ניסן ט"ו ניסן - יום פטירת ה'שבט הלוי' (1 צופה)

[אחד יחיד]

חדשים ספורים לפני עלותו בסערה השמימה סיפר רבינו הגר"ש וואזנר זצ"ל בשעת רעוא דרעוין, כתום אמירת הדברי תורה, כי מכיר הוא אדם אחד שנגלה אליו פעם איש פלאי ואמר לו: "דע לך כי הגיע זמנך להשיב פיקדונך, הנשמה שבקרבך ליוצרה, אך היה ויכוח בבי"ד של מעלה, זה בכה וזה בכה, עד שהוכרעה כף המאזניים לטובתך להוסיף לך שנות חיים – מסיבה זו שכל מעשיך היו לשם שמים". והוסיף רבינו כי יודע הוא שברכתו של האיש הפלאי נתקיימה!

בהגיעו לביתו תמה רבינו על עצמו מדוע סיפר סיפור זה. היו שהבינו כי המעשה היה עם רבינו בעצמו. והוא מבהיל על הרעיון מה גדול ורב כוחו של מי שמייחד שמו יתברך על כל מעשיו.

(רחמי הרב)

 

[אחד יחיד]

סיפר בנו הרה"ח ר' יוסף צבי וואזנר דבר פלא שסגירת המעגל שלו, נודעה לנו סמוך לפטירתו. "הנה אבי מורי נפטר עכשיו ל"ע מדלקת ריאות, לקחנו את הרופאים והפרופסורים הכי טובים בארץ בתחום זה. אחד מהרופאים המומחים, ד"ר סירקין שמו, חסיד ליובאוויטש, שהוא רופא באיכילוב למעלה משלושים שנה. כשדברתי עימו על מצבו של אבי, שאלנו באחת משאלותיו: 'האם לאביכם היתה פעם דלקת ריאות?', עניתי לו שכן, לפני כשמונים ושתיים שנה כשלמד בישיבת חכמי לובלין. אמר לי הרופא: 'החיידק עדיין בתוך גופו מאז'. לפליאתי האם ייתכן שחיידק יקנן בגופו של אדם כל כך הרבה שנים, אישר לי הרופא והראה לי ממצאים מהבדיקה שמוכיחים כדבריו.

"סיפרתי לו כעובדא הכי הווי, שכשאבי למד בימי בחרותו בישיבת חכמי לובלין ברשות המהר"ם שפירא, היה שם בלילות כפור אימים. (לובלין שכנה בגבול רוסיה) והנוהל בהיכל בית המדרש היה, שתנור ההסקה היה מופעל כבר מהשעה חמש לפנות בוקר, למשכימי קום הרוצים להכין את עצמם בלימוד כהכנה דרבה לתפילה. אבל לאבי לא הספיקה השעה. אמר לעצמו מרוב אהבתו לחשקו לתורה הק': 'בשעה חמש לקום ללמוד- מידי מאוחר בשבילי, אין זה מספיק בשבילי!!!', ואכן האאמו"ר זצ"ל היה קם משעה אחת בלילה לאחר חצות, בלילות הקרים, ולמד במסירות נפש מבלי להתייחס לצינה הרוסית ששררה בחוץ. כעבור תקופה, קיבל דלקת ריאות חריפה ויצא מזה בחסדי ה' ובניסים ונפלאות. כשסיפר פעם אאמו"ר סיפור זה, סיים על כך: 'הייתי אז חולה מסוכן והרופאים כבר נואשו מחיי, ובחסדי שמים מרובים יצאתי מכלל סכנה, וניצלתי לפנים משורת הדין'. ועל זה אמר לי ד"ר סירקין הנ"ל שהחיידק הזה כבר שוכן בריאותיו זה 82 שנה! אין זה כי אם זכות לימוד התורה ששמרה עליו במשך שנים כה רבות, שלא יזיק לו החיידק הזה", מסיים ר' יוסף. לדאבוננו לא הצליחו להוציא חיידק זה מגופו הק', ונסתלק לגנזי מרומים.

 

[אחד יחיד]

עוד מוסיף לספר הנגיד הרה"ח ר' יוסף צבי: "מגודל התמדתו הפלאית של רבינו בעת שהותו בישיבה ביח"ל, שאלתי פעם את אבי זצ"ל: מתי הספיק ללמוד תלמוד ירושלמי? הרי אין לומדים את זה בסדרי הישיבות? ענה לי אאמו"ר כי מטעם חינוך הוא יספר לי וכך סיפר: 'הסדר ב'חדר האוכל' בישיבה בלובלין היה, שלא חילקו מנות מרכזיות על השולחנות, אלא כל אחד מהבחורים היה לוקח מגש ועליו צלחת ושאר כלי האוכל, והיו ניגשים אל עבר החלון שפנה מהמטבח לחדר האוכל, ושם הגישו את האוכל, לכל אחד ואחד מנתו. מדי יום היה משתרך תור ארוך של בחורים (כמה מאות במספר), לפעמים עד שהגיע תורי היה יכול לקחת עשרים דקות או חצי שעה. ורציתי לנצל את הזמן, הייתי מניח על מגש האוכל כרך של גמרא ירושלמי וכך באותן דקות יקרות, זכיתי לסיים את כל לימוד הירושלמי!'

 

[אחד יחיד]

וד סיפר בנו הרה"ח ר' יוסף צבי וואזנר הי"ו, מעשה נורא ומסמר שיער: "לאחר נישואי בארה"ב, הייתי נוסע במטוס בכדי לבקר את אבי בארץ ישראל, באותן שנים היינו נוסעים במטוס מיושן, הטיסה ארכה כעשרים שעות, וכללה מספר נחיתות לצורך תדלוק. במהלך הטיסה הממושכת פנה אלי יהודי מבוגר ובעל צורה, ושאל אותי: 'יונגערמן, ווי זוי הייסט איר?',(אברך איך קוראים לך?)אמרתי 'וואזנר'. ואז שאל האיש: 'אתה קשור לגרויסע- רב וואזנר' (-הרב וואזנר הגדול?). אישרתי את הדברים. ושכני לטיסה נרעש, הוא ביקש ממני להירגע מספר דקות, הוא היה סהרורי כולו, אחר כך פתח בסיפור שלו היה עד במו עיניו.

"והוא סיפר לי כי בחג הפורים של שנת ת"ש, עלה אבי לבית גאב"ד ירושלים, מרן הגאון רבי זעליג ראובן בנגיס, כשבידיו משלוח מנות. כידוע גאונותו של הרב בנגיס הייתה מבהילה. 'אני הייתי שם עם נכדי', סיפר האיש 'וראיתי שהרב בנגיס מצוי במצב רוח מרומם, לאחר שהתבסם כדת היום. כשראה את אביך, הוא פנה אליו בחביבות ואמר לו: 'מיין שותף- שותפי לבית הדין- יישר כח שבאתם אלי. אני רוצה שנעבור כעת על הש"ס, ואתם תאמרו לי כיצד מתחילה כל שורה ראשונה של עמוד של עמוד א' שבכל דף עשירי של כל המסכת, כיצד מתחילה השורה השניה ברש"י, באותו העמוד, וכיצד מתחילה השורה השלישית בתוספות'.

"'אבא שלך', שיחזר האיש באוזני, "היסס ואמר: 'זה ייקח לפחות שעתיים, ואני צריך עדיין ליטול ידיים לסעודת פורים'. אולם הרב בנגיס זצ"ל לא ויתר, הוא התעקש ושלח את משמשו לבית אמך הרבנית וואזנר, להודיע שבעלה יתעכב במשך כשעתיים'.

"'בשעתיים הבאות ציטט אביך בע"פ את כל השורות הראשונות בגמרא, השניות ברש"י והשלישיות בתוספות, בכל דף עשירי שבכל מסכתות הש"ס, בברכות החל ובנדה כילה'. אני הייתי זה ששלף מארון הספרים כרכי ש"ס, כרך אחר כרך כדי לוודא שאינו טועה. הוא לא טעה אפילו פעם אחת! כשסיים, נשק לו הרב בנגיס על מצחו ואמר לו: 'אשריי שזכיתי לשבת בבית הדין עם גאון עולם כמותך'. צריך לזכור שהוא היה אז אברך צעיר בן עשרים ושמונה בלבד".

 

[אחד יחיד]

סיפור מדהים שהתרחש עם רבינו אישית, לימד מה זה כח התורה.

היה זה בשנת תשי"ד התקיימה אז שמחת שבע ברכות של גיסו הרב גלבר שהתגורר אז ביפו, ושם שהה רבינו בשבעת ימי המשתה. לפתע חשה הרבנית שלא בטוב, רבינו לקח טקסי לד"ר שלזינגר בירושלים, שהיה רופאה של הרבנית לפני שהמשפחה עברה לבני ברק, על פי הזמנת החזון איש זצ"ל. הרופא היה חמור סבר, ואמר קדורנית: "רבינער, אתה חייב להיות ערוך לכל תרחיש, הלב שלה כמו בלון. כבר לא לב, כל דבר יכול לקרות בכל רגע. ובכל מקרה", קבע, "היא לא תשרוד יותר מחמש שנים".

זה היה ביום האחרון של השבע ברכות בדרך חזור היתה דומיה, הרי שמעו דברים קשים. אחרי שעה שעתיים, גיסו שהיה ביפו, אמר לעצמו שצריך לחזק את הגיס ואת האחות אחרי כאלה דברים קשים. לקח אוטובוס מיפו לבני ברק, שאז היה מבצע לגמרי לא פשוט, והנה הוא נכנס הביתה, ורואה את הגיס הרב וואזנר יושב ולומד בניגון. נדהם מהמחזה שאלו מה קורה? "תראה", ענה לו רבינו, "שמעתי וגם אתה שמעת… אם יש מה לעשות צריך לעשות, ואם לא צריך ללמוד! זאת הדרך היחידה…"

 

[אחד יחיד]

סיפר אחד מן התלמידים: "ילדות היתה בי, והצצתי לתוך חדרו לא אחת ולא פעמיים, כשהתעטף בטלית, בדד בחדרו, וראיתי אותו רוקד רקידה של ממש בהתלהבות עצומה, עם הטלית שזה עתה התעטף בה! ראיתי יהודי שחי את הקב"ה ואת מצוותיו. כמו כן זכורני מקרה אחד, שבו ניגשתי ללוותו לאחר התפילה, אך הוא לא שם לבו אליי, התקרבתי אליו ושמעתי אותו מזמר בהתלהבות: "אנא, אנא, אנא עבדא דקודשא בריך הוא", שוב ושוב, במתיקות ממיסת לב, עד שהגיע לביתו, ולא ידע בבואי ובלכתי".

 

[אחד יחיד]

סיפר נכדו, הרה"ג רבי יוסף בנימין וואזנער שליט"א, ששאל את רבינו מפני מה הוא מאריך כ"כ בתפילת 'בריך שמיה' בעת פתיחת ארון הקודש (שהיה מנהגו לפתוח את ארון הקודש)? אמר לו, שהעיקר הוא מאריך בעת שאמר "ותיהב לי בנין דכרין דעבדין רעותך", שמכוון אז על כללות עם ישראל שיזכו לבנים עובדי השי"ת.

(מתוך 'ולא שבט הלוי בלבד')

 

[אחד יחיד]

גם בימי זקנה ושיבה היה רבינו מתפלל כמו 'ישיבה- בחור', ומה נהדר המחזה בעלות הלהב, כאשר בתוך התפילה פוסע רבינו הלוך ושוב בין שורות התלמידים, לבו ובשרו מרננים לקל חי, ועיניו הטהורות נעוצות בעיניהם של בניו אהוביו למושכם בעבותות אהבה אל אבינו שבשמים. עוד זכור לכל תלמידיו בהתרגשות, כאשר היה ניגש רבינו בשני וחמישי לפתיחת ארון הקודש, ובהשתפכות הנפש שופך שיחו וצקון לחשו לפני קונו ית"ש, בתפילת "בריך שמיה" על הצלחת בניו- תלמידיו בתורה וביראת שמים, והשלמת משאלין דליבהון לטב ולחיים. (מתוך 'ולא שבט הלוי בלבד')

 

[אחד יחיד]

התפילה היום-יומית של רבינו עם תלמידי ישיבתו היתה דוגמא חיה היאך צריכים לעמוד לפני מלך מלכי המלכים, "כאשר לנגד עינינו", סיפרו תלמידיו, "ראינו עבודה שבלב שהקרינה על כל האיברים, וממנו על כל המתפללים. את כח התפילה של רבינו ראו בחוש, הרגישו את ה'ועבדתם את ה' אלוקיכם'. לרבינו היתה קביעות להפוך את פניו בעת אמירת השירה, ולעבור בינות לספסלי הישיבה. תמיד ראינו כי עיניו אדומות מבכי".

כך גם היה אומר ברגש ובבכי את תפילת 'אהבת עולם בית ישראל', וניכר היה במוחש, עד כמה מתחנן גדול בישראל זה, בתבערת אש, לזכות ללמוד וללמד. כמו כן זכינו לראות את השתפכות הנפש ב'אהבה רבה', או כשהיה מתחטא כבן לפני אביו בתפילת שמונה עשרה, כאשר היו רואים את אותו גדול, עיניהם של ישראל, דומע על הכלל ועל הפרט, אותו רב, הדומה למלאך ה', שופך נפשו לקונו בדמעה וברטט, בגעגועי נפש על השכינה הקדושה. (מתוך 'ולא שבט הלוי בלבד')

 

[אחד יחיד]

"ברכות השחר אשר נאמרו ע"י רבנו בקול רם ובהתלהבות, בנעימה קדושה בשפה ברורה", סיפרו תלמידיו, "היו מחלחלים לתוך איברינו, ומכינים נפשנו לתחילת התפילה כראוי". כל התפילה של רבינו, הייתה ספר מוסר לעבודת התפילה מהי, ואין לך בחור, בין התלמידים מהישיבה קטנה, ובין מהישיבה גדולה, אשר לא הושפע ממראות אלה, מי לא נדבקה נפשו כאשר ראה תפילה בדביקות אמיתית מהי?" (מתוך 'ולא שבט הלוי בלבד')

 

[אחד יחיד]

פסיקותיו ההלכתיות של עמוד ההוראה, מרן הגר"ש וואזנר זצוק"ל, היו מתקבלות בקרב עמך בית ישראל בכל קצוות תבל. ביראת כבוד היו מקבלים את פסיקותיו ונשמעים להוראותיו. כעמוד ההוראה של הדור הונחו לפתחו שאלות מכל תחום וענין. בדבר ה' זו הלכה, רבות מהן חמורות שבחמורות, ועוד רבות שהיו "דיני נפשות". ראו בחוש את הסיעתא דשמייא המיוחדת שליוותה אותו, בשעה שהיה פוסק את פסיקותיו.

בספר "הפוסק" מובאות עובדות מרתקות על הקשר המיוחד שנרקם בין מרן החזו"א לגר"ש זצוק"ל, החל משנת תש"ז עת הטיל החזו"א על רבינו את עול הרבנות בשכונת 'זכרון מאיר' בבני ברק. יחס נדיר ומופלא נהג החזו"א ברבינו, החשיבו כמרא דאתרא לכל דבר ועניין, כשהוא מורה לציבור יראי ה' לשאול את רבינו שאלות בהלכה וכשהוא סומך את ידיו על הגאון הצעיר גאב"ד זכרון מאיר. עוד לפני שהתמנה כמרא דאתרא, ראו את חיבתו והערכתו של החזו"א לרבינו. היה זה כאשר נפגשו השניים בשכונת 'גבעת רוקח' בבני ברק, רבינו החל ללוות את החזו"א. כאשר הגיעו לצומת דרכים, וכל אחד היה צריך לסור למעונו הוא, המשיך החזו"א ללוותו עד הגיעו למחוז חפצו באומרו: "רב אין לו ללכת לבד", לכך ליווהו. באחת הפעמים, כאשר הגיע רבינו לביתו, מוצא הוא את החזו"א עומד ע"י דלת ביתו, לפליאתו אמר לו החזו"א: "הן עתה סוף שנת השבע, ויש לבוא לבית רב השכונה לסדר 'פרוזבול'"…

מאותה תקופה, בה החל רבינו לכהן כמרא דאתרא דזכרון מאיר, הרבה מרן החזו"א לחלוק כבוד ולהשריש את העובדה כי הוא המרא דאתרא. פעמים, כאשר נכח רבינו במעונו של מרן החזו"א, בשעה שבאו לפניו שאלות בדיני איסור והיתר, לא היה משיב החזו"א קודם שהיה מבקש את רשותו של המרא דאתרא. שאלות שונות שבאו לפניו היה מרן החזו"א מציגן לפני רבינו, והיה נושא ונותן עמו בהלכה.

 

[אחד יחיד]

מרן החזו"א סמך ידיו על הגאון האדיר זצ"ל, ואת שוחרי פניו היה מפנה שישאלו דבר ה'-זו הלכה את הגר"ש וואזנר זצוק"ל. כך, איפא, סח הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל בערוב ימיו, כי באחד הימים פנה למרן החזו"א בשאלה: למי לפנות כאשר מתעוררות שאלות בהלכה? "אם יש לך שאלות בהלכה", השיב לו החזו"א, "לך אצל הרב וואזנר". הוראה זו חזרה ונשנתה אף מפי גיסו של מרן זצ"ל, רשכבה"ג מרן הסטייפלער זצ"ל, שבמענה לשאלת חכם למי לפנות בשאלות בהלכה השיב לו: "אצלנו שואלים את הרב וואזנר".

 

[אחד יחיד]

על אחת ממאות הפעמים בהן ביקש מרן החזו"א לשמוע את דעת המרא דאתרא, שח אחד מתלמידי החכמים שנכנס למעונו של מרן זצ"ל, כשפרשיות תפילין בידיו ושאלתו בפיו, שלאחר בדיקת הסופר נתעורר לו ספק באחת האותיות. לאחר התבוננות בפרשיות, השיבו מרן זצ"ל: "אתה צריך להחליף הפרשיות בגלל האות צ' שאינה כתובה כהלכה". היות שכבר ידע השואל שמרן החזו"א פוסל אות צ' הפוכה, חזר ושאל שוב: "חוץ מהצ' הכל כשר?", ונענה באחת: "צריך להחליף הפרשיות". תוך כדי דיבור נכנס לחדרו המרא דאתרא זצ"ל. "כמובן", שח הת"ח השואל, "התחלתי לצאת מהחדר כשהפרשיות עדיין בידיו של החזו"א, והנה מראה החזו"א את הפרשיות לרב וואזנר, ושואל אותו מה דעתו בזה, אמר לו הגר"ש שראה בתשובות חת"ס שמביא, כי רבו הגאון רבי נתן אדלר כתב כן את האות צ' ביו"ד הפוכה. המשך המעשה מלמד על היראה שחש הגר"ש זצ"ל בעומדו קמיה מרן החזו"א: "היה זה מחזה נורא", ממשיך מרא דעובדא לספר, "לראות איך האדימו פניו של החזו"א. תפס כסא מטבח ללא משענת, העמידו ליד הארון, קפץ עליו כנער והוריד ספר תשובות 'חתם סופר' שהיה במדף העליון. דפדף בדפיו וביקש מהגר"ש וואזנר שיראה לו היכן הדברים כתובים. הגר"ש פשפש ולא מצא, לפיכך החזיר לי את הפרשיות ללא אומר ודברים והלכתי לדרכי. לאחר כמה ימים הייתי בבית מרן הגר"ש וואזנר ואמר לי: "כשעמדתי בביתו של מרן החזו"א הייתי נרעש ונפחד, ולא מצאתי מקום דברי ה'חתם סופר', אך כשבאתי לביתי מצאתי הדברים, וכבר הודעתי הדבר לחזו"א"…

 

[אחד יחיד]

יהודי נוסף שנתבקש ע"י החזו"א לשאול בפניו את כל שאלותיו, שח כי באחד הימים שהתעוררה אצלו שאלה, לא אסתייעא מילתא לשאול את פי מרן זצ"ל, ופנה למעונו של המרא דאתרא זצ"ל לשאלו. הגר"ש זצ"ל הורה לאיסור בדבר שאלתו. הלה חשב לתומו שיתכן שכאשר יבוא אל החזו"א וישאל השאלה, יתיר לו הדבר. כאשר נכנס בסופו של דבר לפני החזו"א והציג את שאלתו, הופתע לשמוע את דבר מרן זצ"ל: "על השאלה הזו כבר פסקו לך לאיסור"…

 

[אחד יחיד]

העיד, הגאון רבי חיים מאיר הלוי וואזנר, גאב"ד זיכרון מאיר: "באותן שנים נקשרה נפש אבא מורי בנפש מרן ה'חזון איש', והיה יושב הרבה ודן עמו בענייני הלכה. מרן ה'חזון איש' העריך ביותר את שקידתו של אבינו ואת גדלותו בתורה, והיה מרבה להשתעשע עמו בתורה".

 

[אחד יחיד]

סיפר תלמידו הרה"ג רבי יצחק וייס שליט"א: "רבינו אמר לי שמרן החזון איש הוא רבו המובהק לכל דבר, וממתי שהגיע לבני ברק עד פטירתו של מרן החזו"א זצוק"ל, במשך כ-7 שנים, היה מדבר איתו בכל נושא שהיה לו, והיה מתייעץ איתו בכל דבר ודבר. "ואמר לי, שמרן החזו"א לימד אותו איך ניגשים לכל ענין, ואיך מעמידים הלכה למעשה, והוא גם לימד אותו לחשוב ולהורות לבד. ומסופר (דברי אפרים עמ' ת"ק) שפעם שאל אותו רבינו אם יש שאלה על דבר שאינו בנמצא בשו"ע בפירוש, מה עושים ואיך פוסקים בזה? ואמר לו מרן החזון איש שפוסקים על ידי נקודת היהדות שיש בלב…"

 

[אחד יחיד]

רבינו אמר בחנוכת בית ההוראה שע"י ביהמ"ד 'קהל חסידים' בקרית הרצוג בבני ברק, שמורה הוראה – צריך שיהיה לו חוש בהוראה, זה חוש מיוחד, היו תלמידי חכמים גדולים "בקיאים ויודעים", אבל את חוש ההכרעה לא היה להם, צריך להיות חוש ההכרעה, שמה שמותר שלא יתביישו לומר שמותר, ומה שאסור שלא יתביישו לומר שאסור, ושלא יתביישו לומר שאינם יודעים. רבינו הוסיף ואמר: "היה לנו כמה פעמים שיחות עם מרן החזו"א זי"ע, לפני למעלה מחמישים שנה, דברתי עמו הרבה, והיתה לו הנהגה שמתי שלא ידע אמר שלא יודע. ולא ניסה לדחוק וכדו', היתה למרן החזו"א דרך מיוחדת, הוא לא היה מחמיר ולא מיקל בתורה, אלא פסק רק כפי מה שהיה נראה לו בתורה הקדושה, וכמה וכמה פעמים שאלתיו שאלות, וענה לי שאינו יודע.

"וכשהתפלאתי לשמוע תשובתו שאינו יודע, אז אמר לי שלא לדעת זו גם דרך בתורה, רש"י הק' כותב בעשרים מקומות בש"ס שאינו יודע לפרש! וגם ר"ע איגר זי"ע בגליון הש"ס עמ"ס ברכות (דף כ"ה) מונה את כל המקומות בש"ס בהם כתב רש"י שאינו יודע. ורגיל אני לומר וכי הרעק"א חפץ בבזיון רש"י? אלא רצה ללמדנו יסוד לדורות, שגם רש"י הק' כשלא ידע כתב שאינו יודע…"

 

[אחד יחיד]

בתוך שיחותיו המרובות עם רבינו, גילה לו מרן החזו"א כמה פעמים, שהוא שונא התנהגות גאוותנית, אפילו כשנראה כוונה לשם שמים, ושיבח אדם שבא לידי הכנעה וענוה, וסיפר רבינו: "הכרתי אדם שידע ללמוד הרבה מאוד, אבל היו לו מידות רעות מאוד, שאלתי את מרן החזו"א: 'הרי האיש הזה היה מבאי ביתו – למה אינו מוכיחו על המידות הרעות?', ענה לי מרן החזו"א, שלאדם בן 70 אי אפשר לומר מוסר (תוכחה). אדם בן 30 או בגיל 40 עוד אפשר להוכיח אבל לא אדם זקן"… (מתוך הספר "ולא שבט הלוי בלבד")

 

[אחד יחיד]

עובדה מופלאה, מובאת בספרא 'דברי רב' (שו"ת 'שבט הלוי' ח"ו סימן קס"ו), עם מרן חזון איש: "זה לי שלושים שנה שדעתי היתה שרצפה הרגילה (של בלטות), הוה ליה כאבן ומפסקת בין עציץ לקרקע, ונקרא עציץ שאינו נקוב. וה'חזון איש' התווכח אתי ואמר שרצפה זו אינה מפסקת, והעציץ יונק מבעדה מן הקרקע. ושוב אחר זמן הרימותי עציץ כזה ואבן הרצפה מן הקרקע, וראיתי בבירור שכנגד נקב העציץ היה חלול כמו נקב באבן הרצפה על השכבה העליונה, וניכר לעינים שזה מכח משיכת קרקע העציץ על ידי נקב שלו ואין האבן מפסיק ואמרתי ברוך שבחר בחכמים ובמשנתם".

(מתוך הספר "ולא שבט הלוי בלבד")

 

[אחד יחיד]

ומי לנו גדול מממרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, שזכה ללמוד בישיבת חכמי לובלין, ולשמוע שיעורים מהגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, ולהתעלות עד לדרגת גדול- הדור!

הבה נשמע כיצד התקבל מרן זצ"ל לישיבה. בהגיעו למבחן בישיבת חכמי לובלין, היה הרב וואזנר צעיר לימים, והגר"מ שפירא בראותו זאת אמר לו שהוא צריך להמתין עוד כמה שנים, עד שיגדל, ואז יוכל להתקבל לישיבה.

הבחור הצעיר שמע את הדבר, הצטער מאוד, אבל לא היתה לו ברירה אלא לשוב לביתו שבעיר ווינה באוסטריה, שם התגוררו הוריו. הוא יצא לתחנת הרכבת כדי לשאול מתי יש רכבת לווינה, והתברר לו שעליו להמתין 3 שעות תמימות.

מה עשה?- חזר לישיבה, נכנס להיכלה, וישב ללמוד. וכי יבטל את זמנו לריק? פתח הבחור גמרא, והחל ללמוד בשקידה, כדרכו.

לא חולפות כמה דקות ורבי מאיר שפירא נכנס להיכל, ורואה את הבחור הצעיר שלא התקבל לישיבה יושב ולומד. 'מה הנך עושה כאן? הרי אמרנו לך שמפאת גילך הצעיר לא תוכל עדיין להתקבל לישיבה'? – שאל ראש הישיבה, והבחור השיב שרצה לנצל את הזמן עד לבואה של הרכבת.

מששמע ראש הישיבה כך, טפח בחיבה על כתפיו של הבחור הווינאי ואמר לו: "אם ניחנת בהתמדה שכזו, מן הראוי שתלמד בישיבתנו הקדושה'!- – –

אבל זה רק בתחילתו של הסיפור. ההמשך המאוד-מאוד מרתק, נשמע מפיו של יהודי יקר, שהיה ממונה על הנקיון בבית מרן הגר"ש וואזנר בשכונת זכרון מאיר.

יום אחד הבחין המנקה בתכריך כתבים ישן- נושן, וראה שהתאריך בו נכתבו הוא משנת תרפ"ח, וחתום עליהם "שמואל הלוי וואזנר אב"ד לודז'". הוא התפלא מאוד על התואר שנכתב שם, וחיפש רגע מתאים שבו יוכל לשאול על כך את פיו של בעל הבית.

מרן הגר"ש וואזנר השיב לו, וצריך לשמוע את הדברים בשתי אוזניים, כדי לספוג את המסר הטמון בהם, בהגדרתו של 'בן עליה'.

כשנכנסתי לישיבה, סיפר מרן, הייתי צעיר מאוד, ובני הישיבה היו גדולים בתורה, ועל אחת כמה וכמה צוות הרמי"ם שכל אחד מהם היה גדול ממש. בכל דרגתם העצומה של הלומדים, סיפר מרן, הרגשתי בשלב מסוים שכדי להתרומם ולהגיע למדרגתם, עליי להגביר את שאיפותיי, ולרצות לדעת את כל התורה כולה.

וכדי להמחיש לי מדי יום ביומו את חובת השאיפה לגדלות, החלטתי שעל כל דף של חידושי התורה שאכתוב, אחתום את שמי בצירוף התואר "אב"ד לודז'", וזאת על מנת שאשאף להגיע לדרגה של אב בית דין בעיר גדולה כמו לודז', ועצם השאיפה הזו תגביהני ותרוממני, ותסייע בעדי להידבק בגדלותם של לומדי הישיבה. וכך נשאר התואר ההוא עם שמו של הרב וואזנר על תכריך הכתבים…

זכה מרן זצ"ל להגיע לגדלות- מוחין, כפי ששאף בימי נעוריו, והתפקיד הרם שהחזיק בו יותר מ70 שנה, כגאב"ד זכרון מאיר בבני ברק, לא היה פחות מהתואר אב"ד לודז'!

(מתוך 'מצוות בשמחה' ספר ויקרא, בעריכת הרב משה מיכאל צורן)