

וְעַתָּה, עַל מָה תַּהַפְכֵנִי לְאוֹיֵב
הַבָּא לָרִיב עַל מַהוּת,
בְּעוֹד שֶׁמָּצָאתָ לְךָ אוֹהֵב
שֶׁכָּל דְּבָרָיו מִתּוֹךְ הִזְדַּהוּת.

וּמֵאוֹתוֹ מָקוֹם מִתְפַּתֵּל
כָּאַבְתִּי, מָה לְךָ מַשְׁפִּיל,
מִי שֶׁבְּנֶאֱמָנוּת מְטַלְטֵל
שָׁוְיוֹ רַק יַכְפִּיל.

אִם זוֹ שֶׁבְּרֹגַע חוֹשֶׁבֶת
מַשָּׂאָהּ הוּא הִגָּיוֹן יָחִיד,
זוֹ עַל גַּבָּהּ סוֹחֶבֶת
קוֹל כָּפוּל וְלֹא אָחִיד.

וְזוֹ בִּקַּשְׁתִּי הַיְשֵׁר נָא הַמַּבָּט,
תֵּן אֶת הַכָּבוֹד הָרָאוּי,
וְאַל תּוֹצִיא דִּבַּת
הָעוֹבֶדֶת לְלֹא שִׁהוּי.

וְאִם לֹא דַּי בְּזֹאת
גַּם הַפֶּה בָּא בִּטְרוּנְיָה,
מַדּוּעַ תְּדַבֵּר בּוֹ עַזּוֹת
אַחַר שֶׁהוּא נוֹשְׂאָן בְּדוּמִיָּה

לֹא עָלָיו הַתְּלוּנוֹת
וְאַל תִּקְרָאֵהוּ עָלוּב,
דַּי שֶׁהוּא לֹא בְּהַפְגָּנוֹת
עַל שֶׁהוּא נִבְחַר לְשִׁלּוּב...

אֵין עֵיטִי כְּעֵטְךָ -
עֵט נוֹבֵעַ וּמַשְׁפִּיעַ,
וּמִקְלַדְתִּי -
אֵינָהּ יוֹדַעַת הֵיטֵב לְהַבִּיעַ

וּבִרְצוֹתִי לָלֶכֶת בִּגְדוֹלוֹת מִמֶּנִּי
גָּבָה טוּרָא בֵּינַיְיהוּ
כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינוֹתָם...

אוֹתִיר לְךָ מֵעַתָּה
אֶת זְכוּת הַבְּכוֹרָה,
נַפְשְׁךָ וְנַפְשֵׁנוּ שְׁפֹךְ
בִּמְלִיצָה, בְּשִׁיר וּבַעֲקִיצָה.
לְךָ נָאָה הַתְּהִלָּה,
הַמְּנַצֵּחַ בְּשִׁיר יְדִידוּת.

וּכְדֵי לְהוֹצִיא מִלֵּב
אֲפָרֵשׁ עוֹד דְּבָרַי:
בִּדְבָרֶיךָ הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב
נָתַתָּ לִי פֵּרוּשׁ חָדָשׁ
בַּכָּתוּב:

כִּי מֵאַחַר ו

הֵבַנְתִּי כִּי הֶחָכָם מִכָּל אָדָם אָמַר:
אַל תִּתֵּן לְפִיךָ מְבֻקָּשׁוֹ -
לַהֲפֹךְ בְּשָׂרְךָ לְחוֹטֵא, וּלְהַחֲשִׁיבוֹ כְּאַיִן.
הָא וְתוּ לָא.

וְעַל כֵּן נְקַוֶּה
כִּי גַּם אִם

עַד מְאוֹד,

נָאֶה אַתָּה דּוֹרֵשׁ
וְנָאֶה אִם תְּקַיֵּם:
הַבֵּט נָא אַתָּה
וּמְצָא

כִּי לֹא שִׂנְאָה וְלֹא תּוֹכֵחָה
לֹא הֶעָרָה וְלֹא לְהִתְוַכְּחָה
רַק הַעֲרָכָה וְתִשְׁבָּחָה
מֵחֲבֵרֶיךָ לַשּׁוּחָה

יש אשר יבע עטי בלא הרף
ויש אשר יטיף אך טיפה מדליו
יש אשר ישחרר מוסרותיו ויחיל במחול
ויש אשר יאזק בכבלי עצמו
ויש אשר ירווני עד אלאה מאמור די ואבול
ויש אשר יכני בצחיח

אך לעד ארגתי מדיו ופתיליו אפתול
ערכתי שולחנו ומכסהו אגול
עד נרו לעומתי יאיר ויזריח
ובבואתי במימיו תשתקף
אף ארווה צמאוני
ואגיה חושכי
לאורו ! לאורו !
אתהלך עד מותי

צופה הייתי בבקרים ונעור בלילות
משמר משמרתו ומלמדו לשונות
יושב, מחריש, ומתבונן, אף שואל למקומו
ומבקש בחולות רישומי צעדו
הוגעתי גופי לפקוד מושבו
לחזות במו עין בסתרי רעיונו
סקלתי אבני פלא, שירשתי עצי מאכל,
הורשתיהו נווה עדן,
אך הוא סגר בעדי כותרתו


קפולים היו עליו כצופני סוד עלום
נפולים ומטים, המראה כה עגום !

אוויתי כי יפתח ויראני סתרו

אך הוא נתאהב בבדידותו

רכנתי כפפתי גיווי
קמטתי קומתי כנייר
שפכתי ראשי כמו מים
הדבקתי אפי בעפר



הן מולדתי אחור זנחתי
ואטוש מורשתי בגללך
ועתה יבש וריקן אנוכי
ונווי הושם למענך

רעדו, רטטו נחירי,
נבהלה נפשי עד מאוד
נכספו ראותי, דמעו עיני,
ורגלי ילאו מעמוד


כך נותרתי שם
מוטל על הארץ
והחמה תיקד בעוז על ראשי

וכוחי תם
ואחשב כבר הקץ
עד אן אטריד הנפש ביגוני

ובעת דמדומים
טרם אכלה זעק שמע
נפרש הוא לעברי כמניפה

פתח כותרתו
הרוויני ריחו
השיב נשמה לגופה

אך גופי כבר קץ בחיים
וכוחו נתרוקן
ושכן בעפר

ויוותרו אך פה ונשמה
רוח ומלל בלי שהיה
ושפה עלומה ומסותרת

יפסחו על הלב והעין
פנים, וחוץ, ובאמצע אין
נשמה אמולה מתבוססת

ופה מלהג ומשיח,
בית מלוכה, חסר טיח,
אך יבוא ,הגשם וימוח,
ישוב לעפר, עד יפוח,
היום,וינוסו הצללים ,
שוב ישוב הדוד, הצח והאדום, והרעיה תתהדר בלבושים,
ויחדל לידוד , ויבנה הדום , וידבור מבעד הכרובים

(עצרתי כי נתארך מדי )


(שירבטתי מילים סביב ה נ-פ-ש )

ולנפש רעי או שמא רע נפשי אפן ואשנה
אחר כשפן אחבא מפני חשד פיגולים
נפישה אחלתני ותקוות מנוחה
ואנכי כ"פנאט" השיבותי ונמתי בנשיפה
כל האדם כוזב
נשפתי תלתא גרמידי לשופך ראש
ולא באתי אף בעקביך
בנשף בערב יום באישון ליל ואפילה
וביללת ינשוף ובנהי כוס מיררתי
ואתה שמחת עולם בקשת לענדני
וגמולך הטוב לא גמלתי
נשיתיו הותרתיו מאחור בל אפן לטוהר כוונה
ועתה שף אני צורת מטבע ומקהה שיני בדין
עד מילתך תבוא ותבשרני מחילה
(ואקווה כי די בזה ליישב הדורים )
 
 
דמה דמיתי לקאת מדבר
וילל יללתי בלא עת ומסדר
בכה בכיתי אף הרביתי לגנוח
שברים ותרועה עמי דבר לא זנוח
אנקת החולה כדברי צרפתי
ואנחת הדואג כמאמר מיימוני
אודותי איש לא נחלק
אך הוסיף דעתו ויפריא המחנק
הפח נאטם ואנכי נלכדתי
בשוחות אוהבי נפל אשת נדמתי
לא ראיתי אור לא חזיתי נגה
הוכתי בקור נקפאתי כסלע
ומבעד הקרח הנורא
ומעטה שיש טהור (לא הנמשל חלילה )
וערפל עצב אשר צבא
על גופי ויעש מצור
חזה חזיתי צללי שלהבת ורסיסי ברקים
וצהלות שמחה ומקהלות מרעים
ופי חכמים ושפתי נבונים ובהק זיום המאיר חשכים
ורוחי הנכאה למראם תתעודד תקים גוויתי וכשכור תתנודד
ומקור אורי אשר יבש נעור לאטו לחיים ופלגי מי תקוותו ינקובו אילי הסלעים

יודיעוני כי חיים המה למוצאהם למוציאהם בפה
ולשונן חכמים מרפא
אל תקלל מלך אל תקלל חרש
כי פיהם ידבור במרץ לא ידום ולא ימש
דבר מלך שלטון והחרש בפיו ירמוז
בלא כל רוח בניע שפתיו יכרוז
אך המשורר נעלה הוא בניד קולמוס יחרוז
ינצח רוזן ומלך יגבר כארי וכנמר יעוז

ידידי רעי אחי קולמוסי
קרב יום דין ולא ברותי
פלט עטי זיעת המקלדת
אדי שרעפי ועשן השלהבת
אשר לעיתים שלא כדין נתפרסמו

ידידי נפשי באשר בני אב אחד אנחנו
שמעוני ושאו לפשעי
אף אם גדל מנשוא
וקשתה מכתי
הביטו נא! העמיקו! וחזו מצפוני
שלם הוא עמכם דורש טובתכם
אחיכם התאום הוא צמיד לבבכם

אך לעיתים בשעות של טשטוש וכבידות המוח
נע עטי מעצמו ואנכי אחריו נהיתי באפס כוח
בשעות של בלבול וברגעי דמדומים
עת כבד הראש ועייפה מחשבה ורבו הרהורים
בשעות בם חמה ולבנה משמשים בעירבוביא
וכלה היום ובושש הלילה וברקו כוכבים
וחיות הטרף כבר שיחרו ועורבים עודם מצווחים
והאדם טרם ישכב ועמל יומו כבר הותם
ורוחו מרחפת נוגעת ואינה נוגעת ורעיוני בשרים מתגברים
 
נערך לאחרונה על ידי מנחה:
 
ומתוך צרה המציאם פדות ורוחה,
הסר אנחה ותן תקוה,
הנה הגיע הזמן להתחלה חדשה

ניסינו, רצינו, עלינו ומעדנו,
רבות קיוינו, והיאוש ניצחנו,
ועתה, כבר כמעט חדלנו.

וקול שקט, עיקש, מאלחש:
'אני אחרת'! הוא לוחש,
תשפ"ז, צ'אנס חדש.

היאוש, שלא מדעת!
תקותנו כאן, נוגעת!
הנה אני מגעת.

וברוח אופטימית זו, נפתח אשכול חדש,
בתקוה, באמונה, בציפיה.
הדלת פתוחה לכולם!
שיר - הרהורי תקוה [לאחר יאוש]
 
וברוח אופטימית זו, נפתח אשכול חדש,
בתקוה, באמונה, בציפיה.
הדלת פתוחה לכולם!
שיר - הרהורי תקוה [לאחר יאוש]
אבל תכלס הוא מיואש, (ולא רק הוא....)
זה בחינה מחודשת במושג של "לנגן על העצבים"...
לשיר ולשחוק כשהוא בא לבטא כאב
לרנן כשהוא מיוסר

והוא רק ביקש,
תבינו ללבי הכמה, הצמא, לעוד קצת כאב...
לב שרוצה להיות נשבר,
שחושק לחוש שאכפת לו ומר.

ובגלל שאינני משורר כמוכם,
אז אשאיר לכם לדון בשפת הפייטים
אבל תנו צ'אנס לבריסקער שנהנה מנערוון
לליטאי שאוהב להיות דכאוני
וגם לאלו שלא אוהבים דכדוך או חומרות...
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

  • חזור
    חלק עליון