ניסן ט"ו ניסן - יום פטירת ה'שבט הלוי' (1 צופה)

[אחד יחיד]

הם היו שני שותפים, שפתחו יחדיו עסק מפרנס וריווחי, אם כי לא מעשיר מאוד. החנות שלהם ששכנה בשדרה ה 13- בבורו פארק שבברוקלין, עסקה במכירת מוצרים מיובאים מרחבי תבל, והם קנו לעצמם שם טוב, ואף פיתחו קשרי ידידות עם לקוחות וספקים. אחד מהם היה ניצול שואה גלמוד בשם ר' נחום, שהיה יבואן נודע וסוחר ממולח, והיה מוכר להם ממוצריו. לצד זאת, השותפים הנחמדים אירחו אותו בביתם מעת לעת, והיו לו כבני משפחה, באין ביולוגיים כאלה…

עד ש… – שטן המחלוקת החל מרקד ביניהם. הכל החל בשבת אחת, בה התארח ר' נחום בבית ר' אברהם, אחד השותפים. מילה לא נכונה, שהפכה להערה פוגענית, שהתפתחה לקטטה לא נעימה. בקיצור, עד סוף השבת הסתגר ר' נחום בחדרו, ובצאתה עזב מבלי לומר תודה. הוא רק הודיע למארחו, שמעתה ואילך כל קשרי המסחר יתנהלו מול השותף בלבד, שכן איננו רוצה עוד כל קשר עמו, עם אותו ר' אברהם שהיה ידידו הקרוב עד אתמול!

ר' אברהם המתין תקופת מה, והחל לפעול ליישב את הסכסוך. הזמן שחלף היטיב עם ר' נחום וריכך את ליבו, וגם השליחים ומכתבי הסליחה ששלח ר' אברהם עשו את שלהם, עד שהמצב חזר כמעט לקדמותו: ר' נחום שב להתארח אצל ר' אברהם בשבתות, אם כי זכר הפגיעה הקשה טרם נמחה. ואם רצונכם לדעת עד כמה, הרי שר' נחום התבטא באוזני ר' אברהם כי ערך צוואה, בה קבע להוריש את ירושתו רק לשותפו של ר' אברהם, בעוד לר' אברהם עצמו הותיר 100 דולרים בלבד!

ר' אברהם היה המום מהמידע, הרבה יותר משהצטער על שלא יזכה בכסף. ראשית, מעודו לא הרהר כי לקשר ביניהם יש משמעות כלכלית, ולא לטש עין לירושה לא לו. ויותר מזה, לאחר שהדבר נודע לו, הופתע להבין עד כמה עדיין לא נתקררה דעתו של ר' נחום, עד שהוא מסוגל לומר לו בפניו את האמת לאמיתה: השותף יקבל הכל, ור' אברהם רק 100 דולר עלובים!

חלפו עוד כמה שנים. שני השותפים שכבר הפכו גם למחותנים נפרדו מהעסק, פנו איש איש לאפיק פרנסה משלו. ר' נחום הלך והזקין, אולם ר' אברהם ומחותנו – שותפו לשעבר, עמדו לצידו בשנותיו האחרונות וסייעו לו ככל האפשר. באחת ההזדמנויות האלה, סיפר ר' נחום לר' אברהם כי שינה את הצוואה, והפקיד בידי עורך הדין צוואה מתוקנת הקובעת כי נכסיו יחולקו שווה בשווה בין שני המחותנים, ואף הותיר בידיו העתק מהצוואה המתוקנת, כדי שתהיה לו הוכחה ביד…

חלפו כמה שבועות, ור' נחום הלך לעולמו. שני המחותנים ערכו לו הלוויה מכובדת, וניגשו לבית המשפט המקומי על מנת להנפיק 'צו ירושה' לנכסי המנוח. וכאן קיבל ר' אברהם את הלם חייו. בעיניים מתעגלות בתדהמה ראה כיצד השותף ועורך הדין עשו יד אחת לנשל את חלקו בצוואה, והציגו לבית המשפט את הצוואה הראשונה, בה נקבע כי השותף יזכה בכל הכסף – למעלה מ 6- מיליון דולר!!!, בעוד ר' אברהם עצמו יקבל רק 100 דולרים ותו לא!

ר' אברהם הביט בנעשה, ועיניו בערו בזעם. שותפו לשעבר, ידידו הנאמן עשרות בשנים, מחותנו האהוב – בגד בו ברגע האמת, בעבור פיתיון בסך 3 מיליון דולר! באותו מעמד אזר עוז ועצר את עצמו מלצעוק, הרהר כי עליו להתייעץ. הרי בידיו מסמך מוכיח, הוא יכול להפליל את חברו ואת עורך הדין גם יחד, ולהציל את כספו.

עליו רק לחשב כיצד לעשות זאת, ואז יעמיד את הנוכל על מקומו! באותם ימים, תכנן ר' אברהם נסיעה ארצה, להשתתף בחתונה משפחתית. הוא החליט לדחות את הטיפול בעניין עד שובו לארה"ב, מה עוד שביקש להתייעץ עם אחד מגדולי ישראל כיצד לנהוג, שכן מדובר בהפללת ידיד, שותף לשעבר, ומחותן בהווה!!! – כך שמדובר בשאלה רגישה למדי, אולם מאידך – הוא לא יכול לוותר על 3 מיליון דולר המגיעים לו ביושר!

כשהגיע ארצה, פנה לשאול את פי הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל. הוא נכנס אליו ותיאר את הסיפור בפרוטרוט, הרב הקשיב לו בקשב רב, ונאנח יחד עמו לנוכח ההתנהגות המכוערת שנפרשה לפניו. לאחר מכן, הרב וואזנר השיבו כי הוא רשאי לגשת לדין תורה, להוכיח את צדקתו, ולהציל את כספו. הם נפרדו בידידות, וכשכבר יצא מהבית וירד במדרגות, יצא אחריו הרב וואזנר וביקש ממנו להתעכב עוד כמה שניות, כי הא רוצה לומר לו משפט נוסף בהאי לישנא:

'אמת ויציב. הכסף הוא שלך, ואתה רשאי לתובעו בדין תורה. אמנם, לא נוכל להתעלם מההשלכות – הסכסוך המשפחתי, המחלוקת בקהילה, האש שתבער עד לב השמים. לפיכך, אני מדגיש שאתה רשאי ללכת לדין תורה, אולם תזכור את שאמרתי לך: על מניעת מחלוקת בורא עולם משלם גם בעולם הזה. מויתור לא מפסידים!'

ר' אברהם הגיע לשמחה המשפחתית בצעדי ריקוד, שכן אין שמחה כהתרת הספיקות. הרב הצדיקו, אולם יעץ לו לוותר, וזו ההחלטה שקיבל. זה לא קל, הוא מבין שהוא מוותר על שלושה מיליון דולר שעשויים לשנות את עתידו הכלכלי והמסחרי, אבל איך אמר הרב? – מויתור לא מפסידים. אז הוא יוותר, יוותר וזהו.

הוא שב לארצות הברית, נטל את המסמך המוכיח את צדקתו, הביט בו בחום – אולם הטמינו היטב בעומק המגירה. הוא מוותר. כן, הוא מוותר. על שלושה מיליון דולר טבין ותקילין, כן, הוא מוותר כדי למנוע מחלוקת!

'ומאותו היום', מספר ר' אברהם, 'אינני יודע להסביר איך וכיצד, אבל המציאות היא שאצבעותיי הפכו למכרה זהב. לא היה עסק בו נגעתי – שלא הניב תשואות ענק, מעל ומעבר למשוער. בחלוף שנתיים מהויתור כבר צברתי הון של למעלה מעשרה מיליון דולר חדשים, רווח עתק שלא האמנתי שיפול לידי!'

חלפו כמעט שני עשורים, ור' אברהם – ששמו כבר התפרסם ברחבי תבל כנגיד ואיל הון נודע, התורם ברוחב לב למוסדות תורה וחסד, יצא לנפוש באוסטריה. הוא הגיע אל המלון בו התארח הרב וואזנר, ופגש בו באקראי. הוא ביקש את ברכתו, ואז נעץ בו הרב וואזנר מבט נוקב, התכופף ולחש לו: 'נו, אז מה אתה אומר, משלמים על בריחה ממחלוקת בעולם הזה?' – ור' אברהם רק השיב בחיוך מתרחב, ולחץ יד לשלום…

עד כאן דבר הסיפור, המובא בספר 'ופריו מתוק', המתאר עדות אישית ששמע מבעל המעשה. והמילים שבו מהדהדות באוזניים, לא נותנות מנוח: לפעמים נדמה, כי ויתור יגרור הפסד. אם לא נעמוד על שלנו, אם לא נריב על זכותנו, אם לא נדרוש את המגיע לנו – מי יודע מה יקרה, לבטח נפסיד. אולי בדרך הטבע זה כך, אולם במציאות – במציאות זה בדיוק הפוך: מחלוקת יוצרת נזק, גוררת הפסד. לעומת זאת, ויתור, מניעת מחלוקת, עשיה למען האחדות, הקרבת רצונות אישיים, נכסים יקרים, ומאוויי לב לטובת שלום ואחווה – הם היוצרים שפע וברכה, הם המרעיפים פרנסה ועשירות.

אם אנו מהווים צד, מקורבים לסכסוך כלשהו, אם יש לנו קשר לקטטה מתמשכת, אם אנו מזהים ממרחק גחלי מחלוקת בוערות העומדות לפני ליבוי – הבה נעשה הכל כדי לוותר, לפתור, ליישב, לסדר, כדי למנוע מחלוקת. כי ככל שנמנע מחלוקת ונרבה שלום – כך נזכה בהשפעות הברוכות של השלום והאחווה, לטוב לנו כל הימים!

(פניני פרשת השבוע – פר' קרח)

 

[אחד יחיד]

תקופת מגורי רבינו בירושלים לא היתה קלה כל עיקר. העוני והדלות היו אז נחלת הכלל, והעיקו אפילו על בעלי ממון שהתגוררו בארץ ישראל. המלחמה בה היה שרוי העולם בכלל, ואירופה הדוויה בפרט, פגעה בערוצי מסחר רבים, מה שגרם בעקיפין למערבולות כלכליות בקנה מידה גלובלי. מלבד זאת, חייהם של תושבי ארץ ישראל המנדטורית, ובמיוחד בני ירושלים, מעולם לא היו קלים מבחינה כלכלית, כך שגם משפחתו של רבינו רחוקה היתה מחיי רווחה ושגשוג.

ילדיו סיפרו על חיי דחק ומחסור שידעו בילדותם, גם הרבנית ע"ה היתה מספרת אודות חייהם בעת ההיא, כאשר בשר כמעט ולא היה אז בנמצא, ואפילו מן המעט שבכל זאת היה, הרי שרוב המשפחות לא יכלו להרשות לעצמם בשר ועוף שנחשבו למעדן של ממש. איכשהו גורלם שפר עליהם במקצת ועלה בידם להשיג עוף שלם לכבוד שבת, אך היה עליהם להסתפק הימנו מלבד בסעודות השבת, גם בארוחות הצהריים של ימי השבוע, תוך כדי נקיטת תחבולות בישול שונות, כחכמתן של בנות ישראל הכשרות.

אולם רבינו לא השגיח בכל זאת, ועל אף תנאי לחץ ודחק אלו, לא מש מאהלה של תורה, כי אם ישב והגה בה במרץ עלומים ביגיעה והתמדה שהפליאו כל רואיו.

ככלל, היה רבינו מרבה לספר עובדות מצדיקים על מידת יגיעתם בתורה, והיה מפאר ומשבח מידתם שעסקו בתורה דווקא מתוך הדחק והייסורים, ופעמים שמתוך דלות ועוני או ייסורי חולי וכדומה, ומתוך כך צמחו והתעלו והגיעו להשגותיהם ומדרגותיהם בתורה, גם משהיה מדבר על עצמו ועל הצלחתו בתורה, תולה היה זאת דווקא בעמלו ויגיעתו בתורה בכל מצב ועת, ולאו דווקא בכישרונותיו הברוכים, בציינו כי זו גם תשובתו לשאלת "במה הארכת ימים" אותה היה נשאל פעמים רבות. (מתוך הספר 'אבי ההוראה')

 

[אחד יחיד]

בתקופה מאוחרת יותר, כאשר כבר התמנה לרב בשכונת 'כרם אברהם', היה לרבינו הסכם 'יששכר וזבולון' עם ר' טוביה שפיגל ז"ל מבני ברק, איש יקר ונדיב לב, שהתפרנס מחנות לממכר מוצרי סדקית אותה ניהל בתל-אביב.

הקשר ביניהם החל כאשר רבינו השתתף באסיפה כלשהי בתל אביב, בה נכח גם ר' טוביה. הופעתו של רבינו שכבר אז הוכר כמורם מעם נשאה חן בעיניו, ומשהתעניין אודותיו ושמע כי הינו מורה הוראה בירושלים ופרנסתו מצומצמת, ביקש לערוך עמו הסכם כתוב וחתום כדת וכדין לפיו יפריש עבורו מידי חודש בחדשו כדי 'חומש' מרווחי החנות שבבעלותו. רבינו נענה להצעתו. ומני אז היה שולח לו כל חודש המחאה על סכום מסוים.

הסכם זה נמשך תקופה ארוכה, גם לאחר שרבינו עבר להתגורר בבני ברק. אירע פעם שרווחיו של ר' טוביה מהחנות היו מועטים, והוא שקל לבטל את ההסכם מכיוון שלא יכול היה להמשיך ולעמוד בהתחייבותו. הוא נכנס למרן החזון איש זי"ע, ושטח בפניו את שאלתו, השיב לו החזון איש: "אינני יכול לענות משום שאין הלכה בשולחן ערוך על מקרה שכזה, אבל זאת תדע, כי אין בכל השולחן ערוך מצוה כה גדולה כמו תמיכה ברב ואזנר"…

רבינו העריך מאוד את ר' טובה מיטיבו, ואף גמל לו פעם בביקור בביתו, סיפרה הרבנית יעקבזון ע"ה בתו של ר' טוביה ז"ל ואשת חבר להגה"צ רבי מרדכי עמרם יעקבזון זצ"ל, שהיה משגיח בישיבת חכמי לובלין בבני ברק ומאוחר יותר בישיבת 'תפארת ציון', כי נכחה אז באותו ביקור וזוכרת כי אמה ע"ה הגישה לשולחן מגדנות שאפתה במיוחד לכבוד רבינו. לאחר ששוחחו ביניהם רבינו ומארחו, נענה רבינו ואמר: "הן בעלת הבית טרחה וצריך לטעום מהכיבוד". טעם רבינו מן התקרובת ועמו טעמו גם יתר הנוכחים לשמחת ליבה של המארחת.

במכתב שנשתמר מתקופת מגוריו בירושלים, אותו כתב רבינו לר' טוביה, עולה תמונה עגומה למדי ממצב פרנסתו בעת ההיא. וכך כותב הוא: "יסלח לי כבודו על שאיחרתי הפעם להשיב על מכתבו ולתת לו תודה על תמיכתו עמדי. עוד לא היו ימים קשים לפרנסה בשבילי כמו ימים אלה, וגם עם מה שאני מקבל מכבודו עוד חסר לי הרבה לפרנסה. הקב"ה יתן שלא ימשך זמן זה הרבה, כדי שלא אבטל מדברי תורה"… (מתוך הספר 'אבי ההוראה')

 

[אחד יחיד]

משרתו הרמה כמו"צ מן השורה בבית הדין של ה'עדה החרדית' שהייתה עבורו הפעם הראשונה בה ישב על כס הרבנות, הצמיחה את הקשר העמוק רב השנים שהיה קיים בין רבינו ל'עדה החרדית' במשך כל ימיו. בערוב ימיו, בעת שביקר במשרדי ה'עדה החרדית', שב והזכיר בקדשו את זוהרם של אותם ימים, באמרו כי עודנו זוכר את ימי תקומתה של העדה, שהיו אז בבחינת 'והיה ראשיתך מצער'. "קל וחומר כאשר עינינו רואות בנחמת ציון ובבניין חומות הדת בירושלים ובכל ארץ ישראל, כאשר למעלה מחמישים מורי הוראה בישראל משמשים בתפקידם מטעם הבד"צ, שאין לכך אח ורע בכל העולם היהודי, הרי שוודאי הוא בבחינת 'ואחריתך ישגה מאוד', כה יתן ה' וכה יוסיף".

ואכן, רבינו היה בין הראשונים שיצקו את אדני הזהב למערכת הכשרות המהודרת והמפוארת של העדה החרדית. הוא הותיר את טביעת ידו בגוף הכשרות בעל המוניטין, וגם מאוחר יותר, כאשר כבר לא כיהן בפועל כחבר ב'עדה החרדית', המשיך לתמוך וללוות את העדה ואת מערכת הכשרות שלה על מגוון מישוריה, בכל כוחו ותוקפו ההלכתי.

מעקב אחר פעילותו של רבינו בתחום הכשרות כפי העולה ממסמכי הארכיון של העדה, מגלה כי כבר בשנת תש"ד עסק רבינו בעניינים אלו ואף התמנה לחבר במשלחת מיוחדת מטעם הבד"ץ בה היה חבר גם הגאון הגדול רבי פנחס עפשטיין זצ"ל, לימים ראב"ד ירושלים ,שהעניקה לבסוף תעודת כשרות על המוצר החדשני 'מרגרינה' שהגיח אז לאוויר העולם, והיה עדיין בראשית דרכו".

במכתב מתאריך ז' אייר תש"ד שנשלח על ידי העדה לדייני בד"ץ אגודת ישראל בתל-אביב מוזכר דבר ביקורו במפעל:

"…אמנם ביקרו בבית החרושת הרב הגאון הר"פ עפשטיין שליט"א חבר הבד"ץ עם הרב הג"ר שמואל וואזנער הי"ו, בבית חרושת המרגרינה של בריקשטיין אוניון … יצטרכו לקבל משגיח קבוע מטעם הבד"ץ בבית החרושת"…

רבינו עמד כחומה בצורה על המשמר, וכאשר היה צורך להזהיר בשער בת רבים על הדרוש תיקון, לא התמהמה מלעשות זאת. כך לדוגמא במכתב ששלח רבינו למערכת העיתון 'קול ישראל', מתריע הוא על פרצה חמורה בחומת הכשרות לה הם אחראים:

"פרסמתם בשבוע העבר עלינו לטובה מכתב מחברת 'ליבר', שאין בשוקולד שום תערובת חלב. בינתיים עשה אחד החרדים מחיפה בדיקת כמות של השוקולד, והבדיקה הראתה בלי שום פקפוק, שיש לכל הפחות 4 אחוז תערובת חלב, וחושבני שאתם ידעתם מזה וחיוב גדול עליכם לפרסם זה בהקדם, למנוע רבים מאיסור בשר בחלב".

בהמשך המכתב קובל הוא גם על פרצה נוספת והפעם בחומות השבת:

"וגם הריני לעורר על החילול שבת שאנו עדים לו בשכונתנו 'כרם אברהם', ע"י חברת 'תנובה' שבכל שבת ושבת בהשכמת הבוקר יוצאים מכוניות ממרכז תנובה, וכי אין בכוחנו לעקור צרעת ממארת זו מירושלים עיה"ק"…

את התעסקותו בענייני כשרות המשיך רבינו משך כל ימי שבתו בירושלים, וגם כאשר רבתה מלאכתו בענייני הכלל ובהוראת רבים, המשיך רבינו לעמוד על המשמר, כשהמסמכים השונים שהשתמרו מאותה העת מלמדים על פעלו בתחום הדגים והשימורים, במוצרי סוכר וקפה, ואפילו בתעשיית כלי המטבח מאלומיניום, שהיו שהתעוררו אז לחשוד כי מושחים אותם במהלך ייצורם בשומן טריפה. רבינו נשלח אז למפעל 'פלאלום' ברמת גן, לפקח שם מקרוב ולבדוק את תהליך שלבי הייצור, יחד עם הגאון ר"פ עפשטיין זצ"ל עם מייסד ועד הכשרות הג"ר אברהם ראטה זצ"ל.

שיתוף הפעולה ההדוק בתחומי הכשרות נמשך גם לאחר שרבינו עקר לבני ברק.

מעורבותו פחתה עקב ענייני הרבנות השונים שמנעו ממנו להתעסק בכך דבר יום ביומו, עם זאת נשתמרו התכתבויות שונות בעיקר בשנת תשי"ב, הדנות במגוון בעיות שצצו אז בעקבות שנת השמיטה שחלה אז, וכן בעקבות המחסור החמור ששרר בארץ, ועוסקות בין היתר במוצרי בירה ותוצרת ריבה וכן בנוגע לקמח תפו"א, מוצרי חלב ועוד.

מומחיותו של רבינו בענייני כשרות חרגה הרבה מתחומי ארץ ישראל, וקהילות שונות מחוצה לארץ היו מחלות את פניו כדי שידריכם אודות כשרות מוצרים המיוצרים בארץ, והיו מבקשות הימנו הכוונה ועצה בענייני הכשרויות השונות. אחד מאלו הוא מכתבו של הגאון רבי חיים ירחמיאל גרינפלד זצ"ל, אב"ד 'קהל ישראל' בוינה, מחנוכה תשי"ט, בו מבקשו לשמוע את דעתו על המפעלים 'שמן', 'יצהר' ועוד. כמו כן, מתעניין הוא כיצד ניתן להשיג מצות לפסח בהשגחת בד"ץ 'חוג חתם סופר' שרבינו היה ממקימיו.

את המכתב חותם הרב גרינפלד זצ"ל בהתנצלות, שיש בה כדי ללמד על מעמדו הרם של רבינו כבר בעת ההיא: "יודעים ויודעים אנו שכבוד תורתו מוטרד מאד בעבודתו הקדושה, ובאמנה צר לנו מאוד להפריעו בבקשתנו, אבל בהיות והוא דבר של חיזוק הדת, דבר שלמענו עומד כבוד תורתו כל ימיו, ואנו אין לנו למי לפנות, כלומר שדעתו הוא לנו לעיניים, הוכרחנו לפנות אל כבוד תורתו"…

התייחסות אחרת במכתביו של רבינו עולות גם בשנים מאוחרות יותר, כאשר כבר כמעט ולא נתעסק בכך, עם זאת בקיאותו הרבה בתחום הכשרות העלתה על שולחנו את מרבית סוגיות הכשרות שנידנו על ידי הבד"ץ של העדה החרדית, כשהוא נדרש להביע בהן את חוות דעתו.

את הבנתו המיוחדת בענייני כשרות כבר זיהה הגאון מהרי"ץ דושינסקיא זצ"ל שסמך עליו את ידיו גם בתחום הכשרות, ואף הסתייע בו בעת אפיית המצות, וכעדות רבינו על עצמו כפי שסיפר בשנת תשכ"ד: "כמה פעמים הזמין אותי מרן רבינו זיע"א, להיות נוכח אתו בעת אפיית המצות. מרן רבינו זיע"א נהג לישב אצל האופה בשעה שהכניס והוציא את המצות ואמר כי כאן צריך את ההשגחה הכי גדולה"…

(מתוך הספר 'אבי ההוראה')

 

[אחד יחיד]

תפקידים רבים היו לרבינו זצ"ל, כרב שכונת זכרון מאיר, כרב ביהמ"ד של ישיבת חכמי לובלין, כראש ישיבת חכמי לובלין, כגודר גדר ועומד בפרץ הנהגת העיר, וכעומד בראש מערכות היהדות החרדית, לשמור ולנצור את גדרי הקדושה, בסור מרע ועשה טוב.

זכיתי ומעת היותי בן שבע ומחצה כאשר עברנו לגור מתל אביב לבני ברק, בשבת הראשונה נכנס אבי הרה"ח ברוך בענדיט שטיין ז"ל לבית המדרש של רבינו זצ"ל, ומאז לא זזה ידו מיד מרן זצ"ל ובמשך עשרות שנים היה איש אמונו ויד ימינו, ומכח זה במשך חמישים וחמש שנים עד פטירת הרבי זצ"ל הייתי בבית הלוי.

לאחר שלמדתי חמש שנים בישיבת חכמי לובלין בין השנים תשכ"ז- תשל"א רציתי ללמוד בישיבת סלבודקה. אבי ז"ל שרצה שהרבי לא יקפיד, נכנס עמי לספר שאני רוצה לעבור, ופתח בשיחה עם הרבי באיזה ישיבות למד.

הרבי סיפר שלמד אצל המהרי"א כהנא זצ"ל הי"ד רבה של אונגוואר עוד כשהיה במאגנדרוף. ולמד אצל רבה של נייטרא הגרש"ד אונגר זצ"ל הי"ד עוד בימי רבנותו בטירנוי [שם למד עמו הגאון רבי בצלאל שטרן זצ"ל רבה של מלבורן ווינה בתור 'החזר בחור' שלו, בחור מבוגר שלומד עם בחור צעיר].

ואח"כ חזרתי לוינה ולמדתי שם בבית הכנסת 'שיף שול' עם חברים. וכשנפתחה ישיבת חכמי לובלין אמרו לי החברים כדאי שתלך ללמוד שם אולי יצא ממך משהו! ואז הלכתי לישיבת חכמי לובלין.

ואז סיפר אבי לרב שהבן שלו רוצה ללכת ללמוד בסלבודקא, ואחר השיחה הנ"ל כמובן שהרבי הסכים. (רבי משה שטיין)

 

[אחד יחיד]

היה לו רגש אחריות כלפי הציבור והרגיש חובה לענות בכל זמן שהיה יכול. אבי ז"ל סיפר לי שהיה אצלו פעם אחת מתוך פעמים רבות בעניין ציבורי סמוך לשבת, והטלפון צלצל, הרבי הרים ואשה שאלה איך מכינים לתינוק מאכל בננה שצריכים לרסקו בשבת, הרב אמר אני מניח שהילד לא נולד עכשיו, אבל מיד לאחר מכן ענה לה בכל הסבלנות והסביר בצורה ברורה איך למעוך את הבננה בכת המזלג. (רבי משה שטיין)

 

[אחד יחיד]

סיפר לי שחודש אחד לפני עשרות שנים ספר כמה שאלות נכנסות, וספר כ3000 בחודש, ואם ניקח בחשבון שבאותו זמן כמעט ולא היה טלפון הרי שמדובר על כ-100 שאלות ביום!! (רבי משה שטיין)

 

[אחד יחיד]

שנים רבות הייתי מגיע בערבי שבתות וחגים אחרי הצהרים לבית ההוראה כדי לענות על השאלות. באותם שנים הרב בעצמו היה מרים את הטלפון בחדרו, וריבוי השאלות הקשה עליו. כשאירע בזמני לחץ שעוד לא הגעתי, היה מתקשר לביתי ומבקש למסור לי שאקדים לבוא כי יש הרבה טלפונים. שנה אחת לפני נסיעתו בקיץ לחו"ל, שאל אותי הרבי, האם העיר לא סובלת מכך שהוא נוסע לחו"ל ואינו נמצא כאן כמה שבועות. עניתי לו העיר שמחה שהרב נוסע, ומחזק את כוחותיו בגשמיות וברוחניות.

הרבי נהנה ואמר לי , האמן לי כי בשבילי זה רוחניות, אני יושב שם וכותב תשובות, וזה נותן לי כח לכל השנה. (רבי משה שטיין)

 

[אחד יחיד]

פעם אחת בחול המועד סוכות בקבלת האורחים בסוכה [ביניהם ידידנו הגאון רבי צבי כהן זצ"ל מחבר ספרי טבילת כלים והגעלת כלים ועוד שהיה מקורב לרב והיה מחבבו מאד] דיבר על שהייתו בחו"ל, והתבטא שם אין לי טירדות ואני יכול למשוך מחשבה בלימוד כמה שעות!

ואגב אבי ז"ל נפטר בתמוז תשע"ב והרבי זצ"ל היה בחו"ל. לאחר תום השבעה ביקש שיכנסו כל בני המשפחה והוא רוצה לנחם ולומר דברים, על מקורבו איש אמונו ויד ימינו במשך עשרות שנים. בתוך הדברים סיפר, פעם לא היה לי את האפשרות הכספית כמו היום, ולפני נסיעתי לחו"ל היה אחד בלבד שנכנס ונתן לי סכום כסף להוצאות הנסיעה, וזה היה אביכם ז"ל.

לאחר שדיבר שאלתי, מה היה סוד הקשר בין הרבי לאבי. הרבי הבין שכוונתי מה אבי מצא בו, הוא נע על הכסא באי נוחות והתקשה לומר משהו עד שאמר "אני חושב שהוא ראה רב שבאמת מתכוון לשם שמיים ולא לשם עצמו".

אמרתי לרבי התכוונתי לשאול מה היה הסוד שהרבי מצא באבי. ואז ענה ראיתי יהודי שכל פעם שדיברתי אתו ופניתי אליו עשה הכל עבורי בלי לחשוב על עצמו כלל! (רבי משה שטיין)

 

[אחד יחיד]

תפילותיו היו בהשתפכות הנפש, השמונה עשרה הארוכים שלו בימי החול, השבתות ובמועדים, ובימים נוראים, וגם בשנות המאה שלו עמד במשך כל התפילה הארוכה. (רבי משה שטיין)

 

[אחד יחיד]

סיפר לי שחוזר כל שנה על ד' חלקי שולחן ערוך עם הבאר היטב כדי לשנן את השו"ע.

כמו כן סיפר לי שעובר על ספרי שו"ת כדי לזכור כשמתעוררת שאלה היכן לחפש ולעיין.

והיו לו סדרי לימוד נוספים בכל חלקי התורה. יום שישי אחד ראיתי לומד כסדר באמצע מסכת מנחות. (רבי משה שטיין)

 

[אחד יחיד]

ראה חשיבות מרובה במסירת שיעורים והרבצת תורה, ולא ויתר מלמסור שיערים בכל מקום ובכל זמן, בכל חלקי התורה. [ ואמר שזה מה שהחזיק אותו להישאר בלימוד התורה כשנכנס לעול הרבנות]. (רבי משה שטיין)

 

[אחד יחיד]

כידוע רגיל היה להשכים קום, וללכת לטבול במקוה. שמענו ממנו פעם לספר מדוע קבע את השעה עשר בלילה לשעת שינה שבשום אופן א"א לדבר עמו. כי פעמים רבות אנשים הוציאו אותו ממיטתו כדי לענות תשובות וזה הפריע לכל סדר יומו. (רבי משה שטיין)

 

[אחד יחיד]

סיפר פעם לאבי ז"ל שהיה בחתונה שהיה בה אחד מראשי השלטון החילונים ולא יכל להימנע מלתת לו יד, אבל למחרת קמתי מוקדם מהרגיל ומיד הלכתי למקוה. (רבי משה שטיין)

 

[אחד יחיד]

והעולה על כולנה רבינו זצ"ל לא היה אדם חזק ותקיף, אבל זכה שיהיו דבריו נשמעים, כאז"ל כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים.

אבל בדבר אחד היה תקיף, כאשר הדבר נגע לענייני קדושה היה תקיף ביותר לא היו פשרות וויתורים ונסיונות, והרבה מערכות של קדשי ישראל הוביל רבינו זצ"ל. (רבי משה שטיין)

 

[אחד יחיד]

את מפתח הזהב להצלחה בכל תחום שהוא, הן ברוחניות והן בגשמיות, ראה רבינו בהשכמת הבוקר. כך חינך את תלמידיו בין כתלי הישיבה, וכזו היתה הצידה לדרך אותה העניק להם בטרם צאתם אל העולם להקים את ביתם.

"אומר לך דבר אחד ולא יותר", משחזר אחד התלמידים את ששמע מרבינו כהדרכה לקראת נישואיו. "תלך לישון בשעה מוקדמת ותקום בשעה מוקדמת. או אז יהיו לך רוחניות, גשמיות ושלום בית". אחר הוסיף רבינו והסביר: כאשר האברך קם מאוחר, מביטים אחריו בני ביתו מלמעלה למטה. מה שאין כן באם משכים הוא קום, היחס משתווה".

באותו ענין כותב רבינו באגרת הדרכה לחתן מתלמידיו: "… ברצוני ללוות אותך בהנהגת חיים החדשים ועצה טובה קא משמע לן. כבר שמעת כמה פעמים ממני שהיום של תלמיד חכם וירא אלוקים מתחיל בהשכמת הבוקר, לכל הפחות שעה או שעתיים לפני התפילה – בזמן תפילה, ואז ההכנה לעבודת הבוקר על ידי טהרת הגוף, נקיון הגוף ולעמוד בתפילה מתוך דברי תורה. בדוק ומנוסה דעל ידי זה נמשך כל עבודת היום כרצון אבינו שבשמים"… ('אבי ההוראה')

 

[אחד יחיד]

בחכמת החיים העשירה שבו, מלאת התבונה והניסיון בהם ניחן, מחנך היה רבינו את תלמידיו לדרכי יושר ואמונה, למען יפלסו רגליהם בנתיבות חייהם, מתוך נקיון כפיים ודרך ארץ.

איש משטר עצמי וסדר היה רבינו. אמר פעם כי "אדם ישר, הריהו מתנהג ישר, לומד ישר, ומחבב שגם השולחן, הספסל והמפה יעמדו ישר". כך למשל בעת ששהה בימות הקיץ בפסגות שווייץ, הפליא את יערות העד המעטרים את ההרים, בציינו את העובדה שכל העצים צומחים ישר ומיתמרים לגבהים בסדר מופתי,

אחד מסממני ההיכר שבלטו בו היו ניקיונו וניקיון בגדיו, על כך הקפיד כל ימיו עד זקנה ושיבה. תלמידיו זוכרים היטב כיצד היה מעיר לבחור שמצא אצלו כתם על בגדו, או שלבושו היה מרושל, באמרו כי על תלמיד חכם להיות נקי ומסודר בכל עת.

כך גם כאשר פגש פעם בבחור ששרוכי נעליו לא נשרכו כיאות, נעמד מולו בדממה כשעיניו ננעצות בנעליו של הבחור. משניסה הבחור להצטדק באומרו כי השרוכים גדולים המה ועל כן הם נפתחים, השיבו רבינו קצרות כי יש לחתכם, שכן "זה מסוכן ואפשר להיתקל בהם"…

הזכיר פעם את דברי המשנה, המחלקת בדין רבב הדבוק בבגד לענין חציצה כי של בנאים חוצץ מצד אחד ושל בור רק משני צדדין. והביא על כך את דברי הגמ': מאי בנאין? אמר רבי יוחנן אלו תלמידי חכמים שעוסקין בבנינו של עולם כל ימיה". דהיינו שאצל תלמידי חכם המכונים בנאים אף כתם שאינו עובר את שני צידי הבגד הרי זה חציצה, מה שאין כן אצל בור שאינו מקפיד על כך. ותמה רבינו, מדוע תיאר התנא את הת"ח כבנאי דווקא במשנה זו? וביאר, כי התלמיד חכם, הריהו משמש דוגמא כלפי העולם, אשר ממנו יראו וכן יעשו. על כן כאשר מתייחסים לרבב המצוי על בגדו, בא התנא לרמוז כי עליו להיזהר בכך שבעתיים, שכן הוא "עוסק בבניינו של עולם", ועיני הבריות צופיות על מעשיו והתנהגותו.

בקרב תלמידיו החדיר רבינו את ההתנהגות בדרך הממוצעת, דהיינו, דרך מיושבת, הוא לא דגל בהתנהגות יומרנית, קיצונית ובלתי מקובלת. משהבחין בתלמיד המתנהג בדרך קיצונית, גם אם זו נטתה לצד החיובי, היה מברר היטב את המניע לכך, היה מצטט מרבו הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זי"ע, ש"מתמיד נקרא מי שלומד בזמן, אוכל בזמן וישן בזמן". רק במקרים מיוחדים מאוד הסכים רבינו להתמדה קיצונית, וכפי שנהג כלפי בחור מסוים שהיה מופלא בהנהגתו וכל עיתותיו היו מוקדשות לתורה – פשוטו כמשמעו, אשר רבינו הכיר בו כי התנהגותו זו אכן נובעת ממקום אמיתי וטהור. ('אבי ההוראה')

 

[אחד יחיד]

זכה רבינו להעמיד לגיונות של תלמידים לאלפי אלפים הפזורים בכל קצווי תבל, בהם גם שניים ואף שלושה דורות של אבות ובנים ובני בניהם שלמדו בישיבה, תלמידים הנושאים בליבם ובנפשם את דמות דיוקנו של רבינו, כשהם זוכרים אותו בהליכותיהם, בהנהגותיהם ובאורחות חייהם, כפי שחינכם ביראה ובאהבה.

כעדרי הצאן ההולכים אחר רועם הנאמן מבלי נטות ימין ושמאל, תוך שהם סמוכים ובטוחים כי ינחם במעגלי צדק אל משכנותיהם, כן חשו עדרי תלמידי רבינו כלפיו, ולא זזו פסיכה בחייהם מבלי להיוועץ בו או לאמץ את הדרכתו. ואף רבינו, כבקרת רועה עדרו היה מעביר צאנו תחת שבטו, כן היה נושא כל אחד ואחד מהם על לוח לבו, בהעניקו תחושה מרוממת של בן יחיד.

מצביע היה רבינו על דברי בעל החרדים: "כמו שיש בעולם הזה ישיבות של תורה כך יש ישיבות בגן עדן. ואמר בזוהר בפרשת שלח לך, שישיבתו של אהרן שהיה אוהב שלו ואוהב את הבריות נקראת מתיבתא דרחימותא, רוצה לומר של אהבה, ותרגום ואהבת ותרחם, ובהיות אדם עושה כאהרן, לימדו הלל שיהיה מישיבתו של אהרן", והיה מוסיף רבנו כי מכאן שהישיבה ובית המדרש, הם כמו גן עדן. ואכן, ההרגשה שחשו בצילו של רבינו היתה כאין "מתיבתא דרחימותא", מקום שאהבה.

בחלקת גן העדן של ישיבת חכמי לובלין אותה טיפח ועיבד במסירות משך קרוב לשבעים שנות קיומה תחת הנהגתו, נטע רבינו שנה אחר שנה שתילים רכים, בחורי חמד נטעי נעמנים, תוך שהוא משקה את נפשותיהם הרכות בדמעות ובתפילות, כי יצמחו הנטיעות מתוך ערוגותיהן ויפרחו לאילנות מלבלבים הנותנים פירות הטובים – משאלת לב שאכן נתקיימה, כשאין קץ לשמחתו של רבינו לראותו את תלמידיו מקימים בתים נאמנים על אדני חינוכו, וצאצאיהם זרע ברך ה' ההולכים ברוחו ובדרכו. ('אבי ההוראה')

 

[אחד יחיד]

מעשה היה באחד מימי ראשון בעת שהתפלל כדרכו בישיבה, נוכח רבינו כי המניין היה דליל בשל בחורים רבים שחסרו. לאחר התפילה פנה אל הבחורים בתוכחת מוסר ואמר: "אמש, בליל מוצאי שבת התקיימה לנכדי שמחת שבע ברכות, אך עשיתי חשבון כי באם אשתתף בה, הרי שאתקשה להשכים קום בבוקר, לפיכך לא השתתפתי… עלינו לדעת כי אנו נקראים עבדי ה', עבד הרי הוא פועל, ועל פועלים מוטלת חובה להשכים קום לעבודתם, שכן אחרת הם מועלים בתפקידם"…

כיוצא בזה, בעת שדרש פעם בשמחת שבע ברכות מצומצמת שנערכה לאחד מנכדיו, אמר בתוך דבריו תוכחת מוסר מפלחת כליות ולב: "מכנים אותי פוסק הדור. אינני מרוצה מזה כלל ועיקר, אולם בדבר אחד ויחיד הייתי מסכים שיקראו לי כך. באם ישמעו לי, יצייתו לדברי לסיים את החתונות מוקדם, בשעה 12 או הכי מאוחר בשעה אחת בלילה"… לאחר מכן קרא בנהמת לב: "הן מברכים בחתונה שהכל ברא לכבודו. אך האם זה כבודו של הקדוש ברוך הוא שמשפחות שלמות מישראל נותרות למחרת במיטותיהם, ללא זמן קריאת שמע וללא זמן תפילה"?…

בהזדמנות אחרת הביע בפני מקורבו את מורת רוחו, כראותו אברכים צעירים האוחזים תיק טלית ותפילין בחיקם וצועדים בניחותא לתפילה בשעה 9 בבוקר. ('אבי ההוראה')

 

[אחד יחיד]

מעשה היה, בעת שהוצרך רבינו לנסוע פעם לחוץ לארץ בשעת בוקר מוקדמת, ביקש ממקורביו כי יארגנו עבורו מנין מצומצם לשעה 5 וחצי בבוקר. הרהיב אחד מהם עוז ואמר, כי עבור רבינו ייאותו כל תלמידי הישיבה להשכים קום ולהתפלל עמו. חייך רבינו וענה: "בחורים מסוגלים להתפלל מוקדם בבוקר בשעה 5 וחצי או מאוחר בשעה 7 וחצי, אבל להתייצב לתפילה בשעה 7 בדיוק זו כבר משימה קשה" – כרומז לכך שהיצר מתגבר על האדם דווקא במה שמוטל עליו לעשות וכ"מצווה ועושה", מה שאין כן בדברים אחרים, אין ליצר כל מניעה. כמובן שמשפט קצר זה חושף מעט את עולם מושגיו, בכך שאת השעה 7 וחצי בבוקר הוא כבר מגדיר כ"מאוחר".

בשכונת זכרון מאיר היו אומרים כי ניתן לכוון את השעון על פי זמן הליכתו של רבינו לתפילה. לאורך כל שנותיו מעולם לא ארע שאחר פעם לא לתפילה ואף לא לשיעור. לכל היותר יכול היה להקדים מעט ולהיכנס דקה או שתיים קודם הזמן – וכפי שאכן היו הגבאים מפרסמים במודעות על זמני התפילה בימים הנוראים, "שזוהי השעה שנקבעה, אך רצוי להקדים". כך גם בתקופות האחרונות בהן נחלש, לא אבה לוותר על הליכה לתפילה והיה אוזר את כל כוחותיו בכדי להופיע בדיוק בזמן וכהרגלו מימים ימימה.

לאי מי ממקורביו שברכו פעם כי יאריך ימים על ממלכתו עד מאה ועשרים, נענה רבינו ואמר: "כל ימי הייתי מקפיד על דיוק הזמנים, ברכני נא שאזכה להתמיד בכך גם להבא.

ואכן תפילתו של רבינו לשם דבר היתה, והיא הטביעה חותם נצח בלב כל תלמידיו שהביטו בו בשעה זו. מה נהדר היה מראהו עם היכנסו כמה דקות לפני התפילה, עטור בטלית ותפילין, כשהוא כורע ומשתחווה כנגד ההיכל ושפתיו ממללות חרישית "ואני אשתחווה ואכרעה אברכה לפני ה' עושי", משם היה עושה דרכו אל מקומו הקבוע, ופותח בתפילתו העשויה מקשה אחת של התלהבות ודביקות, כשכולה נאמרת באצילות נועם ומתוך מתינות ויישוב הדעת. עומד היה לפני ה' כשעיניו מתקשרות בדמעות. כך עם תחילת התפילה באומר ואת הפיוט 'ידיד נפש' בהתעוררות ובהשתפכות, במיוחד בעת הגיעו לברכת אהבה רבה, אז היו פורצות דמעותיו הרותחות, כשהוא מייחל ומתחנן כנער קט על הצלחתו בתורה.

כיוצא בזה, היתה גם אריכות תפילתו בעת פתיחת הארון בשעת הוצאת ספר תורה. משנשאל פעם מה טעם מאריך הוא כל כך בשעה זו, נענה ואמר כי בהגיעו לתיבות "ותיהב לי בנין דכרין דעבדין רעותך", מכוון הוא באופן מיוחד גם על תלמידיו החשובים אצלו כבנים, ומתחנן בעדם כי יפתחו בפניהם שערי תורה ויצליחו בלימודם. ('אבי ההוראה')