אב ו' אב - יומא דהילולא של רבי אריה פינקל זצ"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

ראש ישיבת מיר במודיעין עילית.

נפטר בו' אב תשע"ו.

הערך עליו במכלול:

רבי אריה פינקל – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

הגר"א פינקל זצ"ל, נולד בכ"ד באדר תרס"ד, לאביו הגדול רבי חיים זאב פינקל, מנהלה הרוחני של ישיבת מיר. בבחרותו למד בישיבת פוניבז' ובישיבת מיר, ובהגיעו לפרקו נשא לאשה את הרבנית מרת אסתר גיטל, בת הגאון הגדול רבי שמואל אהרן יודלביץ, בעל ה'מעיל שמואל'.

משך עשרות שנים היה הגר"א פינקל זצ"ל, מוסר שיחות מוסר בישיבת מיר בירושלים, כממלא מקומו של אביו הגדול. בכך נעתר להפצרותיו של המשגיח הצדיק רבי חיים שמולאביץ' זצ"ל. בהמשך התמנה גם כר"מ ומשגיח בישיבה, ועם הקמתה של ישיבת מיר – ברכפלד, בשנת תש"ס, התמנה הגר"א פינקל לעמוד בראשה, תפקיד בו עשה חיל כשהפך את הישיבה החדשה לאחת הישיבות היותר מפורסמות בגידולי הפאר שיצאו ממנה במשך השנים. לפני כארבע שנים התמנה ראש הישיבה זצ"ל לחבר מועצת גדולי התורה.

ראש הישיבה זצ"ל, היה מפורסם בגאונותו העצומה, בלמדנותו המעמיקה, וברוחב ידיעותיו בכל מקצועות התורה. כמו"כ היה ידוע כבעל מוסר גדול, וכבעל דרשן שיודע היה להלך נגד רוחו של כל אחד ואחד, ולעורר את שומעיו ברעיונות ומשלים היוצאים מן הלב ומקרבים לב ישראל לאביהם שבשמים.

 

[אחד יחיד]

מספר בנו רבי בנימין פינקל שליט"א:

"אבא זצ"ל מופלא ומופלג בעבודה שבלב זוהי תפילה. התפלל בהשתפכות ובהתרגשות, אבל לא בהתרגשות חיצונית. לא ראו עליו תנועות או נענועים יוצאי דופן… תמיד עמד והתפלל בשלווה ובריכוז פנימי, גם כשהיה צעיר. אבא שימש שנים רבות כבעל תפילה בישיבת מיר, ונודע בתפילותיו החמות כבן המתחטא לפני אביו שבשמים. רבים היו באים במיוחד להתפלל בצילו בימים הנוראים, והכניס רוח תשובה והתעוררות בלב כל שומעיו".

"האמת, אבא היה עדין נפש, וכלל לא התכוון לבכות בציבור. אבל כשהיה קטע שעורר אותו לבכי, הוא לא התעלם ממנו. ולמעשה ראו על הבכיות את הקירבת ה' הגדולה שהיתה בו. ב'ונתנה תוקף' יש הרבה שבוכים, אבל הוא בכה יותר כשביקש על מלכות ה', 'ותמלוך אתה ה' לבדך'… גם בקרבנות מוסף בר"ה היה מתרגש ובוכה, וראו שהוא חי את העבודה בבית המקדש. עוד היה בוכה ב'זכרונות', כשאמר 'כן יכבשו רחמיך', מתוך הדאגה לכלל ישראל, שם גם היה מצטרף לבכיו הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, שהיה גם בוכה בדמעות שליש. אבל כשהגיע לחתימת הברכה, בבת אחת היה מתגבר על הדמעות ושואג בקול כארי 'זוכר הברית'!"

"לאבא היו כל המעלות של 'בעל תפילה' ושל 'חזן' יחד. היה לו קול יפה מאוד, הוא יכל להיות חזן עולמי… אספר לכם מעשה: כשהיינו ילדים קטנים הגיע לביקור בביתנו, רבי דוד יודלביץ, אח של אמא ע"ה. הוא בא מאמריקה, והביא לנו טייפ-רקורדר, לא 'פטיפון' אלא המכשיר שעובד עם סרטי הקלטה גדולים, כמו קלטות. היו לנו כמה תקליטים, ואחד מהם היה של החזן ר' יוסלה רוזנבלט. אף פעם לא ישבו במיוחד לשמוע, אך בערב שבת היינו שומעים שירים תוך כדי ההכנות לשבת קודש.

"פעם אחת הופעל התקליט של יוסל'ה, והשמיע את הקטע 'ועל כולם'. באמצע השיר מישהו לחץ בשגגה על הכפתור שמפעיל את ההקלטה, וזה הטייפ-רקורדר החל להקליט, ובעקבות כך נמחק קטע מהשיר. כשגילינו את הדבר היה לנו אי נעימות, מששמע על כך אבא, אמר שאפשר לתקן את זה… הוא ביקש שנשמיע שוב את השיר, וכשהגענו לקטע שחסר הוא הפעיל את ההקלטה, והשלים בעצמו את הקטע. בחיקוי מדוייק של יוסל'ה…"

"בעיקר היה אבא בעל תפילה ובעל רגש, אך ידע לשלב את החזנות בתוך התפילה. יש סיפור ידוע על קהילה שהציעו לה שני חזנים, אחד שנתקיימו בו כל התנאים הדרושים על פי הלכה ל'חזן', שיהא ביתו ריקם וליבו נשבר וכו', אך קולו לא כל כך יפה, לעומתו אצל השני, לא נתקיימו כל התנאים הדרושים, אך קולו היה יפה יותר. שאלו הגבאים את מרן הגאון רבי חיים מבריסק זי"ע את מי להעדיף? והשיב שכל התנאים הם תוספות למעליותא, אך קודם כל צריך להיות 'חזן'… ואם כן השני עדיף".

"אבא, חוץ מעמלו בלימוד התורה היה גם אומר תהילים בהשתפכות הנפש. עם כל גדלותו העצומה בתורה היה אפשר לראותו גם כ'יהודי של תהילים'. נהג לשבת ולומר מילה במילה, בקול המעורר את הכוונה. כשגרנו במלאכי על יד בית הכנסת 'הר צבי', חלון המטבח היה מול הסלון של החסיד רבי נתן אנגלנדר ז"ל, חסיד ויז'ניץ שלמד בחברון, והיה בקשר הדוק עם אבא, שאהב לשוחח עמו בחסידות. נו"ב סיפרה, שבדרך כלל נזהרה לא להציץ אל תוך ביתנו, אך כשאבא התיישב לומר את פרקי התהילים בקול המעורר שלו, כששמעה את אמירתו לא עמדה בזה… והיתה קוראת לילדים, שיראו איך יהודי עומד ואומר תהילים בכוונה ודביקות".

"רבי נתן היה יהודי ירא שמים גדול ומדקדק בהלכה, ובינו לבין אבא שרר קשר של חיבה, בכל פעם שנפגשו היה רבי נתן מברך אותו שתהיה לו נחת, ואבא היה עונה: 'שיהיה לקב"ה נחת מאיתנו'… רבי נתן היה עמל לפרנסתו, וכשמלאו לו שבעים שנה פגש את אבא, ואבא אמר לו: 'נו, ר' נתן מה קורה… איך השטייגען, לומדים?', ואז הציע לו לבוא למיר. רבי נתן השתכנע ובגיל שבעים החל להגיע לישיבה, הקב"ה עזר לו שבדיוק באותה תקופה החל ללמוד בישיבה גם ראש ישיבת פרשבורג, ולמד עימו בחברותא".

"אבא היה מקיים מצוות בווארמקייט, בחמימות. לפני סוכות היה דואג להשיג אתרוג מהודר, וכשהצליח היה מאושר. גם בשנים המאוחרות כשכבר נחלשה הראייה, אם ראה אתרוג, מיד קלט אם הוא טוב או לא…

"אבא היה מקפיד לשמור על מסורת בכל העניינים, אבל כששמע על חומרה שלא סותרת את המסורת, שמח ואמר 'עוד הידור'… בכלל, אבא אהב מאוד את תורת החסידות, הוא היה מחבב מאוד חסידישע יידן, במיוחד תלמידי חכמים. והיה אומר שהשמחה שיש להם, מחזיקה אותם בעבודת השם, במיוחד כשח"ו יש לאחד מהם 'נפילה', אזי בווארמקייט ובפריילאכקייט מתרוממים ומתחזקים, ואינם נופלים למרה שחורה. אבא היה אוהב לשמוע ווארט חסידי, או חסידישע-מעשה מהבעש"ט הק' ותלמידיו, ותמיד היה מתפעל מהלימוד של הסיפור במה יש להתחזק בעבודת השם".

"לאבא היתה גדלות מיוחדת במידות. בניגוד למה שניתן לחשוב, את מעלות המידות הוא קנה בעמל. מטבעו היה אבא מאד סוער, והיה אכפת לו מכל דבר, אך הוא עבד על עצמו שלא לצאת מהכלים, ולזה הגיע ע"י עבודתו בהחדרת האמונה שהכל מגיע מאתו יתברך. פעם אמרתי לו בשם הרב וולבה זצ"ל, שמאמונה מגיעים לכל המידות, כי מי שיודע שהכל משמים אינו כועס על איש ואינו מקנא באיש, הוא אמר לי שזה נכון, אך הוא הדין להיפך, שעל ידי המידות מגיעים לאמונה".

"לאבא היתה ענווה נוראה, שהתבטל לפני כל אחד, גם בפני צעירים ממנו. זה לא תמיד קל. היו לו קשיים עם כמה מהאנשים… אבל היו לו כבוד והערכה אמיתיים לכל נברא בצלם, ומתוך כך היה מכבד אותו באמת. פעם שאלתי אותו, למדנו במשנה 'איזהו מכובד המכבד את הבריות', שנאמר: 'כי מכבדי אכבד'. ולכאורה אין כאן ראיה, שהרי הפסוק נאמר על המכבד את הקב"ה. וענה לי אבא, שכל אדם הוא צלם אלוקים, וכל מי שמכבד אדם, מכבד בזה את הקב"ה, כי מכבד צלם אלוקים! וזו היתה ההסתכלות שלו על כל אדם, קטן כגדול".

"יש מעשים רבים על מעשי החסד של אבא זצ"ל. אך נספר משהו אחד: הבית של אבא ואמא היה תמיד פתוח בפני כל מיני נדכאים. בכל יום שישי היו מונחות על השולחן חבילות של מוצרי מזון, חצאי קילו סוכר בנייר חום, חצאי קילו אורז, וחצאי לירה, כל אחד מהילדים היו שולחים למשפחה אחרת, לכל מיני אלמנות ומסכנות".

"אחת האלמנות הסתובבה אצלנו והרגישה כמו בת בית. פעם אמרה שאוהבת לבוא כיון שאצלנו יש תמיד שמחה… בהזדמנות אמרה לנו שיש לה דאגה אחת, אולי חלילה היא תמות בביתה, ותישאר כך כמה ימים ואיש לא ידע… מאותו יום היינו נשלחים בכל יום לביתה, פותחים את הדלת, יושבים כמה דקות והולכים".

"לאלמנה זו היו צאצאים, אך לדאבוננו סרו מן הדרך וזנחו אותה, לא הגיעו לבקרה. באחד הימים החלה אותה אלמנה להיות מוטרדת מבעיה אחרת: מי יזכור אותה? היא עלתה לביתנו ונשאה קינה גדולה על כך שאף אחד לא יזכור אותה. ולבסוף אמרה שברצונה שתישאר אצלנו תמונה שלה. להצטלם באותם ימים לא היה דבר פשוט כפי שנהוג כיום… היו צריכים לפנות וללכת לצלם וכמובן לשלם…. אבל כשאבא שמע הוא החליט לשמח לב אלמנה, והזמין אלינו את 'דוד הצלם'".

"באו והודיעו בשמחה לאלמנה שהיום יצלמו תמונה מיוחדת עם משפחת פינקל… באותו יום אחיותי לא הלכו לבית הספר. כולם נשארו בבית, והאלמנה הגיעה עם הבגד של שבת, התיישבה בחצר ועשו לה כמה תמונות. קודם צילמו אותה לבד, ואחר כך עם אבא ואמא, אחר כך עם כל הילדים… וכשפיתחו את התמונות לא ידעה האלמנה את נפשה מרוב אושר…"

"לאבא לא היה כסף באותו זמן, המצב היה נורא, כל פרוטה היתה נשמרת לקניית מאכלי שבת קודש, אך אמר שבזה קיים את הפסוק 'לב אלמנה ארנין'. כל האירוע היה בבית כמו חגיגה, מרוב השמחה של אבא, על שהצליח לתת לאחר את מה שהוא זקוק לו. זו היתה מהותו של אבא!"

('המודיע' – הרב טוביה פריינד)

 

[אחד יחיד]

הגאון רבי נועם אלון שליט"א, ראש ישיבת מיר ברכפלד, מספר סיפור מרעיש על דודי ראש הישיבה, הגאון רבי אריה פינקל זצ"ל:

לדבריו, הוא ראה את רבי אריה יותר מפעם אחת מתייגע להכין 'שיעור כללי'. חורש היטב את הסוגיא מכל היבטיה, מבואותיה ומוצאותיה, נוגע בכל הנקודות שבה, ומצליח לסלול לעצמו נתיב ודרך בהבנת הסוגיא באור בהיר. אך מאוחר יותר פתח את ספר 'שערי חיים', שיעורי דודו ורבו הגדול, ראש הישיבה מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ונוכח כי רבי חיים הבין אחרת ממנו בסוגיא, או למד את הסוגיא מבלי לעסוק באותן נקודות שהתעורר הוא לעסוק בהן, ומיד ביטל את שיעורו שהכין והתיישב להכין שיעור חדש.

רבי אריה הרגיש בפליאתו של רבי נועם על הנהגתו זו, ורבי אריה הסביר: "הן אני תלמידו של רבי חיים, ואם הוא ראה לנכון לא לעסוק בשיעור בסוגיא זו, או הבין בסוגיא אחרת ממני, עלי לבטל את דעתי בפני דעתו הגדולה".

בהחלט זה דבר קשה להכלה, אך זוהי דוגמא אמיתית של ביטול ושיעבוד כל החושים בפני רבו. בשילוב מידות טהורות וזכות, ואמת וענוה העולה על כולן. (רבי אליעזר טורק)

 

[אחד יחיד]

סיפר רבי נועם, כי כאשר החל לשמש כמרביץ תורה בישיבת מיר בברכפלד, בעצת חותנו ראש הישיבה הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, הוא נסע לקבל את ברכתו של פאר גידולי ישיבת מיר, הגאון רבי חיים קמיל זצ"ל, ראש ישיבת 'אופקים', ומאדירי התורה המופלאים בדורנו.

רבי חיים אמר לו: "אתה כעת הולך לעבוד בצוותא עם רבי אריה. תדע לך, כי אצל רבי אריה אתה תראה דברים שלא תראה אצל שום מרביץ תורה אחר"…

"נקודה זו של קבלת רב בביטול גמור ובהכנעה כה מוחלטת", הפטיר רבי נועם, "אכן אין בנמצא אצל שום מרביץ תורה אחר בן דורנו!"

(מתוך אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

דודי ראש הישיבה, הגאון רבי אריה פינקל זצ"ל, שימש עשרות שנים כשליח ציבור בהיכלה של ישיבת מיר בירושלים. תפילתו הנרגשת היתה לשם דבר, בהשתפכות הנפש ממש, ולאורך השנים שמעו אותו אלפי תלמידים.

בנו הגאון רבי בנימין פינקל שליט"א, מראשי ישיבת מיר, אמר לי פעם כי מן הסתם יש תלמידים ששמעו את רבי אריה שנים רבות, ויכולים לחקות ו'להעתיק' את נוסח תפילתו. "אבל יש קטע אחד", אמר רבי בנימין, "שלא שייך להעתיק אותו, כי אף פעם הוא לא אמר אותו עם ניגון. זהו הקטע של "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". אבא היה אומר זאת כל פעם בקול נשנק מבכי וחנוק מדמעות… לא היתה שם כל מנגינה ששייך להעתיקה"…

רבי אריה, שהיה כולו לב, המה בבכיה בהתחננו שמלכות שמים תוכר בעולם. כך נראית עבודת מלכויות של צדיקי הדור! (מתוך אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

דודי הגאון רבי אריה פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר-ברכפלד, היה רגיל להמליץ על משקל דברי חז"ל (ברכות ו, ב) שאמרו שהתפילה היא מהדברים העומדים ברומו של עולם, שיתכן לפרש הכוונה שהמתפלל עצמו זוכה לעמוד ברומו של עולם, כי על ידי התפילה הוא מתעלה ומתקרב להקדוש ברוך-הוא! (מתוך אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

במשך השנים זכיתי להסתופף רבות בהיכלו של דודי, הגאון רבי אריה פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר-ברכפלד, ומדי פעם לשמוע ממנו ועדים במוסר. השעות המיוחדות הללו במחיצתו אינן נמחות מזכרוני. אישיותו המרוממת, היתה עבור כולנו דוגמא חיה ומוחשית – מהו זוך וטוהר המידות. בו ראינו סמל של שלמות בתורה, בהנהגה, ביראה ובמדות, שכמוהו רוצה הקדוש ברוך הוא שיראה היהודי.

בשיחותיו של רבי אריה, חשנו תמיד כי דבריו יוצאים מלב טהור, מתוך עיבוד עצמי עקבי קודם אמירתן. לכן דבריו עשו רושם כה גדול על השומעים, ונחרטו עמוק בלבבות. האצילות והנועם המיוחדים בצורת מסירת הדברים, אף הם הוסיפו נופך להשראה המיוחדת שהורגשה בסביבתו בעת שמיעת מוסריו ואמריו.

יש לציין, כי בענוותנותו המיוחדת במינה, תמיד הרגיש שאינו ראוי לומר מוסר לאחרים, ונמנע מלהעיר או לתבוע משומעי לקחו על דרגות ומעלות, שלפי רום מדרגתו סבר שאינו אוחז בהן, או שלא רכש בהן מספיק שלימות.

מטעם זה כידוע, סרב רבי אריה בתחילה למלא את מקום אביו, הגאון הצדיק רבי חיים זאב פינקל זצ"ל, מנהלה הרוחני של ישיבת מיר, למסור במקומו את השיחות הקבועות בישיבה. כשדודו, ראש הישיבה, מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, נסה להפציר בו ולשכנע אותו, כי הוא ראוי לאותה משרה רמה, הצליח רבי אריה בחכמתו הרבה, להפוך את הקערה על פיה ולשכנע את רבי חיים, כי דוקא הוא עצמו זה שראוי להתחיל למסור שיחות בישיבה…

בסופו של דבר, אכן השתכנע רבי חיים לטעוניו של רבי אריה, ובזכותו החל למסור שיחות מוסריות בישיבה, וכך זכה עולם התורה לטעום מעט מההרגשים העדינים של רבי חיים, ולהווכח בכחו העצום והבלתי נדלה גם בתחום המוסר. יסודותיו העצומים והנפלאים מתבדרים בשמו עד היום, וספרו 'שיחות מוסר', שרבי אריה עצמו ערך בטוב טעם ודעת, קנה שביתה בבתי מדרשות והיכלי התורה והיראה בכל אתר ואתר. (מתוך אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

על גודל יקר מדותיו התרומיות, ולבו הטוב והמיטיב של רבי אריה, תעיד העובדה המופלאה הבאה, אותה שמעתי מבעל המעשה לפני שנים רבות:

בשנים בהן התגוררה משפחת פינקל ברחוב מלאכי בירושלים, ישב רבי אריה באחד הימים, והגה על תלמודו על שולחן הסלון בשקידה רבה. לפתע החלו להשמע קולות רמים של קדיחות ודפיקות מהקומה העליונה. בדקות הראשונות תהה רבי אריה לפשר הקולות, אך דקות ספורות לאחר מכן, קלופי הסיד ונפילת הטיח מגג החדר הראו בברור את המתרחש מעל לראשו.

-"מה זה?" שאל רבי אריה את הרבנית, "מדוע נשמעות דפיקות מלמעלה? הכל בסדר?"

-"הכל בסדר", השיבה הרבנית, "רק השכן מלמעלה משפץ ומרחיב את דירתו בחדרים נוספים".

חיוך קל עלה על פניו הטובות של רבי אריה. הוא קם ממקומו, סגר את הגמרא שבה היה עסוק, לבש את החליפה, חבש את הכובע ועלה למעלה. הנקישות על הדלת בקושי נשמעו בהמולת הבניה. רק לאחר דקות ארכות הבחין אחד הילדים ונגש לפתח את הדלת.

"אבא נמצא?", שאל רבי אריה.

-"אבא! אבא!", קרא הילד בחלל הבית, "השכן פינקל בדלת".

סומק קל עלה על פני השכן. 'הרב פינקל?! הוי! הרי כלל לא ספרתי לו על הבניה המתוכננת… מי יודע מה הוא הולך לומר לי עתה…', הרהר בלבו.

אך משנגש לדלת, היתה לו הפתעה, הוא גלה מחזה אחר לגמרי:

-"שלום עליכם", קבלו רבי אריה במאור פנים, ולחץ את ידו בחמימות. "אשמח להכנס לשוחח עמכם דבר מה", אמר בעדינות. "כל כך שמחתי לשמע שהתחלתם לבנות! כבר מזמן תהיתי ביני לבין עצמי, כיצד מצליחים אתם להסתדר בדירה קטנה כל כך…".

-"ראו", המשיך רבי אריה בדבריו, "אני מתאר לעצמי שהבניה והשפוץ עולים לכם סכום כסף גדול, אך לסייע לכם בכסף איני יכול. גם לי עצמי אין. אבל אם אתם זקוקים שאחתום על ערבויות להלוואות וכדומה, אוכל גם אוכל, ובשמחה!…".

עוד מלה טובה, עוד לחיצת יד, וכבר ירד רבי אריה חזרה לביתו ולתלמודו.

והשכן? עודנו עומד בפתח הבית, מביט בתמהון על שכנו היורד את גרמי המדרגות, כשהוא שקוע בהרהורים: 'ורבי אריה פינקל ומשפחתו? כיצד הם מסתדרים בבית קטן וצפוף כל כך? והשאלה הגדולה יותר, כיצד רוכשים כזאת עין טובה? לראות אך ורק את טובתם של אחרים?…'.

כשאחד מבני הבית הביע מעט תרעומת על הבניה, השיב לו רבי אריה בפליאה: "וכי אם השכן שבונה היה הבן שלנו, גם כן היינו מתנגדים?"

מפליא! (מתוך אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

רבי אריה ביקר פעם בביתו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, וכדרכו נהג בפניו בגנוני ביטול וענווה מפלאים. כשיצא מחדרו, התבטא הרב שטיינמן בפני מקורביו, כי נכר על רבי אריה שהוא לא נולד כך, עם כזו תמימות, אלא עמל ויגע לזכך את מדותיו, ולנהוג הפוך מטבעו…

כששמעו על כך בני המשפחה, אשרו כי אכן בילדותו היה חריף נפלא, וכבר מצעירותו קבל על עצמו לרכוש את מידת התמימות, ושאר מדות מופלאות שהיה יחיד ומיוחד בהן; עין טובה, לב טוב, תוך הבנה לנפש זולתו.

באופן אישי יכולני להעיד, כי על אף שעל פי הנהגותיו החיצוניות, היה נראה כאלו הוא אדם תמים וחביב, שאינו מבין בתוככי בני האדם, ורחוק מלהכיר את יצרי מעללי איש, לא אחת נוכחתי כיצד באמת היה פיקח עצום, ובעיניו החדות ידע לזהות היטב ומיד, מחשבות בני אדם ותחבולותיהם. רק בכל מקום שהנהגת התמימות לא נפגשה עם ההלכה והדרך הישרה, התעקש לאחוז בה!

פעמים רבות אף השתמש בתמימותו, על מנת להשפיע לטובה על אנשים, היות והכיר וידע היטב כמה תמימותו כובשת לב רבים. אנשים היו בטוחים שהם 'מנצלים' את טוב לבו ותמימותו, אך באמת הוא הוא זה, אשר בפקחותו נתן להם לחוש את התחושה הזאת, כדי להשפיע עליהם ולקרבם. (מתוך אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

דודתי, הרבנית אסתר פינקל ע"ה, אחות מורי חמי, הגאון רבי מרדכי דוב יודלביץ זצ"ל, ספרה לפני עשרות שנים, כי בעלה רבי אריה היה חוזר מדי יום ויום, עם סיפורים חדשים שחברו אברכים מופלגים מישיבת מיר. הוא הרגיש זאת מחובתו האישית לקנות את ספרם, לעודדם ולחזקם, ולהראות להם בכך את ההערכה הרבה שהוא מייחס לחיבורם, שנכתב על ידם בעמל רב.

היו חודשים שהנהגה זו נטלה ממנו נתח נכבד ממשכורתו, זאת על אף המצב הכלכלי הקשה ביותר ששרר אז בביתו. רבי אריה היה אז בעצומם של נשואי ילדיו, וחי בדחקות גדולה. הרבנית התבטאה אז בחביבות: "צריך קופה מיוחדת בשביל הספרים…".

זה בטוי מועט ללב הטוב של רבי אריה! (מתוך אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

סיפר תלמיד של ראש הישיבה הרה"ג רבי אריה פינקל זצ"ל: ביום שישי אחד עשיתי מעשה נערות, והחלטתי לצאת ולטייל לבד במדבר יהודה. כצפוי, איבדתי את דרכי, והסתבכתי במשעולי המדבר, עד שהתביישתי והתעלפתי. כשעתיים לפני שבת התעוררתי, כשמסביבי אנשי הצלה מ"עין גדי". לשאלתם מי אני ומה שמי, לא זכרתי כלום מרוב חולשה, ולא יכולתי להשיב כראוי. הדבר היחיד שהיה בזכרוני הוא מספר הטלפון של ראש הישיבה הגאון רבי אריה פינקל זצ"ל. בימים ההם עדיין לא היו הרבה טלפונים, והקשר ביני לבין הורי התקיים דרך הטלפון של מורי ורבי זצ"ל, כשלמדתי איתו בביתו בערב.

החובשים התקשרו אל ראש הישיבה, וסיפרו שהם עומדים על יד בחור שהתעלף. מה שקרה עכשיו, הוא בבחינת הבלתי ייאמן: ראש הישיבה לקח יין וחלות ושאר צרכי סעודה, ונסע במונית לעין גדי על מנת להיות איתי במשך כל יום השבת! לבסוף החליטו החובשים להעביר אותי באמבולנס לביה"ח הדסה הר הצופים, וראש הישיבה הצטרף לנסיעה. דקות ספורות לפני השקיעה הגענו לבית החולים, ורק כעבור מספר שעות, כשהעבירו אותי למחלקה, הסכים לעזוב אותי בבית החולים, וצעד רגלית בליל שבת, באמצע הלילה, מהר הצופים לביתו ברחוב מלאכי…

(גליון קול ברמה)

 

[אחד יחיד]

רבי אריה למד שנים רבות חברותא עם הגאון רבי חיים קמיל זצ"ל, ראש ישיבת 'אופקים' ומאדירי התורה בדורנו. לימודם המשותף היה ברתחא דאוריתא מופלאה, והביא בעקבותיו דיונים רבים בסוגיות מגונות, והכל באהבה ואחווה, בהערכה והערצה עזה, בחן ובנועם השמורים לתלמידי חכמים.

אחד ממקורביו של רבי אריה, שמע ממנו בהזדמנות מסוימת, כי קיים ויכוח הלכתי ומעשי בינו לבין רעו הגדול רבי חיים, אם יש חיוב ליטול ידיים לאחר הנחת תפילין, קודם התפילה.

שורש הדיון הוא, משום שבשעת הנחת התפילין של יד עלול המניח לגעת בזרועו, המצריך נטילת ידים. רבי חיים היה סבור שיש ליטול ידיים, לעומתו רבי אריה היה סבור שאין צורך ליטול ידיים, די בכך במה שנוטל ידיו קודם הנחת התפילין, מדין נטילת ידיים של קודם התפילה. (ראה כל זה בשלחן ערוך סימן ד סעיף יא, וראה באליה רבה שם ס"ק יב).

כעבור מספר שנים, ביום הפורים תשס"ה, עלתה נשמתו הטהורה של רבי חיים קמיל לגנזי מרומים.

והנה לאחר פטירתו של רבי חיים, שמו לב מקורביו של רבי אריה כי לפתע שינה מהנהגתו הקבועה, והחל ליטול את ידיו לאחר הנחת תפילין, כפי שהיה סבור רבי חיים. הנהגה זו נגדה כאמור את שיטתו ההלכתית שאחז בה עד עתה. לתמיהתם, הסביר רבי אריה את פשר שינוי הנהגתו, כך:

"חשבתי לעצמי", אמר רבי אריה, "כי למעשה אין זה טורח גדול עבורי ליטול ידיים. אלא מה? מדוע אני מתעקש לא ליטול? כי 'אני' סבור שאין צורך! כדי למגר אצלי את המושג הזה של 'אני', החלטתי להתחיל לנהוג כפי שסבר רבי חיים, וילטול ידיים גם לאחר הנחת תפלין".

מדהים להיווכח כיצד חינך רבי אריה את עצמו. באיזו צורה זיכך את מידותיו ושבר את רצונותיו בינו לבין קונו. (מתוך אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

סיפר הגה"צ רבי בנימין פינקל שליט"א שפעם שמע את אביו הגאון רבי אריה פינקל זצ"ל מספר לאמו את המעשה הבא: לסבו של רבי אריה, מרן הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל, היתה קרובת משפחה, אשה גלמודה ושבורה, שהעבירה את חייה לבדה.

מדי פעם היתה מגיעה לבקר את רבי אליעזר יהודה, אבל לא רצתה לגלות היכן היא מתגוררת… ויהי היום ובביתו של רבי לייזר יודל התקיימה שמחה, וראש הישיבה ביקש להזמין את קרובתו.

רבי לייזר יודל קורא לנכדו-חביבו רבי אריה, ומבקש ממנו להזמין את האשה הגלמודה!

"אבל סבא", שואל הנכד, "היכן היא גרה?"

"תחפש" – עונה לו ראש הישיבה.

"איפה?" – שואל הנכד.

במקום להשיב, אומר לו הסבא: "קח לך 5 לירות, תזמין מונית, ותיסע להביא אותה"…

רבי אריה, שהיה אז כבן 35, והיתה בו אמונת חכמים מוחלטת, וגם היה מסור בלב ונפש לסבא, ירד לרחוב, עצר מונית, ולשאלת הנהג להיכן לנסוע, השיב: "סע עד שהמונה יגיע ל-5 לירות"…

המונית עצרה בשכונה ירושלמית מרוחקת, רבי אריה ירד, והתחיל לחפש בין הבניינים והדירות, עולה ויורד מבניין לבניין, ואינו מתייאש, עד שכאשר הוא הוא מתדפק בדלת אחת, והנה האשה המבוקשת!

זו השתוממה איך הצליח לגלות את מקום "מחבואה", אבל קיבלה את ההזמנה בשמחה…

(ע"פ "מצוות בשמחה" ח"ב עמו' תקמ"ו)

 

[אחד יחיד]

חברי היקר זצ"ל אברך גאון וצדיק, היה מסובל ביסורים תקופה ארוכה, בכאבו כי מר, פנה אל ביתו של ראש ישיבת מיר הגאון הגדול רבי אריה פינקל זצוק"ל, בהגיע תורו הוא התיישב אל מול פני מרן זצ"ל ואמר בכאב, "רבינו, הקב"ה לא שומע את תפילותי!, אני חש כי מתקיים בי הפסוק גם כי אזעק ואשווע שסתם תפילתי", רבי אריה בפנים קורנות הרחיב את חיוכו שלא מש מפניו וענה לו כהאי לישנא, "היודע הינך מי הוא זה שהיה אמור לומר כך? יותר מכל אחד אחר?, מי שהיה אמור להרגיש כי הקב"ה אינו שומע ומאזין לתפילותיו ותחנוניו הוא אברהם אבינו ע"ה, שווה בנפשך את אותם עשרות עשרות שנים שבהם אברהם אבינו מוסר את נפשו כפשוטו למען הקב"ה, מפרסם את שמו בעולם של כפירה וע"ז ומתנסה בניסיונות עצומים, ובפיו ובפי אשתו שרה אמנו תפילה אחת, בקשה אחת ויחידה, בן זכר, שימשיך את המפעל העצום שלהם להמלכת הקב"ה על באי עולם." עשרות! שנים, והקב"ה לכאורה השיב את פניהם ריקם. "אבל מה האמת, התרחב עוד חיוכו של ראש הישיבה, רבי אריה, אנחנו יודעים את דברי חז"ל כי לא נבראו האבות עקרים, אלא משום שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים..", כלומר בדיוק הפוך מהמחשבה הפשוטה, שהייתה יכולה חלילה להתגנב, מה כבר יש להתפלל אחרי עשרות שנות עקרות, כנראה שהקב"ה לא מקשיב, והאמת?, האמת היא שהקב"ה לא רק מקשיב, אלא מתאווה, משתוקק כביכול, לתפילות הללו, המצב לא משתנה, לא בגלל שהקב"ה לא שומע, אלא הקב"ה יצר את המצב הזה כי הוא מחכה ומשתוקק לתפילתם של צדיקים.

עד שהגיעה הבשורה האלוקית, כעת חיה, הנך יולדת בן. וכך הוא אצל כל אחד, הקב"ה מאזין, וכביכול מכונן את כסאו והנהגתו ע"י וע"פ התפילות, כפי שאנחנו משבחים אותו 'יושב תהילות ישראל', הקב"ה ממתין, מצפה ומשתוקק, לתפילה נוספת באותו עניין, כן, אותה הבקשה שתלויה בפינו כבר כ"כ הרבה פעמים. הקב"ה יושב וממש מצפה מתי נבקש אותה שוב.

 

[אחד יחיד]

סיפר בנו הגאון רבי בנימין שליט"א: פעם הלכתי עמו ברחוב, והיה זה בשעת ערב מאוחרת. פגש אותו יהודי ושאלו היכן יש באיזור מסעדה שיוכל לאכול דבר מה. אבא בפשטותו אומר לו: "בוא אראה לך". והוא נטל אותו לביתנו. אמא כבר נחה במיטתה ואבא בעצמו הלך וטיגן לו חביתה וסידר לו כל הנצרך בכזו נדיבות לב. לאחר מכן כשנאלצו להיפרד, שאל אותו היכן הוא אמור לשהות בשבת, וכשענה שאינו יודע, אמר לו מיד: "השבת אתם תהיו האורחים שלנו", ובכזו פשטות אירח אותו כל השבת בנדיבות מיוחדת, עד שהמשיך ובא בקביעות לאורך שנים.

 

[אחד יחיד]

עוד סיפר בנו הגאון רבי חיים זאב שליט"א: סיפר לי אחד משומעי שיעורו, שפעם שאל שאלה שלא במקומה ומישהו העיר לו בצורה לא מכובדת. לא עברו אלא מספר שניות, ואבא השמיט ראשו על הגמרא ועשה עצמו כאילו חושב דבר מה. לאחר דקות כשסיים, העיד התלמיד שהגמרא היתה רטובה מדמעות, שגם אם יפתחו אותה היום באותו עמוד לבטח יוותר סימן…

 

[אחד יחיד]

הגר"ב שליט"א: לא נשכח את הקשר שהיה לו עם רבי אייזיק זצ"ל, יהודי חולני שבגדיו היו תמיד כה מלוכלכים, שלא היתה מכבסה שהסכימה לכבסם, וכשהסיח צערו לפני אבא, הלך בקביעות למעונו בשכונת כנסת לתקופת מה, ובחצר הבית הכין במסירות דוד מים חמים שבו היה מכבס מעט את בגדיו המטונפים רק בכדי שהמכבסות יסכימו לקבלם. ופעם ביום הכיפורים בערוב ימיו, כשהיה סגי נהור, אבא הבין שלא יוכל להגיע לבית הכנסת לבדו, והלך להתפלל עמו ביום הכיפורים למרות רגילותו להתפלל בישיבה. וכששב לאחר מכן לישיבה, הסבא הבחין בהיעדרו ומעט התרעם על כך, ואבא בפשטותו ענה שלא היתה לו ברירה, כי היה חייב להתפלל עם רבי אייזיק. לשמע הדברים השיב הסבא באומרו: טוב עשית. יהודי גלמוד ומסכן, טוב שסייעת בעדו.

 

[אחד יחיד]

הגרח"ז שליט"א: ישנו סיפור מיוחד שאירע כשהיה שדכן של בת הגרב"ב זצוק"ל. ומראש הישיבה הגרב"ב לא הסכים לקחת דמי שדכנות, באומרו שהרי הוא עובד תחתיו בישיבה ואיך יקח שדכנות. ולכן הוא רכש לו אז ש"ס חדש, ששמח מכך רבות. אך המחותן הרב לופיאנסקי שהיה בעל אמצעים נתן לו סכום הגון, והוא התעקש להשיב לו חצי מהסכום באומרו שזה די בעבורו. שאלתיו מדוע אינו נוטל זאת, והרי נצרך הוא לכך מאד, והוא עונה לי בטבעיות "אני אוהב להתחלק עם אחרים"… כל אחד ואהבותיו שלו.

 

[אחד יחיד]

הגר"ב שליט"א: היו בסמוך לביתנו שתי חנויות מכולת, ואבא בטבעיות לימד אותנו שצריך לפרנס את שניהם כדי שלא לצערם, ולכן חילק את הימים, שבימי ראשון שלישי וחמישי נקנה רק במכולת זו, ובימי שני רביעי ושישי נקנה במכולת השנייה. וכך חונכנו כולנו בהקפדה שיש לכל חנות את הימים שלה. אחד מבעלי החנויות הללו חיבב אותנו, והעדפנו לרכוש אצלו, ולכן לעתים לא רכשנו כלום באותו יום של השני, כדי לחכות למחרת ולרכוש אצלו. כשאבא שמע מזה, כעס ואמר שאם צריך לרכוש היום, הרי שזה בחלקו של המוכר ההוא.