גדר הקנין: י"א דחליפין מדין קנין כסף (ספר הישר לר"ת קמב, והשגות הראב"ד מכירה כט, ח[1]), וברשב"א בשבועות לט: הסתפק בזה, ובשו"ת הרשב"א ח"ד סי' רב נקט לעיקר שאינו מדין כסף, וכן בחי' הרשב"א בקידושין ג. נקט כתוס' שם שלמסקנא אינו מדין כסף. ובריטב"א בקידושין כב: הביא השיטות בזה. וי"א שחליפין דשוה בשוה[2] מדין כסף ודלא שוה בשוה אינו מדין כסף. (חי' הרמ"ה קידושין ג. ויש מבארים כן גם בתוס' רי"ד[3] (ובפסקיו) בקידושין ג. כמו שהובא בהע' לאבני מילואים (כט, ב הע' 140) בשם דברי יחזקאל (לט) וגרנ"ט (ריש קידושין צב), וכ"ה בחי' ר' שמואל קידושין סי' ג, אמנם האבני מילואים עצמו מפרש דברי הרי"ד בענין אחר.)
וביאור הצד שחליפין מדין כסף היינו שעניינם שוה [שהרי א"א לומר שנלמד מדין כסף שהרי דיניהם אינם שוים דבחליפין א"צ פרוטה[4] (ב"מ מז.) וי"א דנעשה בכלי המקנה (ב"מ מז.), וכן מוכח מזה שי"א שמטבע אינו נעשה חליפין (ב"מ מה:), ונלמד מקרא דבועז (ב"מ מז.)], ותלוי בגדר קנין כסף. ולשיטות דאינו מדין כסף יל"פ כמש"כ המאירי ב"מ מה: ד"ה זה (הראשון) שביאר שכמו שהוא מקנה לו בלב שלם כך גם חבירו מקנה לו בלב שלם. וללוי דס"ל בכליו של קונה (ב"מ מז.) צ"ל דענייינו מעשה קנין גרידא[5] כמו סיטומתא. (ע' דבר אברהם (ח"א א, א, ג) שסיטומתא נלמד מהפס' דחליפין).
[1] וכן משמע בתוס' גיטין לט: - מ. וע"ש רעק"א שהעיר שבתוס' בקידושין ג. מבואר שרק להו"א זה מדין כסף ולא למסקנא.
[2] החילוק בין שוה בשוה לאינו שוה בשוה מבואר בתוס' בב"מ מו: - מז.
[3] והריא"ז שם (בפסקיו) חולק על הרי"ד, הובא בש"ג בריש קידושין.
[4] ויל"ע אם עניין החליפין כענין הכסף מדוע חלוקים בדין פרוטה. ויתכן דבכסף הקנין מחמת השוויות ובחליפין מחמת החפץ עצמו, ומקור לזה ע' ב"מ מז. דחליפין ומקפיד הוי כסף וכסף ואינו מקפיד הוי חליפין. וע' חי' הגרש"ש קידושין סי' ב שכתב כן (אבל לא כ"כ למ"ד חליפין מדין כסף) וע' קה"י קידושין סי' א ד"ה ולומר.
[5] ונראה שזו כוונת הרשב"א (בנדרים מח: ד"ה וקשיא) שכתב שסודר אינו מדין קנייה, ולדבריו צ"ל שמלוי נשמע לרב.
וביאור הצד שחליפין מדין כסף היינו שעניינם שוה [שהרי א"א לומר שנלמד מדין כסף שהרי דיניהם אינם שוים דבחליפין א"צ פרוטה[4] (ב"מ מז.) וי"א דנעשה בכלי המקנה (ב"מ מז.), וכן מוכח מזה שי"א שמטבע אינו נעשה חליפין (ב"מ מה:), ונלמד מקרא דבועז (ב"מ מז.)], ותלוי בגדר קנין כסף. ולשיטות דאינו מדין כסף יל"פ כמש"כ המאירי ב"מ מה: ד"ה זה (הראשון) שביאר שכמו שהוא מקנה לו בלב שלם כך גם חבירו מקנה לו בלב שלם. וללוי דס"ל בכליו של קונה (ב"מ מז.) צ"ל דענייינו מעשה קנין גרידא[5] כמו סיטומתא. (ע' דבר אברהם (ח"א א, א, ג) שסיטומתא נלמד מהפס' דחליפין).
[1] וכן משמע בתוס' גיטין לט: - מ. וע"ש רעק"א שהעיר שבתוס' בקידושין ג. מבואר שרק להו"א זה מדין כסף ולא למסקנא.
[2] החילוק בין שוה בשוה לאינו שוה בשוה מבואר בתוס' בב"מ מו: - מז.
[3] והריא"ז שם (בפסקיו) חולק על הרי"ד, הובא בש"ג בריש קידושין.
[4] ויל"ע אם עניין החליפין כענין הכסף מדוע חלוקים בדין פרוטה. ויתכן דבכסף הקנין מחמת השוויות ובחליפין מחמת החפץ עצמו, ומקור לזה ע' ב"מ מז. דחליפין ומקפיד הוי כסף וכסף ואינו מקפיד הוי חליפין. וע' חי' הגרש"ש קידושין סי' ב שכתב כן (אבל לא כ"כ למ"ד חליפין מדין כסף) וע' קה"י קידושין סי' א ד"ה ולומר.
[5] ונראה שזו כוונת הרשב"א (בנדרים מח: ד"ה וקשיא) שכתב שסודר אינו מדין קנייה, ולדבריו צ"ל שמלוי נשמע לרב.