ניסן ט"ו ניסן - יום פטירת ה'שבט הלוי' (1 צופה)

[אחד יחיד]

מסתובב היה רבינו בין שולחנות בית המדרש, כמעשים שבכל יום, ומבטו הרחום מלטף את תלמידיו אהובי נפשו. 'פעם ישבתי ולמדתי כשגבי כפוף מאד מעל הגמרא – מספר אחד מתלמידיו לפתע הרגשתי טפיחה קלה על הגב משהסתובבתי לאחורי רואה אנכי את רבינו הפונה אלי בחיוך אבהי ואומר: בן תורה צריך לשמור על בריאותו ולא לשבת עם הגב כל כך כפוף". כך בא לידי ביטוי גם דאגתו של רבינו לבריאות תלמידיו לצד דאגה ושמירה על רוחניותם. עוד סופר על בחור בן עליה מפארי הישיבה שנודע בהתמדתו המיוחדת, אשר עם הגיעו לפרקו דברו בו נכבדות אצל אחד מגדולי וחשובי הרבנים בארץ ישראל. אותו רב שביקש לתהות מקרוב על קנקנו, נסע לבני ברק והגיע להיכל הישיבה. לאחר מכן נכנס לרבינו וביקש לשמוע את דעתו על הבחור. רבינו כמובן הרבה לשבחו ולהללו ורמז לו כי דעתו נוחה משידוך זה. טרם צאתו, הוסיף ושאל על מצב בריאותו של הבחור. נענה רבינו ואמר: "לא ביררתי מעודי על מצבו הבריאותי, אך זאת יכול אני לומר בביטחה, כי בחור היושב ולומד בהתמדה שעות ארוכות בשקידה ויגיעה, הרי שאין ספק כי בריא הוא לחלוטין"…

מעת לעת היה מסב רבינו במחיצת תלמידיו. את סעודת ליל שבת למשל, נוהג היה לסעוד בביתו, אך את אמירת 'שלום עליכם' לפני הסעודה נהג לשורר יחד עם הבחורים בחדר האוכל של הישיבה. כך גם לקראת סוף הסעודה, שוב היה מופיע בהדר גאונו, ויושב במחיצת תלמידיו שעה ארוכה בזמרם זמירות שבת, שירות ותשבחות לקל חי בדבקות, כאשר ביני לביני הוא מרעיף עליהם טללי מוסר ויראה מאוצרות נפשו. לעיתים היה שואל את הבחורים שאלות בחומש עם רש"י על פרשת השבוע. אך למותר לציין, כי הרגעים הנעלים הללו נחקקו לעד בלב תלמידיו.

תוך כדי ישיבתו עמם, היו עיניו של רבינו עוקבות בדממה אחר הנעשה על השולחן, כשבחושיו החדים הוא בוחן את שביעות רצונם של הבחורים על פי הבעת פניהם. באחת השבתות, השגיח רבינו כי הכלים החד-פעמיים המוגשים לפני הבחורים בסעודת שבת, אינם הולמים את כבוד השבת ופוגמים בתחושת הביתיות של הבחורים. במוצאי שבת קרא לאחראים, הוציא מכיסו סכום כסף הגון ומסרו להם על מנת שירכשו בהם כלים נאותים כיאה לכבודה של שבת. ('אבי ההוראה')

 

[אחד יחיד]

אהבתו לתלמידיו אף היא לא ידעה גבולות, למענם היה טורח כטרחת אב על בנו. כך לדוגמא, בשנים הראשונות להקמת הישיבה, כאשר מכשיר הטלפון טרם היה אז נפוץ, היה קורה שהורי תלמידים היו מתקשרים אל ביתו של רבינו ומבקשים לשוחח עם ילדיהם. רבינו לא היה משגיח בכבודו, והיה יוצא בעצמו אל הישיבה כדי לקרוא לבחור המבוקש.

בהקשר לכך סופר על אמו של רבינו, הרבנית הצ' מרת רחל ע"ה, אשר התגוררה בניו יורק, שפעם בעת ששהתה בארץ הקודש והתארחה בבית בנה, הבחינה כיצד לאחר צלצול הטלפון בביתו, קם רבינו מעם הגמרא ונפנה לצאת לבית המדרש כדי לקרוא לבחור. ניגשה הרבנית אל הדלת ומנעה ממנו לצאת באומרה כי אין זה לפי כבודו וכי ביטול תורה הוא זה. תחת זאת הלכה היא אל הישיבה וביקשה את הבחור.

חלק בלתי נפרד מן הישיבה ,היתה הרבנית הצדקנית ע"ה, אשר למרות פועלה דווקא מאחורי הקלעים וכדרכן של נשים צדקניות, ליוותה את ספינת הישיבה מיום היווסדה ועד נשימת אפה האחרונה, בעמידתה לימין רבינו בכל שלב ההקמה ובנוטלה חלק פעיל בניהול הישיבה, מתוך דאגה והתמסרות אין קץ לצרכיהם של התלמידים, אותם ראתה כבנים ממש.

בשנים הראשונות, כאשר מטבח הישיבה התנהל באופן מצומצם, בהתאם למניינם של התלמידים, היתה הרבנית ע"ה מפקחת על כל ענייני המטבח, ועוקבת בעין רחימאית אחר הכנת המאכלים, שיהיו מזינים ובריאים, ואף ערבים בטעמם, כיאה וכיאות ללומדי תורה. גם בתקופות מאוחרות יותר, כשמתכונת המטבח התרחבה בשל ריבוי התלמידים, הוסיפה לפקוח עין על טיב התבשילים לרווחת הבחורים.

כן סופר, כי היא היתה מסתובבת בין חדרי הפנימיה ודואגת לנקיונם ולטיפוחם, מתוך כבוד הוערכה עמוקה לתלמידים השקועים בתלמודם, למען יחושו בחדרם כבביתם. לא אחת כאשר נתקלה בחדר שלא היה מסודר כל צרכו, לא השגיחה על כבודה ועל כוחותיה והיתה מסדרת במו ידיה את כלי המיטה, מנקה ומאווררת את החדר.

בחיבתה היתירה לתלמידי הישיבה, היתה דואגת לבחורים מעוכבי שידוך, ולא נחה ולא שקטה עד שזכתה להתבשר בדבר ישועתם למזל טוב. כן היתה מסייעת בסתר לחתנים מעוטי יכולת ודואגת עבורם לצרכי שמחת נישואיהם, כשהכל נעשה בשקט ובצינעא, ברוב חמלה ודאגה כנה.

לא פעם, דיבר רבינו בשבחה והיה מתבטא אודותיה בלשון בו קרא רבי עקיבא כלפי אשתו הצדקת רחל ע"ה בפני תלמידיו: "שלי ושלכם – שלה היא", כלומר, לזכותה ולזכות מעשיה נזקפים כל תורתו ותורתם של תלמידי הישיבה.

(מתוך הספר 'אבי ההוראה')

 

[אחד יחיד]

מפגש מעניין התקיים באותם 'ימי פדיון שבויים', שהסעירו את העולם היהודי כולו, בשל הפרשה הידועה, בה נעצרו שלושה בחורים ביפן והוכנסו לכלא. המפגש התקיים בביתו של מרן פוסק הדור הגר"ש וואזנר זי"ע. במסגרת סיור שערכו בבני ברק, עלו שני פרקליטים יפניים חשובים, פרופ' גוטו ופרופ' טוקאנו ועימם פרקליט שלישי בכיר, לבית הגדול של מרן פוסק הדור הגר"ש וואזנר זי"ע.

פרופ' גוטו נחשב למשפטן הבכיר והמוערך ביותר בכל ארץ השמש. כאשר היה צורך לשנות את החוקה היפנית, היה זה הוא שהתבקש לנסח את החוקה. פרופ' טוקאנו הוא המשפטן הבכיר בטוקיו וצפונה. לצידם נכח במפגש הגאון רבי שמואל אליעזר שטרן שליט"א, שהשמיע דברי פתיחה קצרים. ולידו ישבו שני מתורגמנים.

לפנינו קטעים מהתמליל המלא:

הגר"ש וואזנר קיבל את פני האורחים בחמימות, ודיבר אליהם באידיש ובגרמנית. כאשר רוב דבריו נשמעים בשפת האידיש. כאשר מרן הגר"ש הגיע לביטויים ממחישים או מושגים שונים, השתמש בשפה הגרמנית שהכיר עוד מימי ילדותו בווינה שבאוסטריה, ולאחר נישואיו בפרשבורג שבסלובקיה. את הדברים העביר אל שני המתורגמנים; כאשר אחד מתרגם מאידיש והשני מגרמנית.

עורכי הדין הבכירים, מהמוערכים ביפן, לא האמינו למשמע אוזניהם, כשביררו את גילו המדוייק של מרן הגר"ש. הבהירות, הרעננות והחדות שבהן הרב דיבר בפניהם, הפליאו אותם. הם אמרו כי אמנם ביפן יש אנשים מבוגרים, רבים בה חצו את גיל המאה, אבל כזו צלילות?!

עדיין היו חשדניים. לא האמינו שבגילו מסוגל בן אנוש 'לנהל עולם', כפי ששמעו. ולפיכך ניסו הגויים מטוקיו לאבחן את צלילותו בהצגת שאלות שונות. הגר"ש זי"ע התייחס לכל שאלה ברצינות ובאדיבות, והשיב בחדות המחשבה. לאחר השמעת דברי התרגום, נראה היה כי דעתם נחה. לאחר השיחה אמרו, כי בנוסף לכל, התרשמו עמוקות מהמבט שהפנה לעברם בעת שדיבר. כעורכי דין, ידעו להעריך את המשמעות של אדם, בוודאי אדם לא צעיר, המסתכל אל תוככי עיניהם, מה שמבטא, על פי כללי הפסיכולוגיה שהם אמונים עליהם, הרבה מאוד יושר.

"יש לנו הכרת הטוב לממשלת יפן", העלה הרב את פרשת הצלתם של חמישים בחורים בשואה, באמצעות אשרות יפניות שהונפקו להם. בין הניצולים, גאוני עולם מידידיו משכבר הימים, כמו הגאון רבי פנחס הירשפרונג מקנדה והגאון רבי שאול דוד מרגליות. "אנחנו לא שוכחים את סוגיהארה", התייחס הגר"ש לשגריר יפן בקובנה, הבירה הזמנית של ליטא, שהיה שליח ההשגחה להצלת יהודים רבים, וכן ישיבות חשובות באירופה, כמו 'חכמי לובלין' – בזמן השואה. "יש לנו הכרת הטוב לממשלת יפן על שהצילה חלק מעולם הישיבות".

פרופ' טוקאנו: "האישיות האחרונה בעלת הערך, שהייתה בהנהגה שלנו ביפן, הייתה סוגיהארה. לצערי ולצערה של יפן כולה, אין לנו מאז אישיות מוסרית ברמה זו, ואנחנו אכן מאוד גאים בסוגיהארה. נעים לי לראות שאצלכם היהודים עדיין קיימת אישיות בקנה מידה", אמר הפרקליט כשהוא מתכוון כמובן למרן הגר"ש. כאשר אמר זאת, ניכרו אותות התפעמות בפניו, ושני עמיתיו מבכירי הפרקליטים היפנים נענעו בראשם.

עו"ד טוגו: "מהו העונש שהיהדות החרדית מטילה על אנשים בלתי הגונים? כלומר, אלו סנקציות מוטלות עליהם?". מרן הרב וואזנר: "היום ידינו אינה-רמה. אין לנו משטרה ואיננו יכולים להעניש. אבל! מיר שליסען זיי אראוס פון 'כלל ישראל'! (אנחנו מוציאים אותם מ'כלל ישראל')". היה זה כמובן ביטוי חריף במיוחד, שאכן הבהיר לאורחים, עד כמה היהדות החרדית שוללת מכל וכל את הפשע בכל צורותיו.

טוקאנו: "חבל שהשופטים לא רואים ולא שומעים, את שאנחנו רואים ושומעים כאן, ב'בית המנהיג הרוחני היהודי' (כך כינה העו"ד היפני את בית הגר"ש). הם היו מתייחסים לעצורי יפן בצורה שונה לגמרי". מרן הגר"ש: "אני מתפלל שהפגישה שלנו תתרום, כדי לסייע לכם להוכיח את חפותם של הילדים", כינה מרן הגר"ש בביטוי חיבה את הצעירים.

פרופ' טוקאנו: "אוכל לשאול שאלה נוספת?"

מרן הרב וואזנר בפנים מאירות: "שאל, אענה על כל דבר שאוכל!".

טוקאנו: "כמה זמן הרב משמש בתפקיד ראש ישיבה?". מרן הגר"ש: "בין שישים לשבעים שנה".

אותות הלם נראים על פני השלושה מעבר לשולחן.

טוקאנו: "וכאשר הרב התיישב בעיר זו, בני ברק, כמה ישיבות פעלו בה?"

מרן הגר"ש: "כארבע עד חמש ישיבות".

טוקאנו: "כלומר, הציבור החרדי צמח בשישים השנים האחרונות לפחות פי עשרה?!"

מרן הגר"ש: "אני מבקש להציג משאלה בפניכם, עורכי דין מכובדים: אני יודע עד כמה זה קשה, אני יודע כמה ניסיתם. אך בכל זאת אני חוזר ומבקש, שעד שיסתיים ההליך, תדאגו ש'הילדים' יקבלו אוכל כשר לפי הדת שלהם. הוכח היסטורית, שיפן מכבדת את הדת היהודית, ויש לכם על מה לסמוך כאשר תבקשו עבור שני הילדים, שעדיין נמצאים אצלכם, כי יקבלו אוכל כשר".

זה היה רגע גדול – שגם עורכי הדין התפעמו ממנו – כאשר רבן של ישראל, ראש כל בני הגולה, דואג גם לפרט ה'זוטר' בעיניהם, של אוכל כשר, וזוכר להפציר באורחים בטרם פרידה לעשות הכל, כדי להבטיח שכל עוד כלואים הבחורים ביפן, יקבלו אוכל שהתורה מתירה לאוכלו.

שלושת עורכי הדין היפנים הבינו את המשמעות, שכמוה לא ימצאו בעמים, בה אדם שנמצא ב'עמדה מלכותית' – כפי שהם עצמם הגדירו – יוצא מגדרו לטובת דאגה של מזון כשר לבחורים. השלושה הבטיחו בו במקום, כי יעשו כל שביכולתם כדי למלא את הבקשה שהגר"ש הביע ברגש רב כל כך.

לקראת סוף הפגישה ניגשו האורחים בזה אחר זה וביקשו דבר אחד: 'ברכה'. גם גויים יפנים הבינו שמאדם גדול כזה, צריכים לבקש ברכה. "בזכות פועלכם למען הבחורים – יתמלאו משאלותיכם לטובה", אמר ואחר הוסיף ובירך אותם שיצליחו במשפט.

ואז הפתיעו שלושת עורכי הדין המכובדים, בבקשה מאוד לא שגרתית, החורגת מכללי הנימוס היפני הקר: "אנו מבקשים להצטלם עם הרב". "אתם מבקשים להצטלם לצורך פרסום התמונה?", הפתיע אותם הגר"ש כהרף עין. השלושה הבינו במה דברים אמורים, והבטיחו כי התמונות לא יפורסמו. "אנו רוצים לתלות אותן על קירות המשרד ביפן. זו זכות להופיע ליד דמות כמו הרב". מכיוון שכך ומפני חשיבות העניין, חרג מרן הגר"ש מעמדתו הנחרצת כל הימים כנגד תצלומיו, וניאות לבקשתם. הם אכן קיימו את ההבטחה.

תלמידו המובהק ובן-ביתו כל השנים, הגרש"א שטרן שליט"א, סיכם אז את אותה פגישה: "מעולם לא ראיתי מעמד כזה אצל מו"ר הגר"ש וואזנר!".

('המודיע')

 

[אחד יחיד]

זכורני בביקור שערך מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל ה'שבט הלוי' בבית אבי מורי שליט"א לרגל שמחה משפחתית. תוך כדי שיחה ידידותית שמעתי כיצד הוא מתבטא בפני אבי: "העולם אינם יודעים כי אם אחוזים קטנים מגודל האהבה והקירבה להן זכיתי מרבינו ה'חזון-איש'. היה בינינו קשר נפשי עמוק עד כדי כך, שפעם כאשר הוצרכתי לצאת ערב אחד מהעיר, אמר לי ה'חזון-איש' למחרת: 'הרגשתי שאמש לא היית בעירנו'…".

('אוצרותיהם אמלא')

 

[אחד יחיד]

למרות שחג הפסח חלף עבר, עדיין המסר המרטיט שבשורות הבאות נותר רלוונטי עבור השנים הבאות. הוא גם מעורר על נושא הדורש משנה התעוררות, ובעיקר מלמד על נבואה אלוקית שנזרקה מפי קולמוסו של פוסק הדור, מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצוק"ל בעל 'שבט הלוי'.

מדובר בפיסת גיליון, שצילום ממנה הגיע לידי (על ידי הרב משה המר, חן ותודות לו). פיסה מתוך הדף עליו הקדים מרן ה'שבט הלוי' זצוק"ל ורשם את אשר עתיד לדרוש בשבת הגדול של אחת השנים.

בפועל הוא אמנם הזכיר את הנושא הנכתב, אולם שורה אחת – מעין נבואת קודש – נותרה רשומה בכתובים. היא לא נאמרה מפיו באותה דרשה רבת הוד, אולם רישומה קיבל משמעות מחודשת בימים אלה, כאשר דווקא לקראת ימי הפסח הגיע הקורונה והשתלט על ארצנו הקדושה והקטנטנה (בינתיים), ומיד לאחר החג הוא הולך ודועך.

כך רושם מרן פוסק הדור בגליונותיו, בהעתקת מילה במילה:

"אלו שבורחים מביתם לבלות ליל סדר וחג הקדוש בהוטל (-בית מלון) או בהרי האלפין (-האלפים) וכו'. לא רק שמזניחים מצוות בדיקת חמץ, אלא מזניחים כל ייחוד קדושת ליל שימורים, אשר הגורם הגדול לה (הוא) 'ולא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר' – וגם בארץ־ ישראל בימי חול־המועד, לא נבראו הימים האלה לטיולים במקומות רחוקים. ומאורעות הזמן יגידו – לֵךְ עמי בא בחדריך, חבי כמעט רגע, עד יעבור זעם".

הלב לא יכול שלא להירטט למקרא הדברים הללו. פוסק הדור קובל על כך שחג הפסח הפך ל'חג הטיולים והנופשים', כאשר במקום לקיים 'לא תצאו איש מפתח ביתו' ובמקום לנצל את ימי חול־המועד להתעלות – ישנם רבים הבוחרים לבלות את החג במלונות יוקרה כאלה ואחרים, בארץ או בעולם, ורבים מאד גם מנצלים את ימי המועד לטיולים ברחבי הארץ.

על כך מתריע מרן ה'שבט הלוי', והוא מוסיף שורה אחת, ושוב נצטט אותה: "ומאורעות הזמן יגידו – לֵךְ עמי בא בחדריך, חבי כמעט רגע, עד יעבור זעם".

הרי זו כעין נבואה של ה'שבט הלוי' על כך ש'מאורעות הזמן' שעתידים לבוא, יכריחו אותנו לקיים בעצמנו 'לך עמי בא בחדריך, חבי כמעט רגע, עד יעבור זעם'. בדיוק מה שקרה השנה, כשבאורח פלא – שאיש לא חשב שהוא יכול להתרחש בכלל – הוכרחו כל יהודי העולם לעשות את הפסח בבתיהם, עם בני משפחותיהם; ואילו עריכת הפסח במלון, השנה, לקלון נחשבה…

('המבשר')

 

[אחד יחיד]

מספר המג"ש הרה"ג ר' אשר קובלסקי שליט"א: ב'מוסד לביטוח לאומי', גוף ממשלתי המוכר לכולנו, מקובל הנוהג כי אם זכה אדם והגיע לגיל מאה, הוא זוכה לביקור מנהל הביטוח הלאומי המבקש לעמוד על צרכיו וחייו. כך היה גם בהגיע מרן פוסק הדור, הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצוק"ל לגיל מאה, כאשר מנכ"ל הביטוח הלאומי, מר ברוך מרום, עלה לביקור בביתו.

לאחר הפגישה הממושכת, סיפר מר מרום להרה"ג ר' אליעזר יוטקובסקי שליט"א, יו"ר ארגון 'אנחנו וצאצאינו' על תוכנה, כי שאל את הגר"ש וואזנר את השאלה המתבקשת – במה הארכת ימים? כיצד זוכים להגיע לגיל מאה בצלילות הדעת ובבריאות הגוף?

השיב מרן ה'שבט הלוי' בסיפור: מעשה שהיה בגן החיות, כאשר האריה מלך החיות אכל דבר מה בעל ריח לא נעים, ופיו ושיניו וכל רעמתו הפכו לנושאי הריח הדוחה והמצחין. לא יכול היה האריה לשאת בכך, וביקש לברר אם אמנם מקור הריח הוא מפיו.

קרא החמור אל האריה והתבקש להריח את פיו. 'אכן כן', העווה החמור את פניו בזעף, 'סירחון רב עולה מפיך, אדוני האריה, אי אפשר לעמוד בו!'… עודו מדבר וחמת האריה עלתה בו – הייתכן לדבר בצורה ראויה ומכובדת? מיד טרף את החמור ולא הותיר ממנו אלא גל עצמות…

מיד אחריו, נקרא הכבש אל האריה והתבקש להריח אף הוא. התחכם הכבש בראותו את עצמות החמור מתגוללות, הריח ואמר: 'אדוני המלך, מפיך עולה ריח ניחוח ערב ממש! ריח של בושם משובח ונפלא', התפייט הכבש… 'שקרן!' שאג האריה וטרף גם את הכבש. וכי הוא חושב שנסתרה בינת המלך? כיצד הוא מעז לשקר במצח נחושה ולדווח על הסירחון הנורא כריח ערב ונעים?

והנה, נקרא עתה השועל, הפיקח שבחיות, והתבקש להריח את פי המלך. הבין השועל את מה שלא הבינו החמור והכבש, והשיב בהתנצלות: אדוני המלך, התקררתי והאף שלי סתום, אינני יכול להריח…'

אמר הגר"ש וואזנר למנכ"ל הביטוח הלאומי: "אתה שואל במה הארכתי ימים? הבה ואומר לך: כבר שבעים שנה שאני רב בבני ברק, וכשנקרו לפניי מחלוקות בלא מעט הזדמנויות, מכל סוג ומין, אמרתי שאני לא מבין בזה ובחרתי לשתוק ולא לדבר… כי במחלוקת, לא משנה באיזה צד תימצא, גם החמור הצודק וגם הכבש החכם משלמים את המחיר; עדיף להיות השועל, זה שהאף שלו סתום ואינו מסוגל להריח, ולהאריך ימים בטוב ובנעימים…"

"זה היה סוד אריכות הימים של מרן הגר"ש ואזנר זצוק"ל", מסיים הגר"א קובלסקי את הסיפור המדהים, ומסכם כי אולי זהו המסר הטמון במילים 'מי האיש החפץ חיים – נצור לשונך מרע'. "אריכות ימים היא שאיפה כמוסה, הרי כל אשר לאיש יתן בעדה! סגולות שונות, דרישה ברופאים, פעילות גופנית – מה לא עושים כדי להאריך את ימינו בטוב ושנותנו בנעימים? מבטיח לנו דוד המלך: אתה חפץ בחיים? קח את הכלי ביד – נצור לשונך מרע. אם תשמור את לשונך מלדבר רע, תזכה לחיים!".

(הרב יוסף מאיר האס, 'המבשר תורני' – אלול ע"ט)

 

[אחד יחיד]

קפידא מיוחדת היתה לו לרבינו, שבבואו להתרים כספים עבור הישיבה אצל נדיבי העם, מעולם לא נקב בסכום כלשהו, גם כאשר היה נשאל כמה ראוי לתת. ככל הנראה חשש שמא לבו של הנותן אינו שלם עם הסכום מכל סיבה שהיא, ונמצא שגורם הוא לכספי צדקה להיגבות שלא כדין. (מתוך הספר 'אבי ההוראה')

 

[אחד יחיד]

אחת המידות הבולטות אצל רבינו, היתה הקפדתו לבל יאחרו חלילה את תשלום שכרם של הפועלים או עובדי הישיבה. רבינו עמד על כך בכל תוקף, והיה מעורר ומזרז את שומעיו על חובת הזהירות בקיום מצוות "ביומו תתן שכרו". רבינו היה מספר בנושא זה על זהירותו של האר"י הקדוש במצווה זו, ובאחרית ימיו ציין פעם לפני בני הישיבה, כי כבר 63 שנים מעת הקמת הישיבה לא איחרו בה את המשכורות לעובדים.

רגיל היה לחזור על המובא בספר 'אגרא דפרקא' בשם הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זי"ע, כי מה שאנו רואים לפעמים ילדים "המתמידים בלימוד תורתם ומתפללים בכוונה וכו' ומיישרים אורחותיהם, ואחר כך כשמתגדלים מתהפכים ח"ו במידות גרועות ומבטלים התורה והתפילה וכו', הוא על שאבותיהם האכילו אותם ממון גזל שסיגלו על ידי משא ומתן שאינו באמונה"…

כן היה מרבה לצטט את שנאמר משמו של הגר"א, כי בית שבקורותיו נמצא מסמר אחד גזול, כבר אי אפשר להצליח בו בלימוד התורה. (מתוך הספר 'אבי ההוראה')

 

[אחד יחיד]

מעשה היה באחת הפעמים בהן נסע רבינו לחו"ל בימים ההם, ומלאכת אסיפת הכספים עלתה במאמצים רבים. כשרבינו עומד לחזור לארץ ישראל עם סכום פעוט למדי. אחד מהתלמידים שהבחין בכך ניגש עם צ'ק חתום ואמר לרבינו כי מוכן ומזומן הוא לרשום כל סכום שיידרש ממנו. אמר רבינו כי אינו יכול לנקוב בסכום, מאחר ואיננו יודע את מצבו הכספי. ענה התלמיד: "אף על פי כן". הוסיף רבינו והתריע בו כי "צריך שיהיה כיסוי לצ'ק", התחכם הלה והשיב, כי סמוך ובטוח הוא שרבינו בכוח תורתו ידאג שיהיה לכך כיסוי, והוסיף וסיפר כי מעשה מעין זה ארע אצל הרה"ק מסאטמאר, שהבטיח פעם לתלמיד כי באם יתן צדקה יתעשר. נהנה רבינו מתשובתו המחוכמת, אך עדיין סרב לנקוב בסכום. לבסוף רשם הלה סכום גדול מאד והגישו לרבינו. כעבור תקופה שרתה לפתע הברכה בעסקיו ובאורח פלא הוא זכה לעשירות. (מתוך הספר 'אבי ההוראה')

 

[אחד יחיד]

עוד היה מקפיד רבינו שלא ליהנות בשום אופן מכספי הישיבה, ומכל דבר השייך לישיבה. אם אירע שהיו זקוקים בביתו לדבר מסוים שהיה שייך לישיבה, משלם היה על אתר את מלוא הסכום, כשבדרך כלל נוהג היה להוסיף על התשלום.

אירע פעם שזרם החשמל בבית רבינו נותק, בשל תקלה שתיקונה ארך מספר ימים. בחורי הישיבה, כשנודע להם על התקלה, משכו כבל חשמלי מבנין הישיבה וחיברוהו לביתו, על מנת לספק עבורו חשמל חילופי. משהבחין בכך רבינו, הורה על אתר להסיר את הכבל, ומיאן בתוקף להשתמש בממון השייך לישיבה.

כיוצא בזה, היה נזהר ושומר מכל משמר לבל ישכנו בביתו כספים של הישיבה, עד שכאשר היו מתקבלים אצלו לפעמים תרומות עבור הישיבה מאנשים שפקדו את מעונו, היה ממהר לשלוח את הכסף להנהלת הישיבה. משנשאל פעם על הנהגה זו, מדוע הוא כה חרד על כך, וכי מה יקרה אם ימתין לשעה נוחה יותר, השיב רבינו: "אני מבקש לקיים את מצוות 'ביערתי הקודש מן הבית' כמה שיותר מהר" – בהביעו את חרדתו הרבה, מהמכשול העלול לצמוח כאשר כספי הקדש מתגלגלים בבית. (מתוך הספר 'אבי ההוראה')

 

[אחד יחיד]

גם בשעה שעלה רבינו לתורה בימות החול והתחייב נדרים ונדבות, ראו הכל, כיצד על אתר הוא שולף מכיסו את הסכום הנקוב ומזדרז להעבירו לגבאי, לבל ישכין באוהלו ולו חוב קטן של ממון גבוה. (מתוך הספר 'אבי ההוראה')

 

[אחד יחיד]

לעומת זאת, לא פעם כאשר עמדה הישיבה במצב של גירעון תקציבי, וויתר רבינו על משכורתו שלו, אך בה בעת דאג שמשכורותיהם של יתר אנשי הצוות ישולמו במלואן, בעיתן ובזמנן.

במסמכים שנשתמרו מהימים ההם, מרטיט לקרוא את מילותיו של רבינו, בהצהירו כי הוא מוותר ומוחל על סכומים נכבדים שיועדו למשכורתו, לאור מצבה הפיננסי העגום של הישיבה.

כך כותב הוא בפתקה מצהיבה הנושאת את התאריך כ"ט אלול תשט"ז:

"הריני מאשר בזה, היות שהגרעון בישיבתנו יח"ל הוא גדול מאד, הריני מוותר על סכום אלף שמונה מאות ארבעים וחמשה לא"י המגיע לי עוד מהמשכורת שלי משנת תשט"ז"…

בפתקה אחרת מתאריך כ"ד חשון תשי"ח, נכתב:

"הריני מאשר בזה, שהיות ישיבתנו במצב לא טוב בעניינים כספיים, הריני מוותר לעת עתה על אלפיים ומאתיים לא"י המגיע לי עוד משנת תשי"ח"… (מתוך הספר 'אבי ההוראה')

 

[אחד יחיד]

כה אופייני הוא לרבינו המעשה הבא: באחד החגים, בעת שעלה רבינו לתורה, ערך הגבאי 'מי שברך' לכל הקהל והאורחים, והוסיף גם: "ולכל העוסקים בצרכי ציבור". נענה רבינו ואמר בקול: "באמונה", כשהוא שונה ומשלש קריאתו זו, ברמזו, כי למרות שבכל המצוות וענייני עבודת ה', ייתכן לערב 'שלא לשמה' כאשר מתוך כך 'בא לשמה', אך בענייני צרכי ציבור, על הכל להיעשות באמונה ולשם שמים מתחילתם ועד סופם.

(מתוך הספר 'אבי ההוראה')

 

[אחד יחיד]

בחודש כסלו שנת תרצ"ט, בחופי הים התיכון, עגנה אוניה כשני ק"מ מנתניה, ובתוכה נשמעה ההכרזה: "נוסעים יקרים, אני מצטער להודיע כי מלאי הדלק באוניה אזל. משמעות הדבר היא כי בתוך שעה הספינה עוצרת בלב ים. מי שיודע לשחות – שיקפוץ בזריזות למים, וינסה להתקרב לחוף מבטחים בשחייה. אין לי עצה עבור מי שאינו יודע לשחות".

ההכרזה הנואשת הזו נשמעה באישון ליל, בלב ים, בין דפנותיה הרעועים של ספינה חורקת, שיצאה בסתיו תרצ"ט מבירת אוסטריה לכיוון חופי ארץ ישראל. הקריאה שנשמעה מפי הקפטן, היתה שריקת הסיום של ניסיון אומלל וחסר מזל, של כמאה וחמישים נוסעים מאירופה, שביקשו להגיע לארץ ישראל. סירובם של השלטונות הבריטים לאשר לאוניה לעגון, גזר את גורלם של מרבית נוסעי הספינה.

לאחר מכן כינס הקפטן את צוות המלחים והודיע להם: "מלאי הדלק הגיע לקו האדום התחתון, ולכן גם האופציה להפליג חזרה לאירופה אינה רלוונטית עוד. המשמעות היא, שעל מאה וחמישים הנוסעים יהיה להסתדר בכוחות עצמם. מי שישרוד את הנחשולים ויחצה אותם בשחייה – חייו יהיו לו לשלל, מי שלא יוכל למערבולות – יהיה גופו לשלל עבור שוכני הים".

מול העיר נתניה, במרחק שני קילומטרים מרצועת החוף, הגיעה הספינה לסוף דרכה. זעקות שבר נשמעו מבין מפרשיה – ולאחריהן קול דממה דקה. מנועיה דממו. תא הניווט ננטש. בין התאים התהלכו שלדי אדם, שעיניהם יצאו מחוריהם וגופם רועד מקור ומסיוט כאחד, היצלחו את המסע המסוכן?

בין הנוסעים היה מרן בעל שבט הלוי זי"ע, רבי שמואל הלוי וואזנר ורעייתו, לאחר חודשים של מסע טראגי, עומדים בני הזוג מווינה לקפוץ אל המים שאין להם סוף.

מתוך מאה וחמישים נוסעים, רק שישה עשר אזרו אומץ להסתכן ולקפוץ אל המים. כיון שמרן והרבנית ידעו לשחות – הם פתחו במסע ימי מסוכן ונועז, לכיוון חופי ארץ ישראל. לימים, סיפרה הרבנית לילדיה, כי גם אז, במצב של סכנת טביעה מוחשית, סירב מרן לזוז מעקרונותיו כמלוא הנימה.

מסיבות של חסידות וצניעות, אבי ואמי חתרו תחילה לעבר נקודה ימית מרוחקת, על מנת להתרחק מארבעה עשר פליטי הספינה האחרים, גם אם מדובר במלחמה על החיים, בתוך גלים שוצפים ומערבולות איומות.

נורא נוראות. אברך שנמלט מאירופה ונאלץ להותיר בה את בנו יחידו. אברך שנאלץ לעשות עם רעייתו חודשים ארוכים של חוסר ודאות בין גלי הים, וכעת, כאשר הוא מנסה לחצות את רצועת החוף בשחייה – הדבר הראשון שמעסיק אותו, הוא הצורך לשמור על חסידותו ופרישותו. כי זה היה מרן, יראתו, חסידותו וגדלותו כרוכות זו בזו וניזונות זו מזו.

מערבולות איומות פגשו את מרן והרבנית. לפרקים חשו שהנה הסוף מתקרב, ובראשו של רבינו חלף הפסוק (תהילים סח, כג): "אמר השם מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים". לאורך המסע שארך שעות ארוכות, נשרו מרבית פליטי הספינה האחרים. מקרב שישה עשר נוסעים שרדו רק שישה – רבינו והרבנית וארבעה נוספים. כל השאר טבעו במצולות.

"פעם נסעתי עם אבא לנתניה", סיפר בנו רבי יוסף צבי, "כאשר עמדנו בסמוך למלון גלי צאנז, הצביע אבי על נקודה רחוקה בלב ים ואמר לי: 'כאן, במרחק שני קילומטרים מכאן, חצינו, אני ואמך, את הים בשחייה, עד אשר הגענו חסרי כל, אך בריאים ושלמים אל חופי ארץ הקודש'".

מדי שנה בשנה, בפרוס ימי החנוכה, אסף רבינו את צאצאיו וגדולי תלמידיו, ויגש מנחת תודה לאלוקיו על אשר הצילהו מן המים הזדונים. לימים, התבטא רבינו בלשונו של יעקב אבינו (בראשית לב, יא): "כי במקלי עברתי את הירדן הזה, ועתה הייתי לשני מחנות – תלמידים בארץ ותלמידים בחוצה לארץ".

בנר שני של חנוכה הגיע רבינו בעל 'שבט הלוי' ארצה. רגיל היה רבינו לומר, כי את הנר הראשון הדליק באוניה, ואילו את הנר השני כבר הדליק בירושלים. רבינו הגיע לארץ ישראל בעירום ובחוסר כל, ופעם התבטא ואמר: "יעקב אבינו – היה לו לפחות מקל, אני – גם את זה לא היה לי, את הכל הייתי חייב להשליך למים כדי שלא יכביד עלי שום דבר בשחייתי בים, לעבר הארץ המובטחת".

הוסיף רבינו וסיפר ברגש רב, על אותו לילה מרטיט בו זכו הוא וזוגתו בחסדי שמים להגיע לחוף לאחר שעות שחייה ארוכות. רטוב עד לשד עצמותיו, לבושו דל, הגיע רבינו אל החוף בשעת לילה מאוחרת. חיפש רבינו בית עם מזוזה שיוכל לדפוק שם כדי להחליף את לבושו, ושיש בו מעט אור, כדי שיוכל לדפוק שם ולא להעיר את בני הבית.

לאחר זמן רב מצא בית עם אור, ובפתח מזוזה, והחליט לדפוק שם מחוסר ברירה. לאחר כמה דפיקות נפתחה הדלת. האיש שעמד בפתח נבהל למראה רבינו, ומיהר לסגור את הדלת עוד בטרם שמע את בקשתו.

ברבות הימים סיפר רבינו ברעד, שעד היום מצלצלת באוזניו הטריקה הזו עם הכאב הנורא הנלווה אליה… "אל תשכחו", הוסיף רבינו, "היה זה אחרי שאיבדתי בים את כל הרכוש שהיה עימי, אחרי שעות רבות של שחייה בים, הייתי עייף וסחוט, הרגשתי שאני מתמוטט מאפיסת כוחות, אבל הצניעות בערה בי, הייתי חייב לדאוג לפריטי לבוש הולמים. המשכנו לחפש, עד שבחסדי שמים מצאנו משפחה שתעניק לנו לחם לאכול ובגד ללבוש, וכך התחלנו את דרכנו בארץ ישראל…"

רבינו לא נשבר ולא התמוטט, למרות שהגיע לארץ בחוסר כל. אמונתו החזקה בהשי"ת, שאיפותיו ותחושת היעוד שפיעמה בו הם שהחזיקו אותו לאורך כל הדרך. הקו המנחה אותו היה, שגם אם המצב קשה ונואש, גם כשאין כלום, חייבים להמשיך במימוש החלום, לכבוש את היעד ששאף מאז ומעולם, להרביץ תורה בארץ ישראל.

למרות אותם רגעים קשים ומייאשים, לא אמר לעצמו רבינו 'נחזור חזרה לפרשבורג', אלא המשיך הלאה עם החזון והשאיפה. עד כדי כך, שלמחרת הגיעו לארץ, כשעלה לירושלים עיר הקודש, בעודו עייף וממוטט מתלאות הדרך וחסר כל, עמל לקבץ כמה יהודים כדי למסור להם שיעור בהלכה…

וכל זאת כדי לעמוד בקבלה שקיבל על עצמו בצעירותו, שלא יעבור עליו יום, בלא הרבצת תורה. בכח זה הצליח להגשים את שאיפותיו העצומות, לגדול בתורה וביראת שמים, ולהרבות תורה בארץ ישראל ובכל העולם כולו.

(מתוך 'ולא שבט הלוי בלבד')

 

[אחד יחיד]

רבינו מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל 'שבט הלוי', ציטט את לשון חז"ל המופלא מתוך הספר הקדוש 'תנא דבי אליהו' (פרשה ו):

"מפני מה זכה יעקב אבינו לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע, בעולם הזה – ממה שעתיד לצדיקים לעתיד לבוא"? מפני שהיה בבית המדרש מקטנותו ועד זקנותו, בקי במקרא ובמשנה במדרש ובהלכות ובאגדות, שנאמר (בראשית כה, כז): 'ויעקב איש תם יושב אוהלים'…"

לכאורה מאמר זה מעורר פליאה, וכי איזו תקופה מחיי יעקב היתה בלא צער? הלוא יעקב עצמו אמר לפרעה (בראשית מז, ט): "מעט ורעים היו ימי שני חיי"?

אכן מהמשך דברי ה'תנא דבי אליהו' היה ניתן להבין שמדובר על השבע עשרה שנים האחרונות שהיה במצרים, שבאותן השנים זכה לשבת במנוחה ובשלוה, כשבנו אהובו יוסף סמוך לו מכלכלו ודואג לכל מחסורו, כפי שנאמר שם:

"כיון שבא יעקב [מבית לבן] ונמכר יוסף, היה בוכה ומתאבל עליו עשרים ושתים שנה, שנאמר 'ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו' (בראשית לז, לה). וכי על יוסף בכה? אלא, אמר שמא נתחייבתי שנשאתי שתי אחיות, או שמא נהניתי מממונו של לבן, או שמא נהניתי מממונה של שכם, ובטלה ברית שכרת לי הקדוש ברוך הוא.

"מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא, ונתן [לו] הקדוש ברוך הוא שבע עשרה שנה סמוך לזקנותו טובה. מכאן אמרו, כל שהישיגתו שנה אחת טובה סמוך לזקנותו, סימן יפה לו, וכל שהישיגתו שנה אחת רעה סמוך לזקנותו, סימן רע לו. יעקב אבינו היה בטובה לשבע עשרה שנה, והעלה עליו הקדוש ברוך הוא כאילו כל ימיו בטובה".

אולם מרן הרב וואזנר טען בתוקף שישנן ראיות ברורות לכך שדברי ה'תנא דבי אליהו' מתייחסים גם לתקופות הקשות של יעקב אבינו, בהן היה שרוי מלופף ביסוריו וצרותיו, ולמרות כן על תקופה זו אמרו חז"ל: "מפני מה זכה יעקב לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע".

דבר זה, היה מחוור ונהיר להרב וואזנר בצורה מוחלטת. ושנים לאחר מכן כאשר פנה אליו אברך שההדיר מחדש את הספר 'תנא דבי אליהו', וראה את דברי הרב וואזנר, שלח לשואלו כיצד יתכן לומר פשט כזה בדברי ה'תנא דבי אליהו'? דחה הרב וואזנר את דבריו והחזיק בדעתו בכל עוז, שודאי הכוונה היא גם לשנים בהן סבל יעקב צרות ורדיפות, ואף אותן שנים נחשבות בחז"ל כחיים בלא בצער ובלא יצר הרע.

והנה, די לעלעל מעט בפסוקי התורה בכדי להיווכח כמה קשים היו ימי שנות חייו של יעקב אבינו, אין צורך להעמיק בדברים כדי להבחין ששנותיו לא היו שנים טובות בלשון המעטה; כבר מבטן אמו נלחם מלחמות נצחיות עם עשו, מאוחר יותר נאלץ לברוח ממנו לחרן ולהתמודד עם לבן הארמי רמאויותיו וגנבותיו. במשך עשרים שנה סבל ממנו צרות צרורות: "הייתי ביום אכלני חֹרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני" (בראשית לא, מ). כשסוף-סוף הוא יצא מבית לבן, לבן רדף אחריו להורגו. כשניצל ממנו בחסדי שמים בא עשו עם ארבע מאות איש וחפץ להורגו. ניצל מעשו באו עליו צרת דינה, מיתת רחל, מכירת יוסף, צרת שמעון וצרת בנימין (ראה תנחומא מקץ סי' י).

אם כן, שואל הרב וואזנר, הרי רוב ימיו של יעקב היו עמוסים בקשיים וצרות, נטולי שקט ושלוה, כיצד ניתן לומר שחייו היו חיים בלא צער ובלא יצר הרע?

אלא הסביר הרב וואזנר, שלדעתו זו היא בדיוק שאלת ה'תנא דבי אליהו'; כיצד יעקב אבינו זכה לחיים שמחים ומאושרים למרות סאת היסורים והצרות שעברו עליו? כיצד מסוגל בן אנוש שמתמודד עם כל כך הרבה קשיים ונסיונות להעביר את ימי חייו בלא צער? והתשובה היא, שברור הדבר שבגלל שהיה ספון באוהלה של תורה מילדותו ועד זקנותו, ואת כל סיפוקו ושמחתו שאב מהתורה הקדושה, וכך הצליח לעמוד בכל זה. הרי ששקיעותו בתורה היא זו שגרמה לכך שלא יחוש בצער וביצר הרע שבא לטורדו בימיו הרעים.

אין ספק בכך, אומר הרב וואזנר, שלפי מבחן הצרות שהתמודד עימן היו לו ליעקב אבינו חיי צער, אבל כיצד ברח מהצרות? 'ויט שכמו לסבול' – עולה של תורה'. הוא הגה בתורה יומם ולילה, ללא הפוגה, ללא תנומה, קנה בקיאות במדרש במקרא ובמשנה, וכך הפכו חייו מחיי צער וחיי סבל, לחיי שמחה ואושר, מלאי סיפוק והנאה. חיים בלא צער ובלא יצר הרע כפשוטו! ('אוצרותיהם אמלא')

 

[אחד יחיד]

סיפר תלמידו, הגאון רבי שמואל אליעזר שטרן שליט"א: "שמעתי מרבינו, שראה אצל כל הרבנים שזכה להיות בד' אמותם, וגם נהג כך למעשה שקודם כל פסק של הוראה שהוציא לרבים, חשב ושקל והעלה בדעתו שלא יפגום הפסק הזה ח"ו לעתיד, והוא כעין שנפסק להלכה בשו"ע יו"ד, שלמורה הוראה אסור לפסוק דבר המתמיה לרבים".

"בכל הוראה, היה אומר רבינו, צריך ישוב הדעת וסייעתא דשמייא, שמלבד מה שיהא הפסק נכון ואמיתי על פי ד' חלקי שו"ע, צריך גם שיהא נכון גם מצד החינוך לדורות הבאים, שאין החכמה רק לפסוק ולומר על דבר מותר או אסור, אלא לשקול את התוצאה שתיווצר מחמת ההכרעה, ועל פיה להעמיד את התשובה באורה המדויק והמושלם".

"זכרוני", סיפר תלמידו הרה"ג רבי ישראל דב ויזל שליט"א, "שפעם שאלתיו בהלכה ואמרתי לו נימוק למה נוכל להתיר את המקרה, הוא אמר לי: 'אתה צודק שמעיקר הדין זה מותר, אבל בהוראה אי אפשר להתיר את זה', למדנו כי יש הלכה ויש הוראה למעשה, וצריך הרבה חכמה בהנהגת הציבור, לדעת מה ילד יום ומה ההשלכות של כל הוראה.

"וכך פעם היה להיפך, בתשובה לשאלה מסוימת אמר לי: 'אתה יכול להקל ולנהוג כך'. תמהתי בפניו: 'מה אני יותר גרוע מאחרים?', והוא השיב לי: 'אדרבא, אני יודע שאתה לא תיכשל, אבל לאחרים אינני יכול להתיר'. ובדרך זו העמיד תלמידים שהחדיר בהם את האחריות של ההוראה כלפי הכלל לדורות.

"זכורני עוד, שכאשר התחלתי להתעסק בהוראה, אמר לי: 'דע לך שכל פסק שלך זה פסק לדורות!'. הוא לא הסביר את כוונתו, אבל ההסבר הוא פשוט, שהרי כאשר אדם שואל שאלה, הוא מאמץ את התשובה כהנהגה לחייו. בניו אחריו ממשיכים את ההנהגה של אביהם וכן הלאה. ורצונו היה להבהיר את גודל האחריות והזהירות, המוטלת על רב המורה הוראה, כאשר הוא יודע שדבריו עלולים להשליך לדורות!

"למשל, הזזת זיזים של שעון שבת. יש פוסקים שמתירים להזיז את זיזי שעון השבת, כדי להשאיר את המצב הקיים. כלומר, אם החשמל דולק וחפץ שלא ייכבה, אזי לדעתם מותר להזיז את הזיזים שבשעון על מנת שהשעון לא יכבה את החשמל, וזה יישאר דלוק (עי' שש"כ פרק י"ג סעי' כח). אמנם דעת רבינו היתה לאסור, למרות שלפי ההלכה יתכן שמותר.

"אבל הוא התבונן מה עלול לקרות בהיתר זה. אלו מכשולות עלולים לצאת. יתכן שבני הבית לא יידעו את הכלל שמותר להאריך את המצב הקיים, ואזי יבואו לשנות ולהקדים את ההדלקה או להקדים את הכיבוי. וכשיעירו להם יגיבו: 'הלוא ראינו את אבינו עושה כן בשבת'…

"או שעלול לפעמים כשהשעון כבר עומד על ה'זיז' האחרון שאמור כבר לכבות, ובזה שרק נוגע בשעון עלול לקרב את הפעולה בהזזת כל שהוא, נמצא מחלל שבת. לכן סבר רבינו שלא כדאי להתקרב כלל אל שעון השבת בתוך השבת. הוא ראה את ההיבט, מה עלול לצאת מכל פסק הלכה".

כך נהג במעליות שבת, שסבר, שאם יתירו זאת אף באמצעים המותרים, יתכן שיבואו לידי פירצה שאחרים יתירו אף קלנועית וכדומה, ולכן היתה לו ההוראה הברורה, שכל הוראה צריכה שתהיה בכנפיה זהירות מפני הבאות, שלא יביא לידי פירצה נוספת בחומת ההלכה.

 

[אחד יחיד]

סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, ששאל את רבינו, אם ניתן להשתמש בחתונות במחיצה העשויה מזכוכית, שרק הנשים יכולות להביט ואילו הגברים אינם יכולים להביט מתוכה כלל. לכאורה היה נראה שיתיר זאת, כי הרי אין הגברים יכולים לראות כלל מהמחיצה, אולם הוא לא הסכים להתיר בשום אופן.

רבינו הסביר את דבריו שאלו הם דברים חדשים, ובשום אופן אין אנו רשאים לחדש דברים חדשים, כי מי יודע איזה דברים חדשים יצוצו לנו מחר. זוהי דוגמה אופיינית על ראייה של פוסק, עם הבטה מרחיקה לכת, שלמרות שבגדרי ההלכה אין בזה בעיה, מכל מקום משום חשש פירצה עתידית יש לאסור.

 

[אחד יחיד]

שיטתו של רבינו בכל הוראותיו, היתה פסיקה לא רק על ההלכה, אלא גם לפי ההשקפה. רבינו התנגד נמרצות להמצאה של המכונות העובדות על ידי 'גרמא' בשבת, ואעפ"י שהיתרים אלו הם עבור בתי חולים במקומות שיש פיקוח נפש. מכל מקום רבינו ראה בזה הרס השבת, משום שבצורה כזו ניתן להתיר את כל ל"ט המלאכות של שבת ח"ו. הוא העדיף שיעשו זאת שלא על ידי גרמא אלא על ידי הדלקה בפועל- בשעת פיקוח נפש- או ע"י נכרי בחולה שאין בו סכנה, מאשר על ידי היתרי גרמא מפוקפקים.

גם בעצם ההיתר של גרמא לא הסכים, משום שמכונה שמייצרים אותה בצורה כזו שהמתג מפעיל את המנוע, מה משנה אם המנוע נדלק ישיר, או ע"י שרשרת של פעולות, הכל נחשב פעולה מכח האדם. 'גרמא' זה רק כשהפעולה באה מאליה.

מאותה סיבה היתה דעתו לאסור לחלוטין 'מעלית שבת', וכן בבית החולים 'מעייני הישועה' לא הרשה להתקין מעלית שבת, והעדיף להתיר לומר לגוי כשצריך עבור חולה, כמו כן ישתדל מאוד והפעיל השפעתו שלא יבנו בבני ברק בניינים רבי קומות, כדי שלא יצטרכו להתקין בהם מעליות שבת מחוסר ברירה.

 

[אחד יחיד]

סיפר הגאון רבי אברהם רובין שליט"א, מרבני העיר רחובות: "כאשר עשיתי 'שימוש חכמים' אצל רבינו, נתבקשתי לשאול את רבינו האם אפשר לעשות מעלית שבת בבניינים רבי קומות, שבהם היה ניתן להשיג דירות מוזלות, 3 חדרים בעשרים וחמישה אלף דולר. היו כמה מן הפוסקים שלאחר שהציבו כמה תנאים בפני היזמים, נטו להתיר, באופנים מסוימים.

"אמנם רק כאשר התחלתי להציג את השאלה בפני רבינו, כמעט הדפני מביתו. 'מה אתה רוצה?', הזדעק 'שבעוד 50 שנה יגיעו בשבת עם רכב כשר לבית הכנסת? ילבשו טלית על אוטו? האומנם בשביל 25 אלף דולר נשתמש בהקלה מתנדנדת?', הוא התחלחל כולו.

"'אספר לך', המשיך רבינו, 'בצעירותי, כשהייתי בוינה, הגיעה לפני רבני העיר שאלת השימוש ב'טייטל', נדנדה ענקית שבה יכלו לשהות בבת אחת עשרות רבות של ילדים, בשבת קודש.

"רבני הקהילה באו לגינה במטרה לעמוד על טיבה של נדנדה זו, כדי לדעת אם יש סיבה לאוסרה לשימוש בשבת. לבסוף פסקו רבני העיר לאסור את השימוש בנדנדה, בהטעימם כי יש בכך איסור של 'עובדין דחול' ולא להשתמש בכל מיני קולות. מאידך גיסא, לא חששו להתיר לעבור במקום שיש בו עין אלקטרונית, המפעילה נורות בפעולות חשמליות שונות, אף שהיו פוסקים שאסרו זאת'.

"דעתו הייתה: 'יסוד מלאכה דאורייתא ע"י ב' דברים דהיינו מלאכת מחשבת, פעולה ומחשבה, אבל מה שאדם הולך כדרכו ברחוב, ואינו עושה שום מעשה מלאכה ותוספת פעולה, ועי"ז נדלק באיזה בית אור, אין זה בגדר מלאכה דאורייתא ואינו דומה למלאכת המשכן…'

"וסיים רבינו: 'כל זה כמובן רק כשעוברים ברחוב, ואין שום כוונה ושום הנאה מהפעולה הנעשית בסביבתו, אך בבתים או מלונות שדלתם נפתחת על ידי עין אלקטרונית, וכל יוצא בזה, וודאי אסור, ויש לברר היטב מה לעשות בכגון דא".

 

[אחד יחיד]

דוגמא נוספת לכך, ראינו לפני קיום מצוות 'קידוש החמה', שכלל ישראל קיים בערב פסח תשס"ט. בערב שבת הגדול תשס"ט, פורסם ברחובות בני ברק ובכתבי עת, מכתבם של רבינו זצוק"ל ושל יבל"ח הגאון רבי ניסים קרליץ שליט"א, אודות הנשים, כי "אף הנוהגות לברך ברכת החמה, מכל מקום אין ראוי ונכון שנשים יתאספו ברחובות קריה, אלא תברכנה בביתן או סמוך לביתן".

רבינו ראה את מניעת השתתפות הנשים כדבר נחוץ עד מאוד, וזירז רבות את ראש העיר ואת פרנסיה שלא יפרסמו במודעות היכן תתרכזנה הנשים, במעמד שיתקיים בב"ב. לבן גיסו הרה"ח ר' יהודא עקיבא גלבר הי"ו, ששאלו למה הרב החלטי כל כך בדבר זה, השיב רבינו: "מוטב שלא תשאל, הנני רואה סכנה בדבר!".

כאשר נודע לרבי מויזניץ שליט"א על הוראתו של רבינו, מפי הדומ"ץ הגרי"מ שטרן שליט"א, הסתפק האדמו"ר איך ינהגו נשות קהילת ויזניץ במעמד ברכת החמה, שהרי במעמד החמה הקודם שהתקיים בראשות כ"ק רבנו ה'ישועות משה' זי"ע בשנת תשמ"א, כן השתתפו הנשים.

לאחר דיון עם חברי הבד"ץ דויזניץ, החליט הרבי מויזניץ לשגר את הרה"ח ר' צבי פייביש מילר הי"ו אל רבינו, ולהניח לפניו את כל צדדי השאלה. לשמוע את חוות דעתו הגדולה. ר' פייביש הציג לפני רבינו את צדדי השאלה, ורבינו השיב והרחיב בעומק מצוות ברכת החמה, ובנידון המחלוקת אם נשים מברכות או לאו, ולבסוף הוסיף: "שנשים תצאנה בפומבי לרחובה של עיר אין לכך כל מקום! הרי יש אפשרות שהנשים תעמודנה בחלונות ביתן ויביטו על המעמד?!"

על כך השיב ר' פייביש, שהמעמד אינו מתקיים בתוך שיכון ויזניץ, המעמד יתקיים במרחק הליכה מהשיכון, ברחבה גדולה ברח' הרב כהנמן!

כאן פסק רבינו בהחלטיו: "ס'קומט נישט אין פראגע!", על הנשים לברך כל אחת בביתה בגינת הבית, או למעלה על גג הבית, בתנאי שיש שם מעקה, לכל היותר יתאספו חמש נשים ויברכו בצוותא, נשים הרוצות להשתתף במעמד של החסידים, יכולות כיום לשמוע את המעמד דרך הטלפון, והוסיף רבינו: "זוהי טובה גדולה לויזניץ שהרבי שלח לשאול את את השאלה הזו".

וכאן הוסיף רבינו את נימוקו, שמכך ניתן להיווכח בשיקול דעתו הרחבה, וביכולתו לחשב מראש מכשולים העלולים להיווצר: "מנהיג בישראל, מוטל עליו להכיר ולדעת את חלק האנשים ואת חלק הנשים, הנני מכיר את חלק הנשים היטב, ובבוקרו של יום ערב פסח הן לחוצות מאוד, ונוסף שאין זה ע"פ התורה שייצאו לרחובה של עיר, הרי אם יצטרכו ללכת דרך של 10-15 דקות, וישהו זמן ארוך במעמד, ואח"כ יארך זמן נוסף עד שישובו לביתן , עלולים להיווצר מכך מכשולות גדולים בענייני ביטול חמץ ושריפת חמץ! זוהי טובה גדולה שלא ילכו, ועל כן על פי התורה וההלכה אין להם להשתתף!".

(מתוך הספר 'ולא שבט הלוי בלבד')