- הודעות
- 61
- תודות
- 228
- נקודות
- 30
אני לא יודע היכן אני עוצר אותך עכשיו,
למסודר - האם אתה זוכר אכן היכן אתה אוחז, אם לא הייתי מציע לך לבדוק: עד כמה אתה מאורגן באירוח הזוג שבא אליכם.
למפוזר - האם אתה זוכר היכן אתה אוחז? היכן עצרת לקרוא? - אם לא הייתי מציע לך, לענות כבר לילדה שצועקת 'אבא אני כבר שואלת אותך שלוש פעמים' - לפני שראשך נצמד למסך כי הפואנטה היא ממש כבר עכשיו.]
מי שנשאר איתנו עד כאן שואל את עצמו:
אתה כותב טוב, כותרת פצצה! - הנה עובדה אני פה! ההמשך ברור ומובן כשמלה ביום שישי על הקולב. אבל... כאן צריך להניף את האגודל כמו למדן ששואל שאלה, תגלה כבר בקצרה מה התכוונת בכותרת, ההבנה שלי היא 'חוזר בתשובה' מושג קדוש. 'חוזר בשאלה' מושג שהומצא בדור האחרון כביטוי למי שעזב את דרך היהדות ובחר בדרך המתירנות.
תשובה:
כן, כן בדיוק לזאת הייתה כוונתי.
בסדר כולם רגועים? אנחנו ממשיכים,
ליל יום כיפור בבית הכנסת
- אפילוג-
יוסי - נולד בנהריה 1970 להלן 'חוזר בתשובה'
מאיר - נולד במאה שערים בשנת תשכ"ט להלן 'חוזר בשאלה'
מאיר גדל כחרדי במאה שערים שבירושלים. את תפילותיו התפלל ב"שול" של השכונה, ואת ימיו העביר בישיבה שבה כל הבחורים התהלכו במעיל המסורתי לשבת, שכונה בעגת המקום "זברה" – על שום פסים שחור־זהב לאורכו.
מאיר היה בחור שלא אחת נקרא לחדר המשגיח לנזיפות. פעם תפסו אותו מדבר בעברית – לשון שלא הורשתה בכותלי הישיבה, ופעם אחרת "הושעה" לשבוע ימים. זה קרה כאשר קנה סנדביץ' אצל "מלכה", הקיוסק הסמוך, והתיישב בקרן הרחוב עם חבורה משולי הבחורים, כשהוא שותה בירה ומעשן – מעשה שנתפס כחילול קודש בלב מאה שערים. לאחר מכן נאלץ לבוא יחד עם אביו ולהתחנן שיקבלוהו חזרה לישיבה.
אך ה"קש ששבר את גב הגמל" היה כאשר נודע למשגיח כי מאיר נרשם לקורס קראטה להגנה עצמית. מטרתו לא הייתה ספורט לשמו אלא כלי לנצח את הערבים עימם היה מתקוטט בקביעות בשער שכם. משם גם ספג מושגים זרים לגמרי לאווירת הישיבה. הפעם המשגיח כבר לא הוכיח אותו כלל – אלא קרא לאביו והגיש לידו את "מכתב השחרור".
קבלת המכתב בבית הייתה דרמטית. האם פרצה בבכי, האב צעק ורצה להכות את בנו, אך נרתע – מפני החשש שמא אותו נער, שכבר הרבה להתפאר בפני אחיו הבוגרים ביכולותיו החדשות, "יעיף אותו לגובה".
המעבר של מאיר למצב "חוזר בשאלה" היה חד וקצר. בן־רגע הסיר את פאותיו הגדולות, ולמראהו החדש דמה יותר לדתי מאשר לבן מאה שערים. הוא לבש חולצת טריקו פשוטה ומכנסי ג'ינס, למגינת ליבם של הוריו. אלה התביישו להחזיקו כך בביתם, וחששו שמא יגרור אחריו גם את אחיו. לבסוף שילמו עבורו שכירות של חדר קטן ברחוב שטראוס – בדיוק על קו התפר שבין השכונות החרדיות לשכונות החילוניות.
לסעודות השבת עוד הוזמן לבית המשפחה, אך רק בתנאי שיגיע בחולצה לבנה ובמכנסיים שחורות. ואילו בחיי היומיום – מאז גיל שש־עשרה – פתח דף חדש. הוא למד בבית ספר לנערים שהיו כמוהו, אימץ את מנהגיהם, את סגנון דיבורם ואת דרכי התנהגותם, והפך בהדרגה לאחד מהם.
ואז הגיעה שנת 1999 – שנת מפנה היסטורית עבור חסידי ברסלב. זו הייתה הפעם הראשונה מאז נפילת ברית המועצות שאספו את עצמם לא פחות מאלף וחמש מאות חסידים לראש השנה באומן. המסע הגדול לווה במכשולים ביורוקרטיים אינסופיים שהעמידו השלטונות האוקראינים. נדרש בדחיפות שטח של בית חרושת, שהשלטונות כלל לא ידעו עליו, כדי לאפשר את קיום האירוע.
כאן נכנסו לתמונה שני "אנשי שטח" שנקראו על ידי ועד הציון הקדוש כדי "לטפל" בפקיד מקומי סורר. אחד מהם היה מאיר – ובאותו רגע פגש לראשונה את יוסי. השניים לא נזקקו לדבר הרבה: הם דאגו שהפקיד הבעייתי ייעלם זמנית מן הזירה, כשמצא עצמו מחוסר הכרה בחדר טיפול נמרץ בקייב. במקומו מונה פקיד מחליף, והשטח החיוני נחתם על ידי עורך דין לטובת מארגני המסע. כך נסללה הדרך לפריצת הדרך הגדולה של חסידי ברסלב באומן, בראש השנה.
הנה הגיע ליל יום הכיפורים בשנת תשס"ו.
שניהם נראים אותו דבר -עומדים הם עם כובע קסקט על הראש זה לצד זה, מאיר ויוסי, שתיהם 'חוזר' אף אחד מהם ואף אחד מהנוכחים לא מבין ולא זוכר מי 'בתשובה' ומי 'בשאלה'...
על מי היו צריכים הסכם חד פעמי בין בית דין של מעלה לבית הדין שבבית הכנסת ברחוב דיזנגוף המרכז הפועם של תל אביב - 'על דעת המקום ועל דעת הקהל בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים' (פתיח לכל נדרי).
בית הכנסת נחלק לשלוש זירות ברורות:
זירת הגברים, זירת הנשים – וזירה שלישית, ייחודית במינה, שיועדה לחוזרים בתשובה ובשאלה. בזירה זו עמדו מדריך ומדריכה מטעם ארגון "ערכים", שתפקידם היה ללוות את המתלבטים ולספק להם נקודת מבט מסבירה ומקרבת.
מאיר ויוסי ישבו שם מרותקים, מקשיבים בהתלהבות להסבריה של המדריכה על תפילת "כל נדרי". בתום דבריה פנו אליה ואמרו: "אנחנו יושבים ממש כאן, בפינה הסמוכה. תבואי לקרוא לנו כשזה מתחיל – הרי ביום כיפור אין לנו הודעות בטלפון שיזכירו…"
יושבים מאיר ויוסי בפינת הגינה שליד בית הכנסת. הצל הכבד של עצי הפיקוס עוטף אותם, והם מתכנסים לשיחה שכמו בוערת מתחת לפני השטח.
מאיר נשען אחורה, מריח את העשבים הריחניים ולוחש:
"אחי, תגיד לי באמת – מה זה משנה איזה 'חוזר' אני, בתשובה או בשאלה? הרי בסוף שנינו נוסעים בשבת, שנינו עם מכוניות חשמליות כדי להרגיש פחות אשמה, ושנינו מדליקים סיגריה כשמתחשק, במיוחד כשה'דוסיות' כבר חופרות לנו עד אובדן סבלנות."
יוסי מחייך חצי חיוך, לוקח את העשבים ומריח בהם, ומחזיר תשובה קצרה:
"זה פשוט. בתשובה – זה מי שאוהב את השם יתברך ומבקש להתקרב אליו. בשאלה – זה מי ששונא את המצוות ומחכה להיפטר מהם. ככה אני רואה את זה. לא יותר מסובך מזה."
מאיר מהנהן, אבל בעיניים שלו נדלק ניצוץ של ספק.
באותו רגע עובר לידם אברך צעיר, טלטל בידו את בנו הקטן שמרר בבכי. הוא נעצר, מציץ לרגע ואומר כמעט בלחש:
"סליחה שאני מתערב... אבל מה שאמרתם עכשיו – זה עזר לי להבין משהו. אותה מצווה – אם אני עושה אותה בשמחה, אני מתקרב. אם אני רק מחכה להיפטר ממנה, אז אני בעצם מתרחק. אולי זה ההבדל האמיתי, לא בתשובה או בשאלה – אלא איך אני חי את מה שאני עושה."
השלושה שותקים לרגע, גם הקטן הפסיק לבכות. קולו של החזן מעלה את "כל נדרי" מבית הכנסת, גובר על רעשי הרחוב. מאיר ויוסי מביטים זה בזה – לראשונה בלי ויכוח, בלי צורך להגדיר מי הוא מה.
- לפני 'שמחת בית השואבה' או לאחריה.
- מתכנן איך לבקש מחילה מה.... שרב איתך כבר שנתיים ושלוש חודשים, כי לא מעניין אותך כבר מי צודק ומי לא, ואתה מוכן לשמוע אותו שוב מדבר 3 רבעי שעה בלי שייתן לך להשחיל מילה אחת. העיקר לגמור כבר עם הסיוט של החלומות המפחידים בלילות. וכבר הבטחת לעצמך בתפילת נעילה של יום הכיפורים, שבחג הסוכות הנושא נעול', נעילה כפולה, כמו שמדמימים מנוע של מכונית.
- בדיון המעמיק על תפריט סעודת ליל שבת.
- ברגע המאושר שניקית את הנקודה מעל האתרוג.
- באמצע החברותא בסלון, ואתה לא יודע איך שוב אתה מציץ למסך. החברותא התרומם יוצא לשיחת הטלפון שלו.
למסודר - האם אתה זוכר אכן היכן אתה אוחז, אם לא הייתי מציע לך לבדוק: עד כמה אתה מאורגן באירוח הזוג שבא אליכם.
למפוזר - האם אתה זוכר היכן אתה אוחז? היכן עצרת לקרוא? - אם לא הייתי מציע לך, לענות כבר לילדה שצועקת 'אבא אני כבר שואלת אותך שלוש פעמים' - לפני שראשך נצמד למסך כי הפואנטה היא ממש כבר עכשיו.]
מי שנשאר איתנו עד כאן שואל את עצמו:
אתה כותב טוב, כותרת פצצה! - הנה עובדה אני פה! ההמשך ברור ומובן כשמלה ביום שישי על הקולב. אבל... כאן צריך להניף את האגודל כמו למדן ששואל שאלה, תגלה כבר בקצרה מה התכוונת בכותרת, ההבנה שלי היא 'חוזר בתשובה' מושג קדוש. 'חוזר בשאלה' מושג שהומצא בדור האחרון כביטוי למי שעזב את דרך היהדות ובחר בדרך המתירנות.
תשובה:
כן, כן בדיוק לזאת הייתה כוונתי.
בסדר כולם רגועים? אנחנו ממשיכים,
ליל יום כיפור בבית הכנסת
- אפילוג-
יוסי - נולד בנהריה 1970 להלן 'חוזר בתשובה'
מאיר - נולד במאה שערים בשנת תשכ"ט להלן 'חוזר בשאלה'
מאיר גדל כחרדי במאה שערים שבירושלים. את תפילותיו התפלל ב"שול" של השכונה, ואת ימיו העביר בישיבה שבה כל הבחורים התהלכו במעיל המסורתי לשבת, שכונה בעגת המקום "זברה" – על שום פסים שחור־זהב לאורכו.
מאיר היה בחור שלא אחת נקרא לחדר המשגיח לנזיפות. פעם תפסו אותו מדבר בעברית – לשון שלא הורשתה בכותלי הישיבה, ופעם אחרת "הושעה" לשבוע ימים. זה קרה כאשר קנה סנדביץ' אצל "מלכה", הקיוסק הסמוך, והתיישב בקרן הרחוב עם חבורה משולי הבחורים, כשהוא שותה בירה ומעשן – מעשה שנתפס כחילול קודש בלב מאה שערים. לאחר מכן נאלץ לבוא יחד עם אביו ולהתחנן שיקבלוהו חזרה לישיבה.
אך ה"קש ששבר את גב הגמל" היה כאשר נודע למשגיח כי מאיר נרשם לקורס קראטה להגנה עצמית. מטרתו לא הייתה ספורט לשמו אלא כלי לנצח את הערבים עימם היה מתקוטט בקביעות בשער שכם. משם גם ספג מושגים זרים לגמרי לאווירת הישיבה. הפעם המשגיח כבר לא הוכיח אותו כלל – אלא קרא לאביו והגיש לידו את "מכתב השחרור".
קבלת המכתב בבית הייתה דרמטית. האם פרצה בבכי, האב צעק ורצה להכות את בנו, אך נרתע – מפני החשש שמא אותו נער, שכבר הרבה להתפאר בפני אחיו הבוגרים ביכולותיו החדשות, "יעיף אותו לגובה".
המעבר של מאיר למצב "חוזר בשאלה" היה חד וקצר. בן־רגע הסיר את פאותיו הגדולות, ולמראהו החדש דמה יותר לדתי מאשר לבן מאה שערים. הוא לבש חולצת טריקו פשוטה ומכנסי ג'ינס, למגינת ליבם של הוריו. אלה התביישו להחזיקו כך בביתם, וחששו שמא יגרור אחריו גם את אחיו. לבסוף שילמו עבורו שכירות של חדר קטן ברחוב שטראוס – בדיוק על קו התפר שבין השכונות החרדיות לשכונות החילוניות.
לסעודות השבת עוד הוזמן לבית המשפחה, אך רק בתנאי שיגיע בחולצה לבנה ובמכנסיים שחורות. ואילו בחיי היומיום – מאז גיל שש־עשרה – פתח דף חדש. הוא למד בבית ספר לנערים שהיו כמוהו, אימץ את מנהגיהם, את סגנון דיבורם ואת דרכי התנהגותם, והפך בהדרגה לאחד מהם.
ואז הגיעה שנת 1999 – שנת מפנה היסטורית עבור חסידי ברסלב. זו הייתה הפעם הראשונה מאז נפילת ברית המועצות שאספו את עצמם לא פחות מאלף וחמש מאות חסידים לראש השנה באומן. המסע הגדול לווה במכשולים ביורוקרטיים אינסופיים שהעמידו השלטונות האוקראינים. נדרש בדחיפות שטח של בית חרושת, שהשלטונות כלל לא ידעו עליו, כדי לאפשר את קיום האירוע.
כאן נכנסו לתמונה שני "אנשי שטח" שנקראו על ידי ועד הציון הקדוש כדי "לטפל" בפקיד מקומי סורר. אחד מהם היה מאיר – ובאותו רגע פגש לראשונה את יוסי. השניים לא נזקקו לדבר הרבה: הם דאגו שהפקיד הבעייתי ייעלם זמנית מן הזירה, כשמצא עצמו מחוסר הכרה בחדר טיפול נמרץ בקייב. במקומו מונה פקיד מחליף, והשטח החיוני נחתם על ידי עורך דין לטובת מארגני המסע. כך נסללה הדרך לפריצת הדרך הגדולה של חסידי ברסלב באומן, בראש השנה.
הנה הגיע ליל יום הכיפורים בשנת תשס"ו.
שניהם נראים אותו דבר -עומדים הם עם כובע קסקט על הראש זה לצד זה, מאיר ויוסי, שתיהם 'חוזר' אף אחד מהם ואף אחד מהנוכחים לא מבין ולא זוכר מי 'בתשובה' ומי 'בשאלה'...
על מי היו צריכים הסכם חד פעמי בין בית דין של מעלה לבית הדין שבבית הכנסת ברחוב דיזנגוף המרכז הפועם של תל אביב - 'על דעת המקום ועל דעת הקהל בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים' (פתיח לכל נדרי).
בית הכנסת נחלק לשלוש זירות ברורות:
זירת הגברים, זירת הנשים – וזירה שלישית, ייחודית במינה, שיועדה לחוזרים בתשובה ובשאלה. בזירה זו עמדו מדריך ומדריכה מטעם ארגון "ערכים", שתפקידם היה ללוות את המתלבטים ולספק להם נקודת מבט מסבירה ומקרבת.
מאיר ויוסי ישבו שם מרותקים, מקשיבים בהתלהבות להסבריה של המדריכה על תפילת "כל נדרי". בתום דבריה פנו אליה ואמרו: "אנחנו יושבים ממש כאן, בפינה הסמוכה. תבואי לקרוא לנו כשזה מתחיל – הרי ביום כיפור אין לנו הודעות בטלפון שיזכירו…"
יושבים מאיר ויוסי בפינת הגינה שליד בית הכנסת. הצל הכבד של עצי הפיקוס עוטף אותם, והם מתכנסים לשיחה שכמו בוערת מתחת לפני השטח.
מאיר נשען אחורה, מריח את העשבים הריחניים ולוחש:
"אחי, תגיד לי באמת – מה זה משנה איזה 'חוזר' אני, בתשובה או בשאלה? הרי בסוף שנינו נוסעים בשבת, שנינו עם מכוניות חשמליות כדי להרגיש פחות אשמה, ושנינו מדליקים סיגריה כשמתחשק, במיוחד כשה'דוסיות' כבר חופרות לנו עד אובדן סבלנות."
יוסי מחייך חצי חיוך, לוקח את העשבים ומריח בהם, ומחזיר תשובה קצרה:
"זה פשוט. בתשובה – זה מי שאוהב את השם יתברך ומבקש להתקרב אליו. בשאלה – זה מי ששונא את המצוות ומחכה להיפטר מהם. ככה אני רואה את זה. לא יותר מסובך מזה."
מאיר מהנהן, אבל בעיניים שלו נדלק ניצוץ של ספק.
באותו רגע עובר לידם אברך צעיר, טלטל בידו את בנו הקטן שמרר בבכי. הוא נעצר, מציץ לרגע ואומר כמעט בלחש:
"סליחה שאני מתערב... אבל מה שאמרתם עכשיו – זה עזר לי להבין משהו. אותה מצווה – אם אני עושה אותה בשמחה, אני מתקרב. אם אני רק מחכה להיפטר ממנה, אז אני בעצם מתרחק. אולי זה ההבדל האמיתי, לא בתשובה או בשאלה – אלא איך אני חי את מה שאני עושה."
השלושה שותקים לרגע, גם הקטן הפסיק לבכות. קולו של החזן מעלה את "כל נדרי" מבית הכנסת, גובר על רעשי הרחוב. מאיר ויוסי מביטים זה בזה – לראשונה בלי ויכוח, בלי צורך להגדיר מי הוא מה.