תשרי י"ג תשרי - יומא דהילולא של רבי עקיבא איגר זצ"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

מגדולי האחרונים.

נפטר בי"ג תשרי תקצ"ח.

הערך עליו במכלול:

רבי עקיבא איגר – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל סיפר, שיהודי סוחר בפולין פנה אל הגאון רבי שלמה איגר זצ"ל בימי מגוריו בוורשה, שיבקש מאביו הגרעק"א ברכה לרפואת אשתו החולנית אשר הרופאים נואשו מלרפאותה. הסכים ר' שלמה למלא את בקשתו, אחרי שהלה הבטיח לתת מכספו לצדקה, את מלוא הסכום שהיה דרוש לרכישת בגדי חורף עבור מאתים לומדי תורה בישיבתו. "אין זה מדרכי להטריח את אבא בכגון דא, אך מפני גודל המצוה להחיות נפש התלמידים בבגדים חמים אצא מגדרי", אמר רבי שלמה. מיד נתן הסוחר את הכסף בידו, ור' שלמה כתב לאביו בקשה שיתפלל עבורו. כעבור ימים ספורים הגיע מענה מהגרעק"א בו נאמר: "התפללתי ולא נעניתי, אולי יש טעות בשם". ואכן התברר שבאמת היתה טעות בשמה של החולנית שנתחלף בשם אמה, ושוב התפלל הגרעק"א למע נה, והודיע שוב לבנו: "התפללתי בעדה ונעניתי". והאשה נתרפאה. כשסיים את הסיפור הוסיף ר' אהרן קוטלר בהתפעלות, "צאו וראו כמה גדול כח התורה שהגרע"א היה בטוח שתפילתו נענית ודאי, ואם לא נענה, מוכרח להיות שיש פה איזו טעות". (הרב אברהם פוקס)

 

[אחד יחיד]

מספר הרה"ח ר' שמואל אבישי שטוקהמר שליט"א מזכיר מועצת גדולי התורה של 'אגודת ישראל' בין השנים תשס"ט- תשנ"ו

סיפר לי ר' זליג פריבלסקי ז"ל, מטובי עסקני אגו"י בארץ ישראל ובברזיל, שנכח בסעודת שבע ברכות שהתקיימה בביתו של ר' אליהו משה גניחובסקי ז"ל בבני ברק, אביו של הגאון הנודע רבי אברהם זצוק"ל, מראשי ישיבת טשעבין (ככל הנראה היה זה בשמחת השבע ברכות של הגר"א)

את השמחה כיבדו בהשתתפותם הגאונים רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, רבי מרדכי יפה שלזינגר גאב"ד אייזנשטאט ותל אביב וחבר מועצגה"ת של אגודת ישראל, ועוד רבנים נכבדים ומפורסמים, במהלך השמחה הבחין הרב אברמסקי בציור מוסגר שהיה תלוי על אחד מקירות הסלון.

"של מי התמונה הזו?" התעניין רבי יחזקאל באוזני בעל הבית.

"זוהי תמונה נדירה של הגאון רבי עקיבא איגר " השיב ר' אליהו משה.

"לא", אמר ר' יחזקאל בבטחה, "זוהי אינה תמונתו של רבי עקיבא איגר, לא כך הייתה נראית דמותו"

תשובתו של ר' יחזקאל עוררה פליאה בקרב הנוכחים, וכי מהיכן יודע הוא לקבוע נחרצות כי זה אינו רבי עקיבא איגר שחי מאות שנים לפניו. בעל השמחה לא הסתיר את פליאתו ושאל מפורשות "מנין יודעים אתם שזו אינה תמונתו?"

"לפני שנים רבות", השיב לו רבי יחזקאל, "נתקלתי בשאלה קשה של הגרעק"א, אותה הוא חותם במילים 'וה' יאיר עיני', עמלתי והתייגעתי רבות, עד שעלה בידי ליישב אותה קושיה חמורה. באותו לילה כשעליתי על יצועי התגלה בחלומי הגרעק"א בכבודו ובעצמו והודה לי על שיישבתי את קושייתו… והוא לא נראה כמו בתמונה הזו" סיים רבי יחזקאל את תשובתו המפליאה.

"אתם צודקים" נשמע לפתע קולו של הגאון רבי מרדכי יפה שלזניגר, לשעבר רבה של אייזנשטט. "התמונה הזו צוירה עוד בתקופת מגוריו של הגרעק"א בימי חורפו באייזנשטט שנים רבות היא הייתה מוצגת במוזיאון העירוני של העיר אייזנשטט, ואכן זכורני כי בשלט שלצידה נכתב בפירוש כי היא איננה תמונה מדויקת…

(שמעון טיקוצקי מתוך המבשר תורני פרשת בהר)

 

[אחד יחיד]

הגאון רבי עקיבא איגר התפלל באותו בית הכנסת בו התפלל הגאון בעל ה"נתיבות". באחת השבתות קרא הגבאי לרבי עקיבא איגר לעלות לתורה ל"שלישי", עליה שהייתה ניתנת לחשובים שבין המתפללים.

כששמע רבי עקיבא איגר את הגבאי מכריז את שמו, נפל על הרצפה והתעלף. אף אחד מבין המתפללים לא הבין מה קרה לו פתאום, זולת ה"נתיבות" שהבין מיד את הסיבה לעילפון…

הוא ניגש במהירות למקומו של רבי עקיבא איגר, התכופף לרצפה, ולחש באוזנו: "מה שנתנו לך שלישי אינו משום שחושבים אותך לאדם חשוב וגדול יותר ממני, אלא משום שהעיר 'פוזנא' גדולה יותר מהעיר 'ליסא', וכבודו רב ב'פוזנא' הגדולה, ואני רק ב'ליסא' הקטנה"…

כשמוע רבי עקיבא איגר את הדברים הללו יוצאים מפיו של בעל ה"נתיבות"- התאושש וקם על רגליו ועלה לתורה לברך. מורי ורבותי! אתם שומעים מה הולך כאן? רבי עקיבא איגר התעלף כשסבר שמחשיבים אותו לאדם חשוב יותר מהנתיבות! "נחמתו" היחידה הייתה בכך שהוסבר לו שעובדת הקדמתו ל"נתיבות" לא נבעה מחשיבות עצמית אלא מסיבה חיצונית של גודל הערים בהם הם כיהנו כרבנים… (רבי ראובן קרלינשטיין)

 

[אחד יחיד]

הגאון רבי עקיבא איגר הגיע לעיר ורשא. כל העיר יצאה לקראתו, לקבל את פניו. הצפיפות הייתה עצומה. כל הרחובות השחירו מרוב אדם. אנשים עמדו על הגגות לצפות באירוע המיוחד הזה – "כבוד התורה". רבי עקיבא איגר ראה את כל זה, פנה למלווהו ושאל אותו: "עד כדי כך עקומה היא הגיבנת שבגבי שכל הקהל בא לצפות בה?".

רבותי! אני שואל אתכם! רבי עקיבא איגר התלוצץ? וכי לא ידע את הסיבה האמיתית להתקהלות ההמונית?

רבותי! תשמעו טוב! אדם שהצליח לנטרל את הגאווה, מצליח לשכנע את עצמו, להשלות את עצמו, בקיומן של כל מיני סיבות, שונות ומשונות, כדי שהגאווה לא תפרוץ החוצה! רבי עקיבא איגר הצליח לשכנע את עצמו שהסיבה לקבלת העליה המכובדת נבעה בגלל מספר התושבים הגדול המתגוררים בעירו… הוא גם הצליח לשכנע את עצמו שהסיבה להתקהלות ההמונים נובעת מגודל הגיבנת שבגבו…

בליבם של אנשים כאלו אין לגאווה כל דריסת רגל. כל סממן של גאווה יתפרש אצלם, מתוך שכנוע עצמי, באופן שונה. כל סממן של כבוד יקבל אצלם הסבר אחר, ובלבד שלא יהא לגאווה כל מקום לפרוץ! (רבי ראובן קרלינשטיין)

 

[אחד יחיד]

מפי בעל המעשה: בבחרותי, בלמדי בשיעור א' ישי"ק פוניבז', הייתי הבחור הנמוך ביותר בישיבה. מו"ר הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ זללה"ה דאג לי מאד, וכמה וכמה פעמים אמר לי: אתה צריך ללכת לישון יותר מוקדם, ותעשה כן בשעה רבע לתשע בערב. פ"א אף גער בי, כשראה אותי בישיבה בשעה מאוחרת יותר ממה שקצב לי: "אמרתי לך ללכת לישון, ומדוע אתה עדיין כאן"? הדברים יצאו מפי רבינו ואני התחלתי לבכות. רבינו שאל אותי: מדוע אתה בוכה, למה אתה לא שומע בקולי… ואני, בעזותי, אמרתי לו: גם להגאון רבי עקיבא איגר אמרו ללכת לישון בזמן והמשיך ללמוד הלאה… אמר לי רבינו: רע"א אתה אומר לי? אתה צריך ללמוד לשמוע! והקושיא מהגרע"א – כשתגדל תבוא ואסביר לך…

לאחר מספר שנים באתי אל מו"ר זללה"ה ובקשתי שיסביר לי פשר העניין. אמר לי רבינו: אספר לך עובדה, עליה שמעתי. פ"א נסע מרן הגאון ר' אהרן קוטלר זצ"ל יחד עם אחד העסקנים לערוך מגביות עבור עניין חשוב ונצרך ליהדות החרדית. בתום יום עבודה מפרך בשעת לילה מאוחרת, הגיעו ללון באחד המלונות. הגר"א קוטלר התיישב מיד ללמוד את לימודו היומי הקבוע, את הז' דפים שלו, והעסקן, שהרגיש לא נעים, פתח ג"כ איזה ספר ללמוד בו. אמר לו ר' אהרן: עבודת הקודש עליהם, גם מחר יש יום עבודה, תלך לישון! וכשנשאל מיד ע"י העסקן: מאי חזית דהאי דמא דידי סומק טפי מדמא דידך, השיבו הגר"א קוטלר: " אני לא אוכל להירדם כל עוד לא גמרתי את הז' דפים"… ע"כ המעשה כפי מה ששמעתי.

הוסיף מו"ר ואמר לי: אם הבנת את התשובה – מוטב, ולא – לא אוכל להסביר לך יותר.

לאחר זמן רב באתי שוב אל מו"ר, ושאלני: היום אתה כבר מבין פשט? ואז הסביר לי: להחליט שלא הולכים לישון – אין זו הדרך ולא עושים כך, אבל כשאין יכולים להירדם – זה כבר אחרת!

(פניני דעת, בחוקותי)

 

[אחד יחיד]

בבתי מחסה שבעיר העתיקה, בבניין הנקרא 'בית רוטשילד' בו התגוררו רבי ישראל זאב מינצברג ורבי צבי פסח פראנק, התגורר בעשר שנותיו האחרונות רבי ירוחם פישל פערלא, שהיה גאון פולני חריף ביותר, אשר זמן רב נחשב שם כ'בעל-בית' – עד שהבליח ספרו הענק על ספר המצוות לרבי סעדיה גאון, והדהים את עולם התורה.

תולדותיו לוטים בערפל, אך בערוב ימיו סיפר לרבי שמואל דייטש (ראה אודותיו ב'סיפורים ירושלמים' ח"ב), סיפור מופלא שאירע לו בילדותו:

לעת זקנתו של הגאון רב עקיבא אייגר עמד לבקר בעיר וורשה. התכונה בעיר היתה גדולה, כרזות ענק נתלו בחוצות, הרחובות הראשיים שבהם היה אמור הגאון לעבור קושטו, וביום המיועד קיבלוהו אנשי העיר בבגדי שבת. משני צידי הרחוב עמדו המוני ילדי תשב"ר כשלפידים בידיהם. השמועה על קבלת הפנים המרשימה אף הגיעה לבית המלכות בפולין, משם שלחו לברר מי הוא אותו זקן שעם ישראל רוחש לו כבוד גדול כל כך.

בסיום המעמד, הודיעו ראשי הקהל, שהגאון הזקן רוצה לברך את ילדי ישראל. השמועה עשתה כנפיים והחלו להופיע אלפי ילדים טהורים מכל קצות העיר, ונעמדו בסך כדי להתברך מפי הרב. ברם, מרוב הילדים שנהרו אל בית אכסניית הרב, התברר שאף אם יישב הגאון כל הלילה עד הבוקר, לא יגמור לקבל את כולם. לפיכך הודיעו משמשיו כי הוא לא יוכל לקבל כל ילד בנפרד ולכן ייצא למרפסת שבחזית הבית ויברך מלמעלה את כל הילדים יחד.

ואולם, אמא אחת היתה שם בין קהל האלפים, שהתעקשה בכל הכוח שהילד שלה יתברך בייחוד מפיו הקדוש של הגאון. היא טענה שהיא עומדת כבר כמה וכמה שעות על רגליה, על סמך ההבטחה שילדה הקט יתברך מפי הרב, והיא צווחה בקול שלא תזוז מכאן עד שתזכה ברכת הצדיק.

הד צעקותיה הגיע לאוזניו של הגאון שישב בבית, וכשבירר מה קרה, סיפרו לו שיש כאן אם אחת, שמתעקשת בכל עוז לקבל ברכה פרטית מהרב, כמו שהבטיחו מתחילה ואין היא מוכנה לוותר על כך בשום אופן.

בראות הגאון כי כן, התרגש מאד מהשתוקקותה ומסירות נפשה של אם בישראל, וציווה להכניס אותה ואת ילדה אליו. נכנסה, אפוא, האם עם בנה היניק אל החדר, וסמך הצדיק את שתי ידיו הקדושות על ראש הילד, ובירכו בקול נרגש שיזכה להיות גדול בתורה ותלמיד חכם אמיתי ושתהיה לו אריכות ימים (עפ"י טיב הקהילה תשע"ב, עמו' תרכ"ד).

 

[אחד יחיד]

בתקופת היות רבי עקיבא איגר רב הקהילה בעיר פרידלנד, פרצה שרפה גדולה בעיר והאש הלוהטת כלתה בית אחר בית ללא חמלה. היהודים תושבי העיר התרוצצו מסביב בניסיון לכבות את האש ולהציל את מה שניתן מתוך הדליק. רק לאחר מאמצים מרובים שככה הבעירה, אולם היה זה לאחר שהספיקה כבר לשרוף רבים מבתי העיר ולהותיר אחריה עיי חרבות.

רב הקהילה, רבי עקיבא איגר, השתדל ככל יכולתו לעזור לאומללים אשר נותרו ללא קורת גג לראשם. תוך זמן קצר נאספו הסכומים הדרושים לבניה מחדש והובאו פועלים שהתחילו לשקם במרץ את ההריסות. ברם, תנאי אחד התנה רבי עקיבא עם בעלי הבתים: שבחוזה הבניה שיעשו עם הפועלים, ייכתב במפורש כי ביום השבת תשבות המלאכה, ותמורת זאת יתנו להם סכום מסוים בעד אותו יום.

כל היהודים קבלו את החלטתו של הרב ללא ערעור וקיימו אותה. רק אחד מהם העז להפר בגלוי את התנאי. היה זה גביר העיר, עשיר ועז פנים, שהחליט כי לא ישעה לדברי הרב, והוא הורה לפועליו להמשיך לבנות את ביתו גם בשבת, כדי לזרז את הבניה ולהעמיד את הבית על תלו מהר ככל האפשר. בשבת הראשונה אחרי התחלת הבניה שררו שקט ושלוה בכל העירה. באשמורת הבוקר הלכו היהודים אט אט ובנחת אל בית הכנסת וטליתותיהם על שכמם, כאשר לפתע עלה קול הלמות פטישים באוזניהם.

אחדים מהם חיפשו את מקור הקול, והנה נתגלו לעיניהם פועליו של העשיר עובדים בקצב ובמרץ בבניית הבית כביום חול רגיל. השמועה הגיעה גם לאזנו של המרא דאתרא [רב המקום] רבי עקיבא איגר וחרה לו מאד על חילול השבת בפרהסיה אשר בתוך עירו. מיד שלח לקרוא אליו את העשיר. השליח שהגיע אל הבית בו התאכסן העשיר עד לבנית ביתו, דפק בדלת. יצא משרתו ושאל לרצונו. "אמור לאדונך, כי רב העיר קורא לו לבוא אליו", ביקש השליח. המשרת נכנס פנימה, וכעבור דקות אחדות שב ותשובת העשיר בפיו: "אדוני עסוק עתה מאד ומצטער הוא על שאינו יכול למלא את בקשת הרב".

חזר השליח אל הרב וספר על חוצפתו של הגביר, הטוען כי עסוק הוא ואין באפשרותו לבוא. הרב הבליג והמתין עד למחרת. שוב שלח את שליחו אל הגביר, והפעם היתה התשובה כי הלה ישן ואינו יכול לבוא. בליל שבת שלאחריו שלח רבי עקיבא איגר את השמש להכריז בכל העיר כרוז אשר כתב בכתב ידו ובה נאמר, כי איסור חמור הוא לבנות ביום השבת, והרב גוזר שמהיום והלאה לא ייעשה כן עוד, ובסיום הכרוז נאמר: "וכל הפורץ גדר ישכנו נחש". השמש מלא את פקודת הרב והכריז את ההכרזה, אך אותו עשיר לא שת לבו לדבר והמשיך במעשיו הנלוזים. ביום שבת קודש נשא רבי עקיבא איגר דרשה בבית הכנסת ובה דיבר בחום על גודל האיסור של חילול שבת. הוא קרא בקול רם את הכרוז והוסיף אזהרה חמורה באוזני הציבור, כי בטוח הוא שכל מי שימרה את פיו ויבנה בשבת – הבית ההוא לא יתקיים. הגביר לגלג על דברי הרב והמשיך להורות לבנאים שיעשו את מלאכתם גם בשבת. תוך זמן קצר נבנה עבורו בית גדול ומפואר יותר מכל שאר בתי העיר.

העשיר היה גאה מאוד בביתו החדש והנאה, ונכנס לגור בו בשמחה רבה. אולם כעבור זמן מה נפלה פתאום תקרת אחד החדרים והתמוטטה. מיד קרא הגביר למהנדס מומחה שיבדוק את סיבת התמוטטות התקרה. הלה בדק היטב את כל הקירות ומצא כי הרקב אחז בכל עצי הבית. "התקרה וכל הקירות רקובים ומתולעים וסכנה היא לשהות בבית הזה", אמר המהנדס, "צאו מכאן מיד ופנו את הבית, כי יש לבנותו מחדש". השמועה על הפלא הגדול שארע התפרסמה בכל העיר, והכל שחו אודותיו: הלא ביתו של הגביר נבנה מאותם עצי יער אשר מהם בנו את שאר הבתים, אך רק בו שלטה הרימה. "אין זאת, אלא שהתקיימו דברי הצדיק שנאמרו מעומק לבו, כי צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים", אמרו האנשים זה לזה . את בית העשיר היה הכרח לבנות שוב, ולאחר שנבנה, פחד העשיר לגור בו ומכרו לאיש אחר.

(שבת באגדה ובהלכה)

 

[אחד יחיד]

הגאון בעל "חמדת שלמה" זצ"ל, רבה של ורשה, עיר ואם בישראל, מתמיד עצום היה, וטרוד בכל עניני העיר. לפיכך, גם אם בא לשמחות היה מקצר ועולה, מאחל מזל טוב מברך ויוצא. פעם הגיע לחתונה, והמחותנים אינם קרובים, ואינם מקורבים. קבלו פניו ביותרת הכבוד והושיבוהו בראש, ועלה וישב והאיר ה'מזרח'. ותמהו, מה ראה לחרוג ממנהגו, הלא כל רגע יקר לו. הסוד נתגלה על ידי המחותן, שספר שה"חמדת שלמה" הודיעו, שהגיעה אליו בקשה מרבם של ישראל, הגאון הקדוש רבי עקיבא איגר זצ"ל. בהיות שהמחותן הוא קרוב רחוק שלו, ונאמר: "ומבשרך [מקרובך (רש"י)] לא תתעלם" ואמרו (יבמות סב ע"ב) שנאמר על המקרב את קרוביו "אז תקרא וה' יענה, תשוע ויאמר הנני" (ישעיה נח, ט). והואיל וקשה לו להשתתף בשמחתם בעצמו, מבקש הוא מה"חמדת שלמה" שיהיה שלוחו –

אמר ה"חמדת שלמה" : מי אני ומה אני, מול גדלותו של הגאון רבי עקיבא איגר. איך יכול אני להעז לחשב להגיע למעלתו, הן על כך נאמר: "ובמקום גדולים אל תעמד" (משלי כה, ו) אבל אם מנה אותי להיותו שלוחו, ושלוחו של אדם כמותו, רציתי להאריך זמן השליחות ככל האפשר… (רבי אהרן טויסיג)

 

[אחד יחיד]

את הסיפור שלפנינו שמע הגאון ר' יצחק שבדרון מפי הצדיק רבי שמואל הומינר זצ"ל. אביו, רבי אברהם זצ"ל, העיד בפניו על אמיתות הסיפור וביקש ממנו להפיצו בישראל, למען ידעו ויכירו הכול את גודל כוחה של תפילה.

דממת הקודש ששררה תדיר בחדר לימודו של גאון הדורות, רבי עקיבא אייגר זיע"א, הופרה בבת אחת לקול חריקתה הפתאומית של דלת הבית הנפתחת. הרב, שהיה בעיצומה של כתיבת אחת מתשובותיו הגאוניות, הרים את עיניו מן הספר, הרפה ידו מן הקולמוס ופנה לראות מי הוא הנכנס. בפתח הבית עמד אדם, מנכבדי הקהילה כשפניו אפורות ממתח ודאגה. הרב הושיבו, הרגיעו ופנה לשמוע את אשר בפיו:

"כבר תקופה ארוכה שאני חש במיחושים שונים", החל היהודי בתיאורו המר, "הלכתי לטובים שברופאים, אולם הללו נלאו מלהבין את הגורם לכאביי. בתקופה האחרונה התגברו מכאוביי ללא נשוא, על כן שמתי פעמיי לעיר הבירה, למרפאתו של רופא מפורסם ביותר. לאחר שעברתי אצל הרופא בדיקה מקיפה, הוא נאלץ לבשר לי כי מחלה אנושה ביותר מקננת בגופי, ולרוב צערו אין הוא מכיר תרופה שעשויה להועיל לה.

'איני יודע עוד כמה זמן נותר לך לחיות', אמר לי הרופא ברחמים, 'אולם בכל מקרה אין מדובר ביותר משבועות ספורים'. שבור ורצוץ יצאתי ממרפאתו. קשה היה לי לעכל את הידיעה שנפלה עלי כרעם ביום בהיר, ובעת שעשיתי את דרכי חזרה לביתי, כבר השלמתי בליבי עם העובדה שתוך ימים או שבועות, עומדים בניי הקטנים לצעוד אחר מיטתי בבכי, ללא משען ומשענה. אלא שאז עלו לפני דברי חז"ל במסכת ברכות (י יא): 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים'. החלטתי לפנות לביתו של גדול הדור, אולי יפעל במרומים ישועה עבורי."

"אנא!", סיים האיש את דבריו כשדמעות בעיניו, "יעתיר נא רבנו שאזכה לרפואה שלמה מעל לדרך הטבע, כי קצרה יד הרופאים מלהושיע לי". דבריו של האיש הכאיבו מאוד לליבו הרחום של הרב, "אעתיר בעדך בכל כוחי", הוא אמר, "אך בד בבד אנסה גם להשתדל בדרכי הטבע. כי מי יודע, אולי התרופה לחולייך נמצאת במקום מסויים שטרם הגעת אליו?!"

מעודד יצא האיש מן הבית, סמוך ובטוח היה, כי בסייעתא דשמיא יעתיר הרב בעדו בתפילותיו, וימשוך עליו ישועה בברכותיו, ומשמים יסייעו ויחישו לו רפואה ומזור.

עברו כמה ימים שבמהלכם לא הרפה הגאון מלהתפלל ולהשתדל בעד החולה. והנה, בבוקר בהיר נפוצה השמועה המפתיעה, בקרב בני העיר פוזנא, כי במסגרת מסעותיו בחוצות הממלכה- מתעתד המלך לבקר בעירם. השמועה גרמה להתרגשות רבה בקרב התושבים. הרשויות מצידן פתחו במבצע תברואה זריז שכלל ניקיון וצחצוח רחובות העיר, נטיעת עצים ושיפוץ גינות הנוי. המקהלה המקומית פצחה בסדרת חזרות מהירות, והכול היו דרוכים לקראת הרגע ההיסטורי.

מה רבה הייתה הפליאה כשהבחינו כמה ממתפללי בית הכנסת בגאון ישראל, רבי עקיבא איגר, המתעניין אצל מקורביו על סדרי המסע, על הרכב הפמליה ועל עוד אי אלו עניינים הקשורים בהגעת המלך. "ממתי מתעניין גדול הדור בנושאים שכאלו???" תהו בקול.

איש לא ידע, כי לא החגיגות הן שעניינוהו, אלא רצונו העז לסייע לאותו יהודי אומלל. כך, לאחר בירורים נמרצים, הצליח רבי עקיבא אייגר לגלות כי רופאו האישי של המלך מתלווה אף הוא למסע. לא היה זה רופא של מה בכך. רופא זה, מלבד חכמתו ומומחיותו הרבה בתורת הרפואה, כרופאו האישי של המלך, היה בעל גישה בלתי מוגבלת לכל ספרי הרפואה, ואל לשכתו הגיעו מידי יום כל חידושי הרפואה שהתחדשו בממלכה. אשר על כן הוא האדם המתאים לשאול את פיו האם קיימת תרופה למחלה הנדירה.

אתא ובא היום הגדול. לקול תרועת חצוצרות נכנסה מרכבתו של המלך בשערי העיר. המונים נדחקו בצידי הרחוב כדי לזכות לשזוף עין בשיירת המרכבות ההדורה, ואולי אף לראות את פני המלך. בינות להמון נדחק רבה של פוזנא, רבי עקיבא אייגר, כשהוא תר בעיניו אחר המרכבה שבתוכה יושב הרופא הדגול. משהבחין בה, מיהר לאותת לרכב כי דבר לו אליו. המרכבה נעצרה, והרב מיהר לעלות עליה.

הרופא הקשיב בהדרת כבוד לרב נשוא הפנים, אולם נאלץ להשיב את פניו ריקם. גם הוא תר רבות אחר תרופה למחלה זו, אולם העלה חרס בידיו.

"ואם המלך בכבודו ובעצמו יחלה חלילה במחלה זו?" הפתיע הגאון את הרופא המהולל בשאלה, והרופא שקע בהרהורים. לאחר דקות אחדות התנער מהרהוריו ואמר: "אומר לרב את האמת, קיימת רפואה אחת בדוקה ויעילה למחלה זו, אולם כמעט ואין דרך להשיגה.

בעומק המדבר, מצויה ציפור נדירה ביותר, שבשרה משמש רפואה למחלה זו. אך דא עקא, כי קשה עד מאוד לתופסה: בדרך למקום גידולה אורבות סכנת מוות, וכדי להתגבר עליהן נדרש ליווי של פלוגת חיילים מאומנת. אילו חלילה, זקוק היה המלך לתרופה, בוודאי לא היה חוסך מעצמו כל הוצאה וטירחה עד שהיה משיגה, אך לאדם מן השורה אין כל סיכוי להגיע אל הציפור. לפיכך מתחילה לא ראיתי לנכון לספר לך על רפואה זו".

מנקודת מבטו של גוי, חכם ככל שיהיה, הייתה זו מסקנה נכונה. אולם רבי עקיבא אייגר, באמונתו היוקדת, נשא קל וחומר בעצמו: אם למלך בשר ודם יש אפשרות להשיג את הציפור, על אחת כמה וכמה למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

נפרד הרב מן הרופא בברכה, ומיהר להסתגר בחדרו. ספון בין הכתלים ספוגי התורה והחסד, עמד והתפלל בדמעות שליש לבורא העולם כי יואיל לשלוח רפואה לחולה פלוני בן פלונית. זמן מה לאחר מכן, נשמע לפתע קול חבטה בגג הבית. בני הבית עלו בבהלה אל הגג, ולנגד עיניהם נגלה עוף גדול ומשונה שכמוהו לא ראו מעולם. העוף היה פצוע ונעדר יכולת תעופה. בכוחות משותפים הורידוהו אל הבית.

הרב ששמע על הענין לא היה מופתע. על אף שלא ידע בבירור כי לעוף זה התכוון הרופא, סמוך ובטוח היה בכוחה של תפילה. הוא הורה לבני ביתו לבשל את העוף במרק ולתת ממנו לחולה קמעא קמעא. תוך כמה ימים החל מצבו של החולה להשתפר בהדרגה, וכעבור זמן לא רב שב לאיתנו, ויהי לפלא.

בציוויו של רבי עקיבא אייגר גנזו בני ביתו את נוצות העוף למשמרת, וכעבור כמה שנים כששוב חלף במקום רופאו האישי של המלך, והנוצות הוצגו לפניו, נפער פיו בתדהמה, ואישר שאכן, אלו הן נוצותיו של אותו עוף נדיר.

שבו וסיפרו זאת לרב בהתפעלות, אך הרב לא התפעל כלל ועיקר, ואמר: "לא למטרה זו הוריתי לכם לשומרן, כי אם למען ידעו דורותיכם, ויכירו בגודל כוחה של תפילה שנובעת ממעמקי הלב".

(מתוך 'תבונות', ראש השנה תשע״ז)

 

[אחד יחיד]

רבי אליהו ברוך היה "פה שלישי לסיפור". הוא שמעו מיהודי חשוב בירושלים, ששמע מיהודי וילנאי זקן מופלג בימים שפגשו בכולל "יוצאי חברון" בשכונת גבעת שאול בירושלים. אותו וילנאי זקן למד בילדותו בת״ת בוילנא, ובאותו ת״ת הגיע לבקר יהודי זקן שלמד באותו תלמוד תורה בילדותו. באותו ביקור סיפר הזקן לילדי הת״ת שלמד שם בצעירותו את המעשה עם "רבי עקיבא איגר" שקרה בתלמוד תורה זה…

כך סיפר: כשהייתי ילד ולמדתי בתלמוד תורה זה, הגיע רבי עקיבא איגר לבקר בוילנא! המלמד של הת״ת הפציר בפני רבי עקיבא איגר שייכנס לבחון את התלמידים. רבי עקיבא איגר הסכים! המבחן היה כזה: רבי עקיבא איגר נכנס לכיתת התלמידים ושאל מה לומדים, איזה מסכתא ובאיזו סוגיא. מיד כששמע רבי עקיבא איגר את שמה של הסוגיא, שטח בפניהם קושיא עצומה, "צריך עיון גדול של רבי עקיבא איגר"…

מובן מאליו שהילדים שתקו כולם. מי מהם מבין ומי נמצא בדרגה שיודע לתרץ ׳צריך עיון גדול׳ של רבי עקיבא איגר? אך כעבור כמה דקות, אחד הילדים, עוד לא בר מצווה, יצא מבין הקהל ותירץ את הקושיא באופן מופלא. פניו של רבי עקיבא איגר האירו באור יקרות ושמח שמחה גדולה למראה הילד הצעיר היודע לתרץ קושיא חמורה כזאת. אך לאחר כמה דקות, ראו על פניו צער גדול.

המלמד מיהר לשאול את רבי עקיבא איגר על מה הוא מצטער כל כך. אמר לו רבי עקיבא איגר: על הקושיא הזאת עמלתי ויגעתי עד שעלה בידי לתרץ את הקושיא בדיוק באותו תירוץ שתירץ הילד. לכן שמחתי בתחילה. סבור הייתי שמצאתי כאן יניק וחכים "עילוי עצום" שיגדל לאילנא רברבא ויהיה גדול הדור הבא.

אבל עכשיו אני מצטער צער גדול! כי כשזכיתי לתרץ את הקושיא, יצאתי בריקוד של שמחה, ואילו הילד העילוי הצעיר שב למשחקיו עם חבריו כאילו לא היה כלום, לכן אני רואה שממנו כבר לא יצמח כלום. "מי שאין לו שמחה בתורה, לא יצא ממנו כלום", ולכן אני מצטער. סיים המספר ואמר: עקבתי אחרי הילד העילוי הזה במשך השנים, ובסופו של דבר לא יצא ממנו כלום, כשרונותיו הגדולים לא באו לידי שום ביטוי, כפי שחזה רבי עקיבא איגר בעיני רוחו הגדולה.

רבי אליהו ברוך ראה בסיפור הזה את יסוד הגישה לתורה. רק מי ששמח ושש על כל מילה של תורה ורוקד משמחה על כל סברא חדשה, ה״מייקר" וה״מעריך" הוא זה שזוכה לצמוח ולגדול ולהתעלות. מי שאינו עושה "עסק" מכל תוספת של הארה בתורה, חסר לו בכל ה״יסוד" של לימוד התורה.

 

[אחד יחיד]

מעשה מופלא מצאתי בספר עתיק יומין אודות רבן ומאורן של ישראל, הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל, שימחיש לנו כיצד ראה גאון הגאונים את כל ענייני העולם הזה, כמי שיש להם מטרה אחת ויחידה להרבות כבוד שמים:

בימי זקנותו של רבי עקיבא איגר, הייתה תקופה מסוימת שלא חש בטוב, והוצע לו לנסוע לעיר וורשא, מקום מגורי בנו הגאון רבי שלמה איגר זצ"ל. הוסבר לו כי שם יוכל לנוח מעט מטרדות הרבנות המפרכת, ומעול הכלל המשתרג על צווארו.

בכניסה לוורשא המתינו בכיליון עיניים קהל אלפים, שבאו לחלק כבוד ראוי לעמוד התורה שבדור, ובכניסתו לעיר כולם הצטופפו סביב הכרכרה, מתוך רצון עז לחזות בזיו פניו של גאון הגאונים שיצא שמעו בכל הארץ.

מיד עם בואו לעיר תקפה אותו חולשה גדולה. בנו, רבי שלמה איגר, נרעש ובקש להזעיק את טובי הרופאים לבדוק את מצבו. רבי עקיבא איגר התנגד בתוקף ואמר לבנו: "אין צורך! מה יעזרו הרופאים? הרי יודע אני את הסיבה שבגינה אינני חש בטוב, זאת משום שכבר שלושה ימים לא עסקתי בעיון התורה כראוי מפני טורח הדרך. אנא הביאו לי גמרא פלונית, אלמד קצת ובעזרת השם אשוב לאיתני!…".

ואכן כך היה. הביאו לו גמרא, וכעבור כמה דקות שבה רוחו אליו, ויהי לפלא!

לאחר מעמד קבלת הפנים, ביקש רבי שלמה שיסיעו את האב הגדול לאחד המוזיאונים העתיקים בעיר. המוזיאון היה ממוקם בבניין מרהיב ביופיו, שהיה נדמה יותר כארמון. מן החלונות השתקף נוף נפלא של גינת פאר מרשימה במיוחד. המשמשים הושיבוהו בתחילה על כיסא עתיק מצופה זהב, ששימש את אחד השרים הבכירים במלוכה מאתיים שנה קודם לכן, אל מול החפצים העתיקים והנדירים שהוצגו שם לראווה, מתוך רצון וכוונה שיתרשם מהם.

אולם להשתוממותם הרבה, רבי עקיבא איגר נותר שקוע עמוק עמוק במחשבותיו, לא הביט לכיוון החפצים המצגים מולו ולא הגיב אף מילה. כעבור כמחצית השעה שאל לפתע את משמשיו: "היכן התינוק?". כשתמהו לפשר כוונתו, הסביר ברצינות תהומית: "סבור הייתי שבאנו למקום כה יפה, משום שאמורה להתקיים כאן ברית מילה"…

מעשה מופלא זה משקף מאד את הליכות חייהם של גדולי הדורות. היה פשוט אצלו כי לא בא לכאן כי אם למטרת מצווה או עניין אחר שתכליתו כבוד שמים, ולולי זה אין כל סיבה לשהותו כאן! כל ענייני העולם הזה הם רק אמצעי לעניינים המרובים כבוד שמים!

מפליא ביותר! (אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

פעם הגיע אל רבי עקיבא איגר מכתב מרבה של ליסא, ה'חוות דעת', בו הוא מודיע לו כי הוא מתעתד להגיע לפוזנא לביקור, ובהזדמנות זו הוא רוצה להיפגש עמו. התמלא רבי עקיבא איגר שמחה, וכי מילתא זוטרתא היא?! הנה עומד להגיע אורח כה מכובד, ששמו הולך לפניו מסוף העולם ועד סופו בגאונות וצדקות, ונוסף לכך גם ידידו האישי. מיד הודיע לראשי הקהילה להיות עתידים ליום הזה, שהנה עומד להגיע לעירם גאון גדול מפוסקי הדור. יש להכין קבלת פנים כראוי לגאון כמותו וכיאה לכבוד התורה ולומדיה.

גם ה'חוות דעת' עצמו התכונן לקראת נסיעה זו יותר מהרגילות, אף כי היה רגיל בנסיעות וביקורים בערים שונות, אבל לא הרי ערים אחרות כמו העיר פוזנא, מקום בו שוכן כבוד הגאון רבי עקיבא איגר, ששמו הולך מסוף העולם ועד סופו, ומלבד זאת הרי הוא גם ידידו האישי.

קהילת פוזנא הכינה קבלת פנים כראוי וכיאה לכבודה של תורה. הם גם הכינו כרכרה הדורה וסגורה, רתומה לארבעה סוסים אבירים, שבה ישב האורח הנכבד ויכנס ברוב פאר אל תוך העיר. ביום המיועד לבוא האורח הדגול, צווה הגאון רבי עקיבא איגר לכל בני העיר, לצאת בשעות הבוקר כברת דרך אל מחוץ לעיר, שם יקבלו את פני הגאון האורח, וילווהו בתופים ובמחולות עד מרכז העיר. התפלאו התלמידים: לשם מה צריכים לצאת אל מחוץ לעיר? הלא די אם נקבל את פניו בהגיעו אל העיר?

"תמהני עליכם שאתם שואלים שאלות", השיב להם, "ספר תורה חי מגיע אל עירנו ואנו נשב בחיבוק ידיים ונמתין עד שיגיע אל עירנו?". ואכן, ביום המיועד הוכרז שבתון בכל העיר, ויצאו אל מחוץ לעיר תלמידי חכמים עם סוחרים, בעלי מלאכה עם בחורים, זקנים עם נערים, ותינוקות של בית רבן עם רבותיהם. רבי עקיבא איגר עצמו התיישב אף הוא בכרכרה הדורה שהוכנה בעבור האורח, ויצא יחד עם כל הציבור לקבל את פני האורח הגדול. כאשר יצאו כברת דרך, הבחינו לפתע בכרכרה העושה דרכה אל העיר פוזנא.

מיד אזר הגאון רבי עקיבא איגר מתניו, ובכוחות עלומים קפץ מהכרכרה ורץ אל כיוון האורח. ה'חוות דעת' ירד בצעדים מתונים מעגלתו, וכל ציבור היה עד לפגישה המרגשת של שני גדולי הדור שהתחבקו בשמחה, כשדמעות של התרגשות חונקות את גרונם. רבי עקיבא הזמין את הרב מליסא שיעלה אל הכרכרה ההדורה שהוכנה בעבורו, ושניהם יחדיו התיישבו בתוך הכרכרה המקושטת שהקהילה הכינה לכבוד האורח.

כל בני העיר נתנו בשיר קולם בתופים ובמחולות, וליוו את הכרכרה אל העיר פוזנא, כאשר בראש השירה נוסעת הכרכרה ההדורה עם שני גדולי הדור בתוכה. התרגשותם של בני העיר הייתה עצומה, זכיה כל גדולה!

שני גדולי התורה שקעו מיד בשיחה בעניינים העומדים ברומו של עולם, וכל אחד חזר על החידושים שנתחדשו לו בתקופה האחרונה. כך ישבו שני הגאונים תוך שהם שקועים בדברי תורה ואינם שמים לב לכל המתרחש סביבם. פתאום נענה אחד המלווים ואמר: "האם זה יאה שנניח לסוסים הרתומים אל הכרכרה, את הכבוד הגדול להכניס את שני הגדולים הללו לעירנו?". מיד הסכימו עמו גם המלווים האחרים העומדים סביב לכרכרה שהצדק עמו. "הבה ונתיר את מוסרות הסוסים" אמרו, "ואנחנו בעצמנו נמשוך את העגלה".

אמרו ועשו. קבוצה של אנשים התירו את הסוסים מהעגלה, והתחילו למשוך במו ידיהם את העגלה. מיד הצטרפו אליהם גם אחרים ומשכו את העגלה מכל הכיוונים.

לפתע הבחין רבי עקיבא איגר מחלון הכרכרה, כיצד בעלי הבתים מעירו מושכים את העגלה בעצמם, כשפיהם מלא שירה: "תנו כבוד לתורה! אשריכם ישראל!". הרהר רבי עקיבא לעצמו: "מה יפים מעשיכם, כך יאה וכך נאה לכבוד גאון גדול כמו ה'חוות דעת'. למי מגיע כבוד כזה, אם לא לבעל 'חוות דעת' שהוא גדול הדור?!".

"אבל היכן אני?", המשיך לטוות את חוט מחשבותיו, "האם אני פטור מלכבד את גאון הדור?". מיד חמק רבי עקיבא בלאט מהכרכרה, והצטרף אל המושכים את הכרכרה, כשפיו ממלמל: "תנו כבוד לתורה!". מרוב ההתלהבות והדוחק, לא הרגיש איש שהרב בעצמו הצטרף אליהם, נדמה להם כי עוד יהודי זקן מושך את מושכות העגלה.

ה'חוות דעת', אשר ישב בתוך הכרכרה שקוע במחשבותיו ולא הרגיש בכל ההמולה, התנער אף הוא פתאום והציץ מבעד לחלון הכרכרה לראות מה קול הרעש בחוץ. רק אז הבחין במה שנעשה. "אה", חשב רבי יעקב לעצמו, "הלוואי וגם אני הייתי זוכה לכבד את רבותי בכבוד כזה שבני פוזנא חולקים לרבם, הגאון רבי עקיבא איגר, שהוא גדול הדור, עמוד התורה ויראה. הוא באמת ראוי לכבוד כזה".

"אבל", ממשיך ה'חוות דעת' במחשבותיו, "מדוע שלא אצטרף גם אני אל המלווים, כאחד מאנשי פוזנא, בשעה שמכבדים את רבם בכבוד הראוי לו?". פתח את דלת הכרכרה מהצד השני, ירד לאט מהכרכרה והצטרף אל ציבור המושכים בכרכרה מצד ימין, ונבלע בקרב ההמון מבלי שירגישו בו. כך נמשך מסע המלווים, כשכולם נותנים קולם בשיר, ותהום כל הארץ לקול ההמולה עד הגיעם אל תוככי העיר פוזנא.

בהגיע השירה אל תוך העיר סמוך לבית המדרש הגדול, עמדו שם אנשים, נשים וטף, לבושים בגדי חג ממתינים לבואו של האורח הגדול. כאן יגיע המאורע החגיגי אל שיאו. כל הציבור ממתין בקוצר רוח ובנשימה עצורה לרגע המרגש בו תפתח דלת הכרכרה ושני גאוני הדור יופיעו במלוא הדרם.

הרגע הגדול קרב ובא. ראשי הקהילה נגשו בהתרגשות אל דלת הכרכרה ופתחו אותה לרווחה, אך הכרכרה ריקה! איש אינו נמצא בתוכה! מיד נתעוררה בהלה: "מה קרה פה? היכן האורח ומלווהו?". הרב, רבי עקיבא איגר חמק מבין המלווים ופניו חיוורות. ממצחו נגרה הזעה: "היכן ידידי האורח? היכן הוא הרב מליסא?", שאל בבהלה. רחש עבר בין הקהל ולפתע החל ה'חוות דעת' פוסע בין ההמון והתקרב אל רבי עקיבא איגר.

הרגשת אכזבה חלפה בציבור. זאת אומרת, שבכל הדרך העמיסו על כתפיהם במקום הסוסים, עגלה ריקה!

באותו רגע קם אחד מחשובי העדה והכריז בקול: "רבותי! אנו לא גררנו עגלה ריקה, אלא עגלה מלאה, עגלה שהיא מלאה במידות טובות. חלל המרכבה היה מלא במידות היקרות של ענווה, שפלות הרוח ואהבת תורה ללא גבול, ולכרכרה יקרה זו נרתמו גם שני גדולי הדור, עמודי התורה, הענווה והאמת של דורנו, רבינו האהוב והנערץ והגאון מליסא.

"זכינו לרתום עצמנו למרכבה עמוסה במידות יקרות ונאצלות אלו. אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו להיות עדים למעמד מרגש זה, מעמד המורה לנו הדרך בה נלך ואת המידות אשר עלינו לדבוק בהן".

(מתוך שבת טיש פרשת בא)

 

[אחד יחיד]

סיפור הבא שסיפר הגאון רבי חיים מבריסק זי"ע, על הגאון רבי יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל, בעל ה'ערוך השולחן'.

הוא ביקר פעם בעיירה בה גרו הרבה 'קונטוניסטים' – יהודים שבתקופת הצר הרוסי, למרות העינויים הקשים שעברו כדי שימירו את דתם, החזיקו מעמד והאמינו בה' באמונה תמימה. הסבל, המכות וההשפלות, לא הצליחו להזיזם כמלוא נימה מאמונת ה' הטהורה…

והנה מבחין ה'ערוך השולחן' זי"ע שהגבאים מכבדים מאוד את אחד היהודים, ומכנים אותו: "רבי עקיבא איגר…!"

"רבי עקיבא איגר! גש לפני העמוד!" וכשסיים את התפילה, קראו לעברו: "יישר כח, רבי עקיבא איגר…!"

"מדוע קראו לו רבי עקיבא איגר…?" התפלא ה'ערוך השולחן'

"אדם זה" – הסביר אחד המתפללים ל'ערוך השולחן' – "סבל עינויים קשים אצל הרוסים, ההוכחות על כך מודפסות על גבי הגב שלו, הוא מלא בצלקות וכתמים מהשוטים שהצליפו עליו…"

הם אף הראו ל'ערוך השולחן' את גבו, והוא החוויר מרוב צער. רוחו לא עמדה במראות, והוא הסתחרר… רק כעבור כמה דקות שבה אליו הכרתו המלאה, ואמר למתפללים: "בכל זאת אל תקראו לו 'רבי עקיבא איגר…'"

רבי חיים היה מסביר את דברי ה'ערוך השולחן': אכן ייסורים כאלו עבור שמירה איתנה על האמונה, ראויים לציון ושבח מאין כמותם, ובכל זאת, יש הבדל עצום בין רעק"א של תורה לרעק"א של מסירות נפש…"

סיים רבי חיים: ומי יכול להבדיל הבדל שכזה, רק מי שחי חיים של תורה, כמו בעל ה'ערוך השולחן', העמל בתורה במסירות נפש עצומה… (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

אמו של הגאון רבי עקיבא אייגר מרת גיטל היתה מפורסמת בצניעות ובהשכלה מופלאה, ומלומדת כגברא, וכפי שתיארוה כותבי תולדותיו של בנה הגאון. בספר חכמי ישראל בילדותם מביא קושיא שהקשתה לבעלה רבי משה שהיה תלמיד חכם מובהק על הגמרא בערובין (מא:) ״שלשה אין רואין פני גיהנום, ואלו הן: דקדוקי עניות וחולי מעיים והרשות [מי שיש לו נושים, רש״י], ויש אומרים: אף מי שיש לו אשה רעה״. ושואל התלמוד: ואידך [למה מנה רק שלשה ולא הזכיר גם מי שיש לו אשה רעה?] ומתרץ: אשה רעה מצוה לגרשה. ושוב שואל התלמוד: ואידך [מפני מה הוא מונה גם אשה רעה. והלא מצוה לגרשה]? ומתרץ: שלפעמים כתובתה מרובה, ואין לו לשלם לה את הכתובה ולגרשה.

פנתה האשה מרת גיטל אל בעלה ושאלה אותו: למה לו לתלמוד לתרץ שלפעמים כתובתה מרובה. והלא גם בכתובה מועטת יכול להיות שאין לבעל יכולת לשלם?

עוד קודם שהספיק האב ר׳ משה להרהר בשאלת אשתו, קפץ בנו הפעוט והשיב: הלא הכתובה המועטת ביותר היא של מאתים, וכמו שאמרו במשנה בכתובות (פ״א מ"ב) ״בתולה כתובתה מאתים״, ומשנה מפורשת במסכת פאה (פ״ח מ"ח) ״מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני. היו לו מאתים חסר דינר הרי זה יטול". כי מי שאין לו מאתים הריהו כעני לכל דבר.

ולפי זה, סיים הילד החריף את דבריו – הלא מוכרח היה התלמוד לתרץ: זמנין דכתובתה מרובה, שאם כתובתה מועטת. כלומר כתובתה רגילה של מאתים והבעל אינו יכול לגרש את אשתו הרעה משום שאין בידו לשלם גם את המאתים. הלא הוא נחשב לעני, וכבר הוא כלול באלו השלשה, שאינם רואים פני גיהנם, ואחד מהם הוא דקדוקי עניות׳, ולמה לו להוסיף גם מי שיש לו אשה ו־עה, אלא על כרחנו עלינו לומר שכונתו על מי שיש לו אשה רעה וכתובתה מרבה.

(ומתוק האור)

 

[אחד יחיד]

חכמינו ז"ל אמרו שהאות ו' במילה שלום שבפסוק: "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם", היא 'קטועה', וישנן שיטות שונות בביאור הדבר. ורבי עקיבא איגר, בנוגע לספר התורה שנכתב עבורו, הורה ליצור חתך ברגל האות, מתחת לשיעור האורך המינימלי הנדרש לאות ו'.

 

[אחד יחיד]

על גאון הגאונים, רבי עקיבא איגר, מסופר, שפעם הגיע למעונו יהודי מבני קהילתו וגילה לו, שמזה זמן רב הוא מרגיש מחושים במותניו, וכאשר היה אצל רופא הורה לו ללבוש אפוד על מקום הכאבים, כדי שלא יבוא לידי סכנה.

"אבל", הוסיף האורח, "בנוסף לכל הכאבים והצרות, עני אנוכי, ואין בידי פרוטה לפרטה כדי לרכוש את האפוד".

שמע רבי עקיבא איגר כך, והעניק לו מיד את הכסף הדרוש להזמנת החייט הטוב ביותר, אבל בד בבד ציוה עליו לחזור מיד לביתו, "ולא לצאת מן הבית עד שהאפוד יהיה מוכן", כדי שלא יסתכן בבריאותו. עשה האיש כמצוות הגאון, חזר לביתו, והזמין את האפוד.

בשעות הערב נשמעות דפיקות על דלת ביתו של האיש. בני הבית נדהמו לראות בפתח את המרא דאתרא, ששמו נודע בכל קצוות תבל.

היה זה רבי עקיבא איגר בכבודו ובעצמו. "באתי לראות אם הנך מציית לי, לבלי לצאת את הבית, עד שהאפוד יהיה מוכן", אמר הגאון.

מדברנא דאומתיה, שכל רגע מרגעי חייו היו קודש לה' ולתורתו, מוצא את הפנאי לבוא לביתו של יהודי פשוט, ולבדוק האם הוא אינו יוצא מן הבית, ומסכן את בריאותו… כיצד אפשר להגדיר את המעשה הזה אם לא דאגה לכל בר ישראל?! ('מתוך הגדה של פסח 'חשוקי חמד)

 

[אחד יחיד]

פעם נסע רבי עקיבא איגר במשך כל הלילה בדרכו לעיר אחת לענין של מצוה, והיה באותו לילה ריבוי גשמים עד שהתקלקלו הדרכים מאד, ומשרתו של הגאון הרגיש שהעגלה נוטה לשקוע בצד הדרך.

לא היתה לו ברירה אלא לרדת מן העגלה, ולתמוך בה מן הצד. כך צעד המשרת כברת דרך ארוכה ברגל, כשכולו שוקע בתוך המים והבוץ.

כאשר חלפה הסכנה, והמשרת חזר אל העגלה אמר לו רבי עקיבא איגר: "הרי מן הסתם, הגרביים שלך התרטבו, הנה לך גרביים יבשות להחלפה", והושיט לו גרביים יבשות. "אדוני החיה את נפש עבדו", אמר המשרת לגאון, ולבש את הגרביים היבשות.

במהלך הדרך התפלא המשרת מהיכן השיג רעק"א את הגרביים היבשות, שהרי הבגדים שנטל עמו הגאון מביתו לפני יציאה לדרך היו בתוך מזוודה, והמפתח של מזוודה זו היה בכיסו של המשרת.

ויהי בבוקר, כאשר ירד הגאון מן העגלה, ומשרתו סועדו תחת זרועותיו, נדהם להיווכח שרגליו של רבי עקיבא איגר יחפות… או-אז ידע את אשר נעשה, כי ערום-הערים עליו אדונו, ובעודנו הולך בצידי העגלה, פשט את הגרביים מעל רגליו, בהבינו שכאשר ישוב לעגלה תהיינה הגרביים שלו רטובות עד לשד-העצמות, ומסרן לו….

('מתוך הגדה של פסח 'חשוקי חמד)

 

[אחד יחיד]

בבתי המטבחיים בהם נשחטות בהמות עבור יהודים, נותרות בהמות רבות טרפות ונבלות, שאינן כשרות לאכילה. הללו, אינן מושלכות כדומן על פני השדה, אלא נמכרות למגזר הלא יהודי, על ידי סוחרים ומשווקים העוסקים בכך. הלומד את גמרתנו, מוצא, לכאורה, כי העיסוק במסחר זה אינו פשוט כלל ועיקר, מפני שגמרתנו דורשת מן הפסוקים, כי אסור לסחור בשרצים טמאים, ובמשנה (שביעית פ"ז משנה ג') מבואר, כי דין זהה לנבלה וטרפה [נבלה- בהמה שמתה ללא שחיטה כדין. טרפה – בהמה שנשחטה כדין, אך נמצאה פגומה באיבריה]. מעתה יש לברר, האם עיסוק במסחר זה נחשב לעבירה.

לשאלה זו נדרש רבינו הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל (שו"ת ח"א סי' ע"ד), המעיד בתחילת תשובתו: "ההכרעה קשה בזה".

השאלה שהונחה על שולחנו מורכבת ממחלוקות רבות על אודות איסור המסחר בדברי מאכל טמאים, כדלהלן.

כאמור, גמרתנו דורשת מן הפסוקים, כי אסור לסחור בשרצים טמאים. הגמרא מבארת (ע"פ המשנה שם), כי אף על פי כן, אם נזדמן לו שרץ, רשאי הוא למוכרו (עיי' "שולחן ערוך" יו"ד סי' קי"ז סעי' א').

איסור תורה או איסור דרבנן? אף על פי שהגמרא דורשת זאת מפסוקים, לא הגיעו הראשונים לכלל הסכמה, אם איסור זה מן התורה הוא (כן משמע בתוס' בסוגייתנו, ובתוס' ב"ק פ"ב, וברא"ש שם סי' י"ב), או שחכמים תקנוהו והסמיכוהו לפסוקים (שו"ת "תרומת הדשן" סי' ר', ראב"ד לתו"כ שמיני סוף פרשה ב'). יש אומרים, כי התורה העניקה לחכמים את הסמכות להחליט ברוחב דעתם, איזה סוגים אסורים למסחר ואיזה מותרים, מפני שאיסור התורה מתייחס לבעלי חיים העומדים לאכילה בלבד, וחכמים קבעו אלה בעלי חיים נכללים בהגדרה זו (עיי' תוס' יו"ט שם, ט"ז יו"ד קי"ז א', ועיי' שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רכ"ג שפילפל בצדדים).

ההבדל בין שקצים לנבלות: בעל ה"חוות יאיר" (שו"ת סי' קמ"ב) נוקט, כי איסור מכירת שקצים – מן התורה, אך איסור מכירת טרפות ונבלות – מדרבנן. שורש החילוק נעוץ בכך, שהשקצים אסורים במהותם, ואילו הנבלות והטרפות, בהמות הנה, אשר לו נשחטו כראוי ונמצאו כשרות, היה ניתן לאוכלן, אלא שנפסלו לאכילה, אם מפני שלא נשחטו כהוגן, או שנמצא טרפות, אך סוג בהמות זה בעיקרו כשר לאכילה.

השאלה המעשית שהוגשה להכרעתו של רבי עקיבא איגר נגעה לסוחרים יהודים אשר סחרו בנבלות ובטרפות שנותרו בבתי המטבחיים – המותר הדבר או אסור?

לכאורה, אין מקום להסתפק בדבר, לפי שהכל מודים, כי אסור לסחור בהן באופן קבוע, אלא מי שנזדמן לו מאכל אסור, רשאי לסחור בו. ברם, נחלקו הפוסקים, האם ניתן להתייחס לסוחרים אלו, כמי שנזדמנו להם נבילות וטרפות. שהנה, הכל מסכימים, כי בעל הבהמות השוחטם, רשאי למכור את הנבלות ואת הטרפות לנכרים, שכן, תפילותיו מקודשות לכך שבהמותיו תמצאנה כשרות וראויות לאכילת יהודים, ואילו הבהמות שנמצאו טרפות ונבלות נחשבות כמי שנזדמנו לו, לפי שהוא נאלץ להתעסק בהן לאחר שהתגלה כי אסורות הן.

הט"ז (יו"ד שם ס"ק ב') סובר, כי הסוחר בנבלות ובטרפות, הרי הוא כממונה הממשיך את פועלו של השוחט, ואף הוא נחשב כמי שנזדמנו לו נבלות וטרפות. לעומתו הב"ח והש"ך (ס"ק ח') חולקים וסוברים, כי אין הדבר כן; הנבלות והטרפות נזדמנו לשוחט, אך לא לסוחר המחזר אחריהן.

כל הצדדים הללו עמדו בפני רבי עקיבא איגר, בעת שעמד לכתוב את הכרעתו, אם יש להורות לסוחרים אלו לחדול ממלאכתם. רבי עקיבא איגר השיב, כי ההכרעה בדבר קשה, כאמור, אך מאחר שהט"ז כתב שנהגו העולם מזה דורות להתיר את הדבר, שומה עלינו ליישב את המנהג לכל הדעות [גם לאותם החולקים על הט"ז], כדלהלן.

פתח ההיתר שמצא רע"א מעניין ביותר; "ספק דרבנן לקולא"! רע"א מצדד, כי גם לדעת הראשונים הסוברים, שאיסור מכירת נבלות מן התורה, שונה הוא דינם של הטרפות, שהן אסורות במכירה מדרבנן בלבד [עיי"ש הוכחתו לכך]. מעתה נוצר ספק דרבנן, מאחר שרוב הבהמות הנפסלות בבית המטבחיים טרפות הנה ולא נבלות, ואף הטרפות אינן פסולות מעיקר הדין, אלא התעוררו בהן ספיקות שונים שמחמתן הוחלט שלא להאכילן לישראל. לפיכך, לפנינו בהמה ספק כשרה ספק טרפה, והרי לנו ספק אם תקנת חכמים לבלתי סחור בטרפות חל גם עליהן, ומכאן – ספק דרבנן לקולא…

את הכרעתו הוא מסיים בכך, שראוי ליידע את סוחרי הנבלות והטרפות, כי היתר זה דחוק, אך אין למחות בידם ולהתריע בהם כי עוברים הם על איסור. היוצא מן הדברים, כי כאשר בעל בית המטבחיים עצמו סוחר בטרפות, אין כל איסור בדבר, שהרי "נזדמנו לו".

(מאורות הדף היומי)

 

[אחד יחיד]

י"ג תשרי - יום ההילולא של רבי עקיבא איגר זצ"ל

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il