חזקה - מי ייטיב לבאר כח בירורא?

[בדרך חדשה]

אולי יואילו עמלי תורה, רצי פורום האוצר,
לבאר נא כח בירורא ד"חזקה דמעיקרא",
באשר מעולם לא זוכה שכלי הקט הבינה -
דהא כיצד נוכל לצוות להאדם ירא השם,
להחזיק בדעתו חזקת גוף, וחזקת דין,
וטעמנו: כי בשעה דהאתמול כך וכך הי',
- וזאת בעוד אין לזה הצד איזה צל סיכוי והסתברות?!
ושמעתי אשר בבתי המדרש מתבדרי שמעתתא,
עניני "פשטות" ו"סתמא דמילתא" ודומיהן,
ובעוניי עוד לא ניבונתי: כיצד עניני פשטות והסתכלות
יועילו לטעון איזה צד על המציאות,
אשר לא לחוקי הסתכלות ראוי' ניתנה - כי אם לצווי ההסתברות בלבד?

לפני הדרכים האפשריות בזה (ובע"ה אכתוב בהמשך)

מה כן היית רוצה שיהיה... (ז"א, גם לו צדקו דבריך, הרי עכ"פ אין לנו אפשרות טובה מזו, ואה"נ שיטת כמה מהשקדמונו שכל דין חזקה לא נאמר אלא היכא דליכא לברורי (ואכ"מ), וא"כ הרי ליכא לו ליכא לברורי, אז מה כן יהא, ולכך נקבעה חזקה

(יש עוד כמה וכמה דרכים בזה, אך לו דרך זו נכונה הרי שאין בכלל מה להסביר, כי וכי מאי יהא אם לא כן)

וכמדומה שזו כוונת הר"מ בפה"מ בנזיר, שאל"כ אין לדבר סוף​

 

[בדרך חדשה]

ראשית יש לחלק ולייסד כל אחת מג' סוגי החזקה על יסודה היא - חזקה דמעיקרא, חזקת ממון, חזקת הגוף, (ונקל למוצאם באנציקלופדיא תלמודית, קובץ יסודות וחקירות וכיו''ב) - ולא לכלול בהנחה ראשונה את כולן כ'חזקה', ורק לאחר הבנת היסוד דכ''א לקשרם יחדיו.

לאחמ''כ יש לחלק בין חזקה המבררת (והיא היוצרת בעלות), חזקה המערערת (המחלישה כח האחר) ו'חזקת הנהגה' שאינה עוסקת בבירור המציאות, אלא דין כיצד לנהוג בפועל. ובחזקות שהובאו למעלה דנו באחרונים אם הן שייכות לסברא או להנהגה.

והנה כתב המהרי''ק שרש עב
חילוק יסודי בין חזקת הגוף לחזקה מסברא ואמר גבי חזקת הגוף את הלשון 'אין לנו לבדות את הנולד...'

ובתה''ד רס''י ר''ז באר דבריו בסגנון אחר וקרא לחזרה מסברא 'חזקה שאינה פוסקת' ואילו לחזקת הגוף 'חזקה הפוסקת' ואע''פ שפשיטא לן שתשתנה אעפ''כ חזקה היא .

הצ''צ בשו''ת אה''ע סי' שז' הרחיב בזה דחזקה מסברא היא מדין 'רוב' (והחולקים במקור הלימוד דדין רוב חולקים גם בה), משא''כ חזקת הגוף שהיא דין בפ''ע.

אם ירצו הקוראים אאריך בזה עוד

גם אם הכל נכון, הרי לכאורה פשוט וברור כי עכ"פ יש יסוד כללי לכל החזקות, ושמן מעיד עליהן חזקות, ויכול כי כמו בכל ענין הרי יש הבדלים והפרשים שונים ומגוונים בין החזקות, ולא כל מה שיש בזו יש בזו, אך הא מיהא לכאורה יש בכלל כולן את מה שיש בכלל כולן, ואפילו שמא עיקר מה שיש בהן הוא מה שיש בכולן​

 

[בדרך חדשה]

לפני הדרכים האפשריות בזה (ובע"ה אכתוב בהמשך)

מה כן היית רוצה שיהיה... (ז"א, גם לו צדקו דבריך, הרי עכ"פ אין לנו אפשרות טובה מזו, ואה"נ שיטת כמה מהשקדמונו שכל דין חזקה לא נאמר אלא היכא דליכא לברורי (ואכ"מ), וא"כ הרי ליכא לו ליכא לברורי, אז מה כן יהא, ולכך נקבעה חזקה

(יש עוד כמה וכמה דרכים בזה, אך לו דרך זו נכונה הרי שאין בכלל מה להסביר, כי וכי מאי יהא אם לא כן)

וכמדומה שזו כוונת הר"מ בפה"מ בנזיר, שאל"כ אין לדבר סוף​

וגם אם יש עוד אפשרויות כ"ש (כפי שמסתבר), הרי עכ"פ לכאורה האפשרות הכי מתאימה, ומכל מיני בחינות היא החזקה

ובכלל, הרי יתכן כי חזקה אינה דין או הנהגה, אלא מציאות, שאין משהו טוב הימנה, ומאלינו אנו הולכים אחריה (גם כבעל כרחנו)

 

[מתקרב]

טענתו המרכזית של הגרח"י שרייבר היא שה'דין' יוצר ומעמיד את ה'חפצא דאיסורא' או את ה'בעלות', זוהי דעתו גבי כלל משפטי התורה [בית היין עמ' קיג ובכתביו בכורות אות ל' באורך] ובאיסורים [מעיין גנים עמ' 102] דיני והכרעות הספיקות [מעיין גנים סי ט' אות ב'] ובממונות [ריש פ' מי שהיה נשוי].

אלא שדבריו חסרי הגיון, ומעולם לא הבנתי דבריו - באיזה שכל נוכל להבין שיש תוכן בדבר בעצמו - על ידי גזרות חיצונות שהוטלו עליו?!

דין זה גזרה חיצונית? דין זה יחס מציאותי