סוגיית חליפין
איתא בגמ' "מניינא דרישא למעוטי מאי מניינא דסיפא למעוטי מאי מניינא דרישא למעוטי חופה. ולרב הונא, דאמר: חופה קונה מק"ו, למעוטי מאי למעוטי חליפין ס"ד אמינא הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון, מה שדה מקניא בחליפין, אף אשה נמי מקניא בחליפין קמ"ל ואימא הכי נמי חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה, ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה" ונחלקו רש"י ותוס' בהבנת הגמ', שי' רש"י דההו"א דמקניא בחליפין משום דילפי' לה משדה עפרון ובמסקנא הבינה הגמ' דלא מקניא משום דאיתנהו בפחות משו"פ וגנאי הוא לה להתקדש בזה ואפי' כשזה שו"פ לא מקודשת משום שזה קניין גרוע הילכך בטיל ליה לתורת חליפין בקידושין ובתוס' רי"ד מבואר דכיוון שלא מקדשה נפשה בפחות משו"פ א"כ גם בחליפין שו"פ לא מקודשת דאין ללמוד זאת משדה עפרון משום דאין ג"ש למחצה,
והקשה תוס' דא"כ כשפשטה ידה וקבלה תתקדש אפי' בפחות מפרוטה ועוד דבגמ' לקמן (ה' ע"א) ילפי' קידושי שטר מ"ויצאה והיתה" וקשה למה לא לומדים זאת משדה עפרון כי היכי דילפי' קניין חליפין ועוד למה אישה לא נקנית בחזקה דומיא דשדה עפרון, ולכן פי' דההו"א דנקנית בחליפין משום דחליפין מדין כסף הם וזה נכלל ב"כי יקח" ובמסקנא הבינה הגמ' דלא מקניא משום דחליפין איתנהו בפחות משו"פ ואשה בפחות משו"פ לא מקניא דהיינו כיוון שכל המקור לחליפין באישה זה משום שזה נכלל ב"כי יקח" ומשום דהוי כעין קניין כסף, ובכסף לא מקודשת בפחות מפרוטה א"כ ע"כ קניין חליפין ששייך בו פחות מפרוטה לא נכלל ב"כי יקח" והוי קניין בפנ"ע ואין ילפותא לאישה נמצא שאין צד שמקישים קנייני אישה לקנייני שדה וממילא לא קשה משטר וחזקה.
נמצא דלרש"י הסיבה שלמסקנא אישה לא נקנית בחליפין כי היא לא רוצה משום שזה גנאי לה וא"כ גרסי' "ואישה פחות משו"פ לא מקניא נפשה" ואילו לתוס' זה לא תלוי ברצון שלה אלא לא מקו' משום שחליפין זה לא משום כסף וא"כ לא גרסי' נפשה , והרמב"ן כתב וז"ל "אבל מקצת הנוסחאות שכתוב בהם מקניא נפשה נוטות לפרש"י ז"ל והיא גרסת ההלכות, ויש לי לישבה דכל חליפין לגבי אשה כחליפין דפחות משוה פרוטה נינהו, דמתנה ע"מ להחזיר לא קניא באשה דבתר הנאה דבסוף אזלא ולא מקניא נפשה בקניה דשעה כדבעינן למימר לקמן." ועיין.
הר"ן כותב וז"ל "ומהדרינן דאי אפשר דקנין דחליפין איתיה בכלל כי יקח דאנן סהדי דאישה פחות משו"פ לא מקניא נפשה הלכך ודאי כשאמר הכתוב כי יקח אין קנין חליפין בכללו וכו'" ומשמע שהבין בהו"א כתוס' ובמסקנא הבין דהא דחליפין איתנהו בפחות משו"פ זה עדיין לא סיבה שזה לא יכלל ב"כי יקח" וצריך להגיע לאנן סהדי שלא רוצה להתקדש בפחות משו"פ (כי גנאי הוא לה) ומשו"ה זה לא נכלל ב"כי יקח" ולפי"ז בפשטה ידה וקיבלה לא מקודשת למרות שזה לא גנאי לה כי אנו לא מסתכלים על כל מקרה לגופו אלא כיוון שסתמא דמילתא אישה לא רוצה להתקדש פחות משו"פ מעתה זה לא נכלל ב"כי יקח".
מבאר שיטת תוס' ע"פ הרשב"א בשבועות
בשיטת התוס' צריך לבאר מה ההו"א שחליפין מדין כסף הא סו"ס זה ב' קניינים שונים, עוד קשה דמה השתנה בין ההו"א למסקנא, והנה מהראשונים משמע שבהו"א הגמ' לא חשבנה את הא דחליפין איתנהו בפחות משו"פ, וצ"ע, אומנם הר"ן כותב דגם בהו"א הגמ' הבינה דנקנית בפחות משו"פ אך בכ"ז חליפין משום כסף כי בחליפין בעי' דבר חשוב וכיוון דהוי כלי חשוב אפי' אם אינו שו"פ זה מועיל לחליפין וכיוון שכן איכ"ל דמתורת כפף הקונין ובכלל כי יקח נינהו.
וברשב"א בשבועות ל"ט ע"ב הסתפק האם אישה מתקדשת בכלי פחות משו"פ כיוון דהוי דבר חשוב שמתקדשת בהם בתורת חליפין וזה מדין כסף או דלמא דלא מקודשת ובחי' ר' שמואל (סי' ב') מבאר דהספק האם כסף יוצר חיוב להחזיר תמורה וא"כ גם הסודר יוצר חיוב להעמיד את החפץ בתמורתו אלא דבכסף מתחייב לשלם תמורת השיווי של החפץ וממילא החיוב נמדד לפי השווי ואילו בחליפין – הסודר יוצר שיעבוד וממילא היום האחד חייב להעמיד את החפץ הנקנה לחברו (כפי השווי שסיכמו ביניהם) ובזה התחדש שאפי' שהסודר אינו שו"פ הוא יכול לחייב בתמורה או דלמא דהקנין לא משום כסף אלא זה מעשה קנין גרידא כמו חזקה ומשיכה {ובשו"ת הרשב"א ח"ד סי' ר"ב מביא נפק"מ אם קידש בחליפין לאחר ל' יום ולאחר ל' יום זה לא בעין דאי נימא דחליפין מטעם כסף א"כ כמו שכסף מקודשת אפי' שנתאכלו המעות ה"נ בחליפין אבל אם זה קניין בפנ"ע לא מקודשת} , וכותב הדברי יחזקאל (סי' ל"ט) דלפי"ז איכא למימר דזה ההבדל בין ההו"א למסקנא- דבהו"א הגמ' הבינה דקנין סודר זה כמו כסף וכצד א' ובמסקנא הגמ' הבינה דזה מעשה קנין גרידא ומשו"ה לא מהני באישה, אלא דא"כ קשה דמשמע שהרשב"א נשאר בספק ואילו הכא פשטי' שאישה לא נקנית בחליפין משום דאיתנהו בפחות משו"פ, ומבאר הדברי יחזקאל ע"פ הא דמבואר בנדרים (מ"ח) דלר' נחמן חליפין קני ע"מ להקנות ואי תפיס לא מתפיס ולר' אשי אי תפיס מתפיס ונמצא א"כ לשי' ר' אשי כשמקדשה בחליפין זה יכול להועיל גם משום כסף כי זה נשאר אצלה וא"כ ע"כ בסוגיין שמבו' שלא מקודשת זה כר' נחמן ואילו לר' אשי נימא דמנינא דרישא אתי למעוטי חופה אבל בחליפין היא נקנית וא"כ זה הספק של הרשב"א האם (ההלכה) כר' אשי ומקודשת בחליפין או כר"נ ולא מקודשת.
ביאור שיטת התוס' רי"ד
התוס' רי"ד מקשה למה לא מקודשת בחליפין מחמת השווה כסף שבו ותתקדש מדין קנין כסף למרות שמחזירה את הסודר בכ"ז כיוון שיכולה להשאיר את הסודר אצלה שתתקדש בזה, והנה לעיל הבאנו את הגמ' בנדרים מ"ח שנחלקו ר"נ ור"א האם בחליפין יכול להשאיר את הסודר וא"כ התורי"ד פסק כר' אשי, אבל הר"ן בנדרים (מ"ט) פוסק כר' נחמן והא דר' אשי דיחויא בעלמא הוא,
התורי"ד מתרץ דאיירי שרוצה לקדשה במנה ונותן לה את החליפין בתור קניין ואח"כ יביא לה את המנה ובזה וודאי אמרי' דכוונתו שהסודר ישמש לקניין ולא בתורת דמים, אומנם שאר ראש' נחלקו וסברו שאיירי בחליפין רגילים ובפסקי ריא"ז מבואר דלא יכולה לתפוס הסודר בתור קדושי כסף משום שהזכיר לשון חליפין ומבאר בהגהות הרד"ל על הרא"ש סי' ו' דאזיל לשיטתו דס"ל דהא דאמרי' בדף ו' דבמתנה ע"מ להחזיר לא מקודשת משום שלא נקנית בחליפין היינו גזירה אטו חליפין וא"כ כ"ש בחליפין עצמם שלא מקודשת מחמת הא דיכולה להשאיר אצלה אטו מקרה שאומר לה להדיא שזה ע"מ שתחזיר הסודר
ובשיטת הרי"ד קשה דמ"ש כשקידש אותה רק בחליפין והזכיר חליפין דאמרי' שיכולה להשאיר את הסודר אצלה ולהתקדש מדין קניין כסף לבין מקרה שהתנה איתה שיביא לה מנה דאז לא יכולה לעקב הסודר הא סו"ס בשני הקניינים אמר לה שתתקדש מדין חליפין וכמו שבקנ"ס רגיל אמרי' דדעתו נמי אקניין כסף ה"נ כשהתחייב לה מנה, דמה"ת שההתחייבות תמנע את האפ' שהסודר יועיל מדין כסף, וביאר המהרי"ט דבקניין כסף הלוקח יכול לחזור בו ואילו בקניין סודר שניהם לא יכולים לחזור בהם ולהכי אמרי' דכשהתנה איתה שיביא לה כסף אמרי' דהקונה יכול לחזור בו וא"כ ע"כ כוונתו לקדש אותה בדמים (שהרי מתחייב לה מנה) וכדי למנוע את האפ' לחזור הוא עושה קניין סודר אבל בקני"ס בלי כסף אין לנו הוכחה שהוא לא מעוניין שזה ישמש כקניין כסף ולהכי מקודשת מחמת שיכולה להשאיר את הסודר אצלה, וצ"ע.
איתא בגמ' "מניינא דרישא למעוטי מאי מניינא דסיפא למעוטי מאי מניינא דרישא למעוטי חופה. ולרב הונא, דאמר: חופה קונה מק"ו, למעוטי מאי למעוטי חליפין ס"ד אמינא הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון, מה שדה מקניא בחליפין, אף אשה נמי מקניא בחליפין קמ"ל ואימא הכי נמי חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה, ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה" ונחלקו רש"י ותוס' בהבנת הגמ', שי' רש"י דההו"א דמקניא בחליפין משום דילפי' לה משדה עפרון ובמסקנא הבינה הגמ' דלא מקניא משום דאיתנהו בפחות משו"פ וגנאי הוא לה להתקדש בזה ואפי' כשזה שו"פ לא מקודשת משום שזה קניין גרוע הילכך בטיל ליה לתורת חליפין בקידושין ובתוס' רי"ד מבואר דכיוון שלא מקדשה נפשה בפחות משו"פ א"כ גם בחליפין שו"פ לא מקודשת דאין ללמוד זאת משדה עפרון משום דאין ג"ש למחצה,
והקשה תוס' דא"כ כשפשטה ידה וקבלה תתקדש אפי' בפחות מפרוטה ועוד דבגמ' לקמן (ה' ע"א) ילפי' קידושי שטר מ"ויצאה והיתה" וקשה למה לא לומדים זאת משדה עפרון כי היכי דילפי' קניין חליפין ועוד למה אישה לא נקנית בחזקה דומיא דשדה עפרון, ולכן פי' דההו"א דנקנית בחליפין משום דחליפין מדין כסף הם וזה נכלל ב"כי יקח" ובמסקנא הבינה הגמ' דלא מקניא משום דחליפין איתנהו בפחות משו"פ ואשה בפחות משו"פ לא מקניא דהיינו כיוון שכל המקור לחליפין באישה זה משום שזה נכלל ב"כי יקח" ומשום דהוי כעין קניין כסף, ובכסף לא מקודשת בפחות מפרוטה א"כ ע"כ קניין חליפין ששייך בו פחות מפרוטה לא נכלל ב"כי יקח" והוי קניין בפנ"ע ואין ילפותא לאישה נמצא שאין צד שמקישים קנייני אישה לקנייני שדה וממילא לא קשה משטר וחזקה.
נמצא דלרש"י הסיבה שלמסקנא אישה לא נקנית בחליפין כי היא לא רוצה משום שזה גנאי לה וא"כ גרסי' "ואישה פחות משו"פ לא מקניא נפשה" ואילו לתוס' זה לא תלוי ברצון שלה אלא לא מקו' משום שחליפין זה לא משום כסף וא"כ לא גרסי' נפשה , והרמב"ן כתב וז"ל "אבל מקצת הנוסחאות שכתוב בהם מקניא נפשה נוטות לפרש"י ז"ל והיא גרסת ההלכות, ויש לי לישבה דכל חליפין לגבי אשה כחליפין דפחות משוה פרוטה נינהו, דמתנה ע"מ להחזיר לא קניא באשה דבתר הנאה דבסוף אזלא ולא מקניא נפשה בקניה דשעה כדבעינן למימר לקמן." ועיין.
הר"ן כותב וז"ל "ומהדרינן דאי אפשר דקנין דחליפין איתיה בכלל כי יקח דאנן סהדי דאישה פחות משו"פ לא מקניא נפשה הלכך ודאי כשאמר הכתוב כי יקח אין קנין חליפין בכללו וכו'" ומשמע שהבין בהו"א כתוס' ובמסקנא הבין דהא דחליפין איתנהו בפחות משו"פ זה עדיין לא סיבה שזה לא יכלל ב"כי יקח" וצריך להגיע לאנן סהדי שלא רוצה להתקדש בפחות משו"פ (כי גנאי הוא לה) ומשו"ה זה לא נכלל ב"כי יקח" ולפי"ז בפשטה ידה וקיבלה לא מקודשת למרות שזה לא גנאי לה כי אנו לא מסתכלים על כל מקרה לגופו אלא כיוון שסתמא דמילתא אישה לא רוצה להתקדש פחות משו"פ מעתה זה לא נכלל ב"כי יקח".
מבאר שיטת תוס' ע"פ הרשב"א בשבועות
בשיטת התוס' צריך לבאר מה ההו"א שחליפין מדין כסף הא סו"ס זה ב' קניינים שונים, עוד קשה דמה השתנה בין ההו"א למסקנא, והנה מהראשונים משמע שבהו"א הגמ' לא חשבנה את הא דחליפין איתנהו בפחות משו"פ, וצ"ע, אומנם הר"ן כותב דגם בהו"א הגמ' הבינה דנקנית בפחות משו"פ אך בכ"ז חליפין משום כסף כי בחליפין בעי' דבר חשוב וכיוון דהוי כלי חשוב אפי' אם אינו שו"פ זה מועיל לחליפין וכיוון שכן איכ"ל דמתורת כפף הקונין ובכלל כי יקח נינהו.
וברשב"א בשבועות ל"ט ע"ב הסתפק האם אישה מתקדשת בכלי פחות משו"פ כיוון דהוי דבר חשוב שמתקדשת בהם בתורת חליפין וזה מדין כסף או דלמא דלא מקודשת ובחי' ר' שמואל (סי' ב') מבאר דהספק האם כסף יוצר חיוב להחזיר תמורה וא"כ גם הסודר יוצר חיוב להעמיד את החפץ בתמורתו אלא דבכסף מתחייב לשלם תמורת השיווי של החפץ וממילא החיוב נמדד לפי השווי ואילו בחליפין – הסודר יוצר שיעבוד וממילא היום האחד חייב להעמיד את החפץ הנקנה לחברו (כפי השווי שסיכמו ביניהם) ובזה התחדש שאפי' שהסודר אינו שו"פ הוא יכול לחייב בתמורה או דלמא דהקנין לא משום כסף אלא זה מעשה קנין גרידא כמו חזקה ומשיכה {ובשו"ת הרשב"א ח"ד סי' ר"ב מביא נפק"מ אם קידש בחליפין לאחר ל' יום ולאחר ל' יום זה לא בעין דאי נימא דחליפין מטעם כסף א"כ כמו שכסף מקודשת אפי' שנתאכלו המעות ה"נ בחליפין אבל אם זה קניין בפנ"ע לא מקודשת} , וכותב הדברי יחזקאל (סי' ל"ט) דלפי"ז איכא למימר דזה ההבדל בין ההו"א למסקנא- דבהו"א הגמ' הבינה דקנין סודר זה כמו כסף וכצד א' ובמסקנא הגמ' הבינה דזה מעשה קנין גרידא ומשו"ה לא מהני באישה, אלא דא"כ קשה דמשמע שהרשב"א נשאר בספק ואילו הכא פשטי' שאישה לא נקנית בחליפין משום דאיתנהו בפחות משו"פ, ומבאר הדברי יחזקאל ע"פ הא דמבואר בנדרים (מ"ח) דלר' נחמן חליפין קני ע"מ להקנות ואי תפיס לא מתפיס ולר' אשי אי תפיס מתפיס ונמצא א"כ לשי' ר' אשי כשמקדשה בחליפין זה יכול להועיל גם משום כסף כי זה נשאר אצלה וא"כ ע"כ בסוגיין שמבו' שלא מקודשת זה כר' נחמן ואילו לר' אשי נימא דמנינא דרישא אתי למעוטי חופה אבל בחליפין היא נקנית וא"כ זה הספק של הרשב"א האם (ההלכה) כר' אשי ומקודשת בחליפין או כר"נ ולא מקודשת.
ביאור שיטת התוס' רי"ד
התוס' רי"ד מקשה למה לא מקודשת בחליפין מחמת השווה כסף שבו ותתקדש מדין קנין כסף למרות שמחזירה את הסודר בכ"ז כיוון שיכולה להשאיר את הסודר אצלה שתתקדש בזה, והנה לעיל הבאנו את הגמ' בנדרים מ"ח שנחלקו ר"נ ור"א האם בחליפין יכול להשאיר את הסודר וא"כ התורי"ד פסק כר' אשי, אבל הר"ן בנדרים (מ"ט) פוסק כר' נחמן והא דר' אשי דיחויא בעלמא הוא,
התורי"ד מתרץ דאיירי שרוצה לקדשה במנה ונותן לה את החליפין בתור קניין ואח"כ יביא לה את המנה ובזה וודאי אמרי' דכוונתו שהסודר ישמש לקניין ולא בתורת דמים, אומנם שאר ראש' נחלקו וסברו שאיירי בחליפין רגילים ובפסקי ריא"ז מבואר דלא יכולה לתפוס הסודר בתור קדושי כסף משום שהזכיר לשון חליפין ומבאר בהגהות הרד"ל על הרא"ש סי' ו' דאזיל לשיטתו דס"ל דהא דאמרי' בדף ו' דבמתנה ע"מ להחזיר לא מקודשת משום שלא נקנית בחליפין היינו גזירה אטו חליפין וא"כ כ"ש בחליפין עצמם שלא מקודשת מחמת הא דיכולה להשאיר אצלה אטו מקרה שאומר לה להדיא שזה ע"מ שתחזיר הסודר
ובשיטת הרי"ד קשה דמ"ש כשקידש אותה רק בחליפין והזכיר חליפין דאמרי' שיכולה להשאיר את הסודר אצלה ולהתקדש מדין קניין כסף לבין מקרה שהתנה איתה שיביא לה מנה דאז לא יכולה לעקב הסודר הא סו"ס בשני הקניינים אמר לה שתתקדש מדין חליפין וכמו שבקנ"ס רגיל אמרי' דדעתו נמי אקניין כסף ה"נ כשהתחייב לה מנה, דמה"ת שההתחייבות תמנע את האפ' שהסודר יועיל מדין כסף, וביאר המהרי"ט דבקניין כסף הלוקח יכול לחזור בו ואילו בקניין סודר שניהם לא יכולים לחזור בהם ולהכי אמרי' דכשהתנה איתה שיביא לה כסף אמרי' דהקונה יכול לחזור בו וא"כ ע"כ כוונתו לקדש אותה בדמים (שהרי מתחייב לה מנה) וכדי למנוע את האפ' לחזור הוא עושה קניין סודר אבל בקני"ס בלי כסף אין לנו הוכחה שהוא לא מעוניין שזה ישמש כקניין כסף ולהכי מקודשת מחמת שיכולה להשאיר את הסודר אצלה, וצ"ע.