תשרי ג' תשרי - יומא דהילולא של המשגיח רבי גדליה אייזמן זצ"ל

[אחד יחיד]

והוסיף הרב אסטרייכר וסיפר: "בשעתו, כששמעתי את דבריו הנוקבים של המשגיח, לא ידעתי עד כמה שאדרש להם בעתיד הקרוב. אך כעבור שנים עברתי ללמוד בישיבת פוניבז', ובהגיע הימים הנוראים, המארגנים לא סידרו לי מקום בהיכל הישיבה. בוגרי הישיבה לדורותיה תפסו את מקומותיהם הקבועים על חשבון מקומם של התלמידים החדשים שלא החזיקו בירושות, ואני וכמה מחבריי בוגרי 'קול תורה' קיבלנו מקום במרפסת. את קולו של שליח הציבור בתפילות, כך שמענו מאחרים, בקושי מצליחים לשמוע מהמרפסת, וגם האווירה המיוחדת, הלוהטת, ששוררת בהיכל הישיבה לא מורגשת כל כך במרפסת, והיינו מדוכדכים מאד.

"הרגשת הקיפוח הכתה בי, והתקשיתי להסתגל לנורמות המאפיינות את ישיבת פוניבז', ביחוד אחרי 'קול תורה' שם הכל היה מסודר ומאורגן היטב. שטחתי את צערי בפני קרוב משפחתי שלמד בישיבה אחרת, והלה הציע לי לבוא להתארח אצלו בראש השנה, ונעניתי להזמנתו בחיוב.

"כשבאתי לאותה ישיבה בערב ראש השנה, נדהמתי. הייתי רגיל ב'קול תורה' שהכל מאורגן ומתוכנן היטב כבר כמה ימים לפני התקדש החג, והנה שם אפילו האורות בבית המדרש עדיין היו כבויים… כך גם כאשר הגיע זמן תפילת ערבית אני רואה את האחראי מחפש שליח ציבור אקראי שיגש לפני התיבה, כאילו היתה זו תפילת מעריב שגרתית של ליל שבת… כך גם התפילה עצמה בהמשך היתה מאד רדומה, והייתי מאד נבוך ומצוברח מהסיטואציה העגומה אליה נקלעתי.

"והנה בעודי מתבוסס בכאבי ומתקשה להתחבר אל התפילה, לפתע צצו ועלו באוזני דבריו של רבי גדליה אשר הוכיח אותנו לפני כמה שנים ממעמקי ליבו: 'וכי מה אתם חושבים, שתמיד תתפללו באותו מקום? עם אותו בעל תפילה? עם אותם סלסולים?! החיים יובילו אתכם למקומות רבים והכל עלול להשתנות. וכי אז לא יהיה משפט? גם אז יהיה משפט! המשפט הוא אותו משפט!'…

"זעקתו האמיתית של רבי גדליה לא הרפתה ממני. היא שינתה את כל המבט על עבודת היום הקדוש: להתמקד בעיקר ולא בטפל, ובסייעתא דשמיא הצלחתי באותה שנה להתחבר אל התפילה ולמצוא בה טעם מיוחד, גם במקום ובתנאים אליהם נקלעתי שלא ברצוני. כבר לא ייחסתי משמעות רבה כל כך לבעלי התפילה, לנוסח ולכל רעשי הרקע שמסביב, ובסופו של דבר, היתה לי באותה שנה התעלות גדולה בתפילות, שמעולם לא הרגשתי כך!"… ('רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

רבי גדליה הגיע לישיבת קמניץ בתחילת חורף תר"ץ לתקופת נסיון קצרה, על מנת לבחון אם הישיבה תואמת לרוחו ולסגנונו.

בדיוק באותם ימים שהו ראשי הישיבה רבי ברוך בער וחתנו רבי ראובן באמריקה. היה זה בתום מסע גיוס כספים ארוך שהם ערכו לטובת הישיבה, שהחל בי"ח לחודש אייר תרפ"ח והיה אמור להסתיים לקראת חנוכה תר"ץ.

רבי גדליה המתין עד לבואם, כדי שיוכל להתרשם מהישיבה בעת ששני המאורות הגדולים נוכחים בה ומאצילים עליה מהודם.

לימים תיאר רבי גדליה: "כאשר שמעתי לראשונה את רבי ברוך בער אומר את הקדיש בסיום התפילה. את הניגון המתרפק שלו, את הרגש החם בקולו, גמרתי אומר בליבי: 'פה אשב כי אויתיה'. זו הישיבה בה אשאר ללמוד!"…

זיכרונותיו הראשונים של רבי גדליה מהשנים בהן הסתופף בצל רבותיו הגדולים רבי ברוך בער ורבי ראובן, נסבו סביב שהותם באמריקה והמאורעות המיוחדים שאירעו עמם שם, כפי ששמע מפיהם. חלקם נושאים שובר של מוסר השכל בצידם:

רבי גדליה סיפר, כי כאשר רבי ברוך בער שב מאמריקה, הוא נשא דברי חיזוק בפני תלמידיו אהוביו. בין היתר סיפר כי באמריקה נערך כינוס גדול של רבנים שמחו על פרצות גדולות בשמירת השבת באמריקה וחילולי שבת המוניים שהתחוללו בה. אלא שהוא עצמו, רבי ברוך בער, לא נשא דברים באותו כינוס.

"בודאי היו מהמשתתפים שחשדו בי", הוסיף רבי ברוך בער, "כי נמנעתי מלדבר ולמחות ביהודי המקום על חילולי השבת מחמת 'נגיעה' אישית, משום שרצוני היה לקבל מהם תרומות לישיבה. אך ודאי שלא זו היתה סיבת המנעותי. אלא לאחר שראיתי את מצבם של יהודי אמריקה, לא יכולתי לדבר עימם על חילול שבת".

"זה היה הלב הרחום של אדם גדול", הפטיר רבי גדליה, "למרות כאבו הגדול על חילולי השבת, הוא לא מחה על כך מאומה, כי ראה את מצבם".

מאידך גיסא, שמע רבי גדליה לימים מפי הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל, כי רבי ברוך בער עודד בכל ליבו את רוחם של אותם יחידים באמריקה שעמדו בניסיון והקפידו בכל עוז על שמירת השבת.

וכאשר עבר פעם בשבת סמוך לחנותו של יהודי שהיתה נעולה על מנעול ובריח, התקרב לדלת, כופף את קומתו עד למנעול ונישקו בחום, כשהוא מפטיר: "למנעול כזה ישנה קדושת השבת"…

לימים סיפר, כי במהלך הביקור נערכה בעיר בולטימור מגבית גדולה לטובת ישיבת קמניץ, והמארגנים השקיעו עבודה ועמל רב להביא ציבור חשוב של נגידים ועסקנים למעמד. אולם כאשר רבי ברוך בער נשא דברים בפני נדיבי העם שהתאספו למען הישיבה, הוא הלהיב את רוחם לתרום עבור ישיבת 'תורת חיים' בורשא, שבראשות הגאון רבי צבי הירש גליקסון זצ"ל, חתנו של מורו ורבו מרן הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל.

לאחר הדרשה שאלוהו מקורביו: "מדוע פעל שיתרמו לישיבה של רבי הירש, והרי הגיע לאמריקה כדי להשיג כסף לישיבתו – ישיבת קמניץ? נענה רבי ברוך בער ואמר: "הלוא רבי הירש הוא חתנו של הרבי, ואני הלוא תלמידו של הרבי, ממילא ישיבתו היא כמו הישיבה שלי".

בשבת אחת לאחר קבלת פנים שנערכה לכבודו, סעד רבי ברוך בער באכסניה עם חתנו רבי ראובן. האוכל שם כנראה היה לא טרי, ומאוחר יותר החל רבי ברוך בער להקיא. אמר אז רבי ברוך בער: "אתם חושבים שהקאתי מהאוכל?! הקאתי מהשבחים והחנופה הגדולה!"…

('רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

בקמניץ דבק רבי גדליה בראש הישיבה, מרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל. ממנו רכש את דרכי הלימוד; כיצד להבין סוגיא על בוריה ולהעמיק ביסודותיה. בצימאון ובשקיקה שתה כל מילה שיצאה מפיו, ובמחיצתו ספג ניחוח של גדלות ויראה שליווהו כל ימיו.

על מידת דבקותו ברבו, נוכל ללמוד מתוך מה שסיפר פעם רבי גדליה עצמו תחת אחד השיחים לתלמידו המובהק המשגיח הגה"צ רבי דן סגל שליט"א:

מידי פעם בפעם נאלץ רבי ברוך בער לנסוע מהישיבה לאיזשהו צורך, והיו מבני הישיבה שניצלו את ההזדמנות להתלוות אליו בדרכו לתחנת הרכבת, בית הנתיבות של העיירה, ושוחחו עמו אז בדברי תורה. "היה זה תענוג נפלא לשוחח עם רבי ברוך בער בלימוד במעמד שכזה" – תיאר רבי גדליה, ואף הוא עצמו היה מתלווה אליו לפרקים, לצד בחורים נוספים, כשעשה את דרכו לתחנת הרכבת.

פעם בעת הגיעו עמו לרכבת עלה בדעתו של רבי גדליה לפנות לפקידים הממונים על מכירת הכרטיסים, ולברר באיזו רכבת מתעתד רבי ברוך בער לשוב לקמניץ – באיזה יום ובאיזו שעה. רבי ברוך בער נהג לרכוש תמיד שני כרטיסים מראש, הן לנסיעה הלוך והן לנסיעה חזור, ולכן יכולים היו הפקידים לעיין קלות ברשומות ולספק לו את המידע שביקש. מבלי ששיתף מישהו בתוכניותיו, תכנן רבי גדליה להמתין לו ביום ובשעה היעודה כדי ללוות אותו חזרה בשובו לישיבה. כך, חשב לעצמו, הוא יזכה לפרק זמן של קורת רוח במחיצתו, כשיוכל לשאת ולתת עמו בדברי תורה ביחידות.

ואכן, כעבור כמה ימים, כשהגיע השעה היעודה, המתין בתחנת הרכבת, ורבי ברוך בער ירד ממנה והבחין בו. כדרכו הוא קיבל את פניו בחום ואהבה, וכמדומה שסיפר שאף חיבקו ונישקו. "הוא אהב מאד את התלמידים" – הסביר רבי גדליה – "והיה מקרב אותנו ומראה לנו אותות של חיבה וקרבה, ממש כמו אב לבניו". כך אכן הושגה מטרתו לשהות ביחידות עם רבי ברוך בער, ללכת עמו בין סמטאותיה ושביליה של העיירה קמניץ, ולשוחח עמו בדברי תורה.

עובדה זו מלמדת לא מעט, עד כמה עז היה רצונו לקבל תורה מפיו של רבי ברוך בער ולזכות בקרבתו. ('רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

כאשר נשאל פעם רבי גדליה אודות היכרותו של רבי ברוך בער עם תלמידי הישיבה ומעורבותו בהווי הישיבה, השיב: "רבי ברוך בער היה חי בעולם משלו. תמיד ראוהו תפוס מחשבות ואחוז שרעפים, כך שהיה מנותק לגמרי מניהול הישיבה בפועל. הוא לא היה מעורה בחייה ולא הכיר את התלמידים באופן אישי, פרט ליחידים".

וכשנשאל ישירות על ידי אחד מבני המשפחה האם רבי ברוך בער הכירו אישית, השיב בהתחמקות אופיינית – תשובה המשתמעת לשתי פנים: "רבי ברוך בער כמעט לא הכיר בחורים"… מאידך גיסא, בהזדמנות אחרת אכן אישר רבי גדליה את קרבתו האישית לרבי ברוך בער, כפי שמספר תלמיד ישיבת 'קול תורה' רבי יהודה קרוסקל על התבטאותו של רבי גדליה באוזניו: "אני הייתי בן בית אצל רבי ברוך בער"…

כמו כן כמה וכמה עדויות מהימנות בידינו, כי אכן רבי ברוך בער הכיר אותו אישית היטב, ייקר וחיבב את דעתו ואת כח הבנתו וסברתו, ובאורח נדיר אף התבטא אודותיו במילות שבח והערכה בהזדמנויות שונות. ('רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

קשה לתמצת שנות דור ולגשר על פני זמן כה ארוך של כארבעים שנות כהונתו של הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצ"ל, כמשגיח במשיכת קולמוס אחת. ברם, קו אחד בולט נמתח לאורך כל התקופה כולה, הוא היותו איש חינוך בכל הווייתו. באמנות מיוחדת, בחכמה ובפקחות גדולה הצליח למשוך את לב חניכיו, להעמידם תחת השפעתו, ולהעבירם בכורו המצרף. כך חרט והטביע עמוקות באישיותם את רישומו וחותמו המובהק והמיוחד.

כחלק מחובתו הראשונית כמשגיח ראה את עצמו כאחראי ישיר ועקיף על מצבו ומעמדו של כל תלמיד ותלמיד שתחת חסותו. אחריות זו החלה עם יום בואו של התלמיד לחסות בצל קורתה של הישיבה ועד ליום עזיבתו אותה. זאת כמובן לצד ניהול והכוונה יומיומית של כלל ציבור הבחורים ואמירת שיחות ו'ועדים' תמידים כסדרם. הוא לא שקט לרגע על שמריו ובכל זמן נתון ידע בפרוטרוט את מצבו של כל תלמיד ותלמיד מבחינה רוחנית: את קצב התקדמותו בלימוד ורמת ידיעותיו, את התמדתו, את יראת-השמים שבו, את הקפדתו על סדרי הישיבה וזמני התפילות. לא היתה כמעט מציאות שבחור יעדר מסדר או תפילה בישיבה, ורבי גדליה לא יבחין בו. הוא היה ניגש תמיד לתלמיד, לעתים מיד, לעתים כעבור זמן מה, ושואל ומברר לסיבת ההיעדרות.

רבי גדליה עצמו ביטא פעם במפורש את הרגשת החובה שהוא חש כמשגיח. עמיתו להנהלת הישיבה, הגאון רבי אברהם ארלנגר זצ"ל, בעל ה'ברכת אברהם', העיד בהספדו עליו כי שמע ממנו מפורשות שבמסגרת תפקידו מוטל עליו לדעת את כל הנעשה אצל כל בחור בכל זמן. היה זה בשנות הל' המוקדמות עת פרש מההשגחה בפועל בישיבה. הוא נימק אז את פרישתו משום שלדעתו כבר אין בכוחו להשגיח על הבחורים ביסודיות ובשלמות הנדרשת. הוא התבטא אז התבטאות מבהילה: "אם ברגע נתון ישנם חמישה בחורים שאינני יודע היכן הם ומה הם עושים עתה, הרי שאינני מסוגל עוד לשמש יותר כמשגיח!"… ('רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

תחושת אחריותו של רבי גדליה הביאה אותו להתמסר לתלמידיו בכל יישותו וליבו. הוא לא הסיח דעת מהם וממש שיעבד את כל כולו למענם בכדי להיטיב עמהם ולהשפיע עליהם. הוא ראה בכל תלמיד עולם ומלואו, וחישב ועמל ויגע והתאים את רף הציפיות ואופי החינוך לפי דרכו, כוחותיו ויכולותיו של כל אחד ואחד על מנת לטפחו ולגדלו. במיוחד בא הדבר לידי ביטוי בעת טיפולו בקשיים ובבעיות חינוכיות של תלמידיו; בחסרונות ובמגרעות אישיות, בחוסר עליה והתקדמות בתורה ויראת שמים, שלא לדבר על ירידות רוחניות למיניהן. אז יכולים היו לחוש עליו עד כמה כואבים לו הדברים באופן אישי, ועד כמה טורדים הם את מנוחתו. דאגותיו אלו לא היו תחומות ומוגבלות בשעות ובזמנים כל שהם, ולעתים הן אף התפרסו על פני ימים ולילות שלמים.

וכך מסוגל היה לגשת לבחור ולומר לו בגילוי לב: "דע לך! כי לא ישנתי בגללך כל הלילה, חשבתי רק עליך, איך להשפיע עליך, איך לפעול בשבילך, איך לרומם אותך"…

ואכן בישיבה סופר בשעתו בשם רעייתו של רבי גדליה – הרבנית ע"ה, על לילות שלמים בהם בעלה הגדול הדיר שינה מעיניו, כשהוא שקוע במחשבותיו ובשרעפיו בינו לבין עצמו אודות מצבם של התלמידים. תכופות הוא היה מייסר את עצמו שמא העיר לתלמיד מסוים שלא כשורה, או שהיה חרד ודואג על שלא הצליח עדיין לפצח לב אבן של תלמיד אחר. לא פעם הוא נאלץ ליטול כדורי שינה כדי לתת תנומה לעיניו… היו גם פעמים שהוא היה יוצא להסתובב ברחובות בית-וגן בשעות הקטנות של הלילה, לנשום את האויר הירושלמי הצח, ולהפיג באמצעותו את המתח הרב שאחז בו עקב העול הכבד והאחריות הכבירה שהשתרגה על צווארו. ('רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

תלמידו הוותיק, הגאון רבי אברהם סאלים, ראש ישיבת 'מאור התורה', מספר סיפור מופלא: "אחד מחברי שלמד בתקופתי בישיבה, היה בן למשפחה עניה ודלת אמצעים. אותו בחור התארס עם בת גילו בשעה טובה ומוצלחת ועמד לבנות את ביתו. במצבו הכלכלי הקשה לא היה לאל ידו לרהט ולצייד את ביתו אפילו בציוד הבסיסי ביותר. פניתי למשגיח רבי גדליה ועדכנתי אותו על מצבו הכלכלי של החתן, והוא נרתם לסייע לו בכל לב. זאת למרות שאותו בחור עזב את הישיבה כבר כמה שנים קודם לכן, ולאחר עזיבתו לא היה לו קשר מיוחד עם המשגיח.

"רבי גדליה טיכס עצה עם רעייתו – הרבנית ע"ה, והיא יצרה קשר עם בעל חנות כלים מפורסמת בירושלים, וסיפרה לו על המקרה שהגיע לפתחם. הלה ניאות למכור לה במחיר עלות סטים איכותיים של כלים במגוון גדול; כלי אוכל והגשה, כמות הגונה של סכו"ם, סירים ומחבתות ועוד. היתה זו נתינה ביד רחבה ותמיכה הגונה וגדולה בהיקפה, אשר תפשה שטח גדול מאד בדירתו הצנועה של רבי גדליה. כמובן שכולה שולמה מכיסו הפרטי.

"רבי גדליה יצר עמי קשר לאחר הקניה, וביקש שאני אקח מביתו את הכלים ואביא אותם לביתו של החתן כדי שלא יוודע שהוא זה שעומד מאחורי התרומה, וטעמו ונימוקו עמו: גם משום שרצה להקפיד על 'מתן בסתר', וגם כדי לחסוך אי נעימות מהחתן אם ייוודע לו שהמשגיח בכבודו ועצמו תרם לו תרומה כה גדולה מכספו הפרטי.

"הגעתי לביתו ימים אחדים לפני החתונה, והרבנית הכניסה אותי פנימה. למול עיני נגלה מחזה מדהים: רבי גדליה והרבנית עבדו במלוא המרץ וארזו יחד את הכלים בקופסאות ובארגזים בכדי להובילם לייעדם. בסיום האריזה הזמין רבי גדליה מונית ונסע יחד איתי לביתו המיועד של החתן. הוא התכוון רק לסייע לי להוציא את הארגזים מהמונית ולהעלם מיד בטרם יספיק החתן לראותו. אלא שלפתע הגיע החתן לדירה באופן בלתי צפוי, ונדהם לראות את המשגיח טורח ופורק קופסאות רבות ממונית ומניחן על יד ביתו.

"רבי גדליה ראה אותו בזווית עיניו והתעלם ממנו. הוא העמיד פנים כאילו הוא בא לסדר ענין כלשהו שכלל לא קשור אליו, וכשסיים השאיר אותי לבדי עם החתן, ונסע מבלי שהחליף עמו ולו מילה אחת…

"זכורני שמאד מאד התפעלתי אז מדאגתו העצומה ומהחסד המושלם שגמל עם תלמידו", סיים הרב סאלים את סיפורו, "אבל לא פחות מכך גם מהצורה החכמה בה הצניע את מעשהו. איך השתדל לעשותו בהסתר ובאין רואים!"… ('רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

תלמיד וותיק אחר של הישיבה, רבי אברהם מאיר מנדלסון זצ"ל, סיפר סיפורים נפלאים נוספים השופכים אור יקרות על דמותו האבהית והמיטיבה של רבי גדליה.

תקופת לימודיו בישיבה היו שנות עניות קשה ביותר. תקופה זו כונתה מאוחר יותר בשם 'תקופת הצנע'. בשנים הללו – שנותיה הראשונות של המדינה, הונהג בארץ קיצוב חמור של מוצרים רבים, אבל עיקר הקושי היה בקיצוב של מוצרי המזון. יצוא הסחורות של המדינה היה אז מועט ודל, ולא היה לה די מטבע זר אפילו עבור מוצרי המזון הבסיסיים, שנקנו רובם בחוץ-לארץ. במקביל, תוך שנתיים בלבד גדלה האוכלוסייה בארץ ביותר מפי שניים, ולא היה די מזון בכדי להאכיל את כולם. כתוצאה מכך מוצרים חיוניים ביותר כמו; שמן, סוכר, ביצים ומרגרינה ועוד – שלא לדבר על חמאה ועופות ובשר שנחשבו למוצרי 'מותרות' כביכול – חולקו ממש במשורה. רק הקיצוב בלחם האחיד, או 'לחם שחור' – כפי שנקרא אז, היה פחות חמור. כל בן משפחה קיבל תלושי מזון על שמו וכל המשפחה ניזונה מהתלושים הללו.

הישיבה היתה אז אחראית כמובן לתזונתם המלאה של בני הישיבה. אלא שבעת מחסור שכזה לא היתה זו משימה פשוטה כלל ועיקר לדאוג לתזונה בריאה ומאוזנת עבור בחורים צעירים רבים בעלי תיאבון בריא. לשם כך נאלצה הנהלת הישיבה לדרוש מהבחורים להביא מביתם את תלושי המזון שעל שמם. בעזרת התלושים הללו הצליח בס"ד מרובה הטבח המיתולוגי של הישיבה – אדון רוט, לבשל ולהכין לבחורים ארוחות בסיסיות מדי יום ביומו. בשבת היתה מעט הרווחה, כי מידי יום שישי עשו כמה בחורים את דרכם למאפיית 'פת' שבמרכז העיר להביא כמות של חלות מקמח משופר יותר שתרמו בעלי המאפיה עבור בני הישיבה לכבוד שבת…

על רקע קשה זה מגולל רבי אברהם מאיר את סיפורו:

"פעם אחת אירע ששכחתי להביא את תלושי המזון שלי מביתי, ונשללה זכותי לקבל ארוחות מהמטבח. יכולתי לקבל רק כמות מסוימת של לחם שחור שאותה קונה היתה הישיבה באופן חופשי. הייתי אז נער צעיר מאד ו'תזונה' שכזו שכמובן לא השביעה אותי, השרתה עלי עצב ודכדוך. מה גם שהורי התגוררו במרחק גדול – בכפר אתא הסמוכה לחיפה, ולא היתה לי אפשרות להביא את התלושים באופן מידי.

"רבי גדליה הבחין במצבי הירוד וקלט שמקורו בתזונה לא מספקת. הוא שאל את אדון רוט לסיבת הדבר, והלה השיב שמחוסר ברירה הוא לא יכול לספק לי ארוחות מלאות כיון ששכחתי את התלושים בבית. רבי גדליה הלך איתו הצידה, הסתודד עמו במשך כמה שניות, ולאחר מכן ניגש אלי אדון רוט והודיע לי שאקבל היום את הארוחה מבלי שאביא לו תלושים. כך נמשך נוהג זה במשך כמה שבועות, כשבכל יום נותן לי אדון רוט את ארוחותיי.

"כאמור, עקב מקום מגורי הרחוק לא היתה לי אפשרות להביא תוך זמן קצר את התלושים ששכחתי. בשנים ההן לא היו כמעט טלפונים בבתים פרטיים, ונאלצתי ליצור קשר עם הורי דרך סניף קופת חולים בכפר-אתא, ששם היה מכשיר טלפון. התקשרתי למזכיר וביקשתיו להודיע למשפחתי לשלוח לי את התלושים בדואר. בפועל התלושים הגיעו לירושלים רק כעבור כמה שבועות, והיה עלי לגשת לבנין הדואר הישן ברחוב יפו כדי לקבלם. רק אז העברתי אותם לאדון רוט, והייתי זכאי לאכול ממטבח הישיבה.

"לאחר תקופה שאלתי אותו כיצד נתן לי לאכול? בתחילה הוא התחמק מלענות, אך כשלחצתי עליו הוא אמר: 'הורדתי מעט מהמכסה הקצובה לכל תלמיד ונתתי לך'…

"רק כעבור כמה שנים סיפר לי אדון רוט, כי היה זה המשגיח אשר הביא לו תלושים עבורי מהמכסה הקצובה למשפחתו, ואף שם בפיו את התשובה שהוא השיב לי בפעם הקודמת. כל זאת כדי שהמעשה יֵעָשֶׂה בסתר ובשלימות. הוא גם שיער שארגיש אי נעימות רבה אם יוודע לי שהחסד אשר גמל עמי נעשה על חשבונו ועל חשבון בני-ביתו.

"באותה תקופה" – מוסיף הרב מנדלסון ומספר עוד – "היה בחור שהגיע ממשפחה מאד עניה ולא היה לו מעיל ראוי שיגן עליו מפני צינת החורף. יום אחד רבי גדליה, הביא לו מעיל פרווה ואמר לו: 'קיבלתי את המעיל כתרומה עבור תלמיד בישיבה הזקוק למעיל שכזה'. מאוחר יותר התברר כי מצבו של הבחור נגע לליבו של רבי גדליה והוא שיתף את הרבנית בדאגתו, ובעצה אחת הם החליטו לתרום עבורו מעיל פרווה שהיה ברשות הרבנית". ('רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

חכמתו והבנתו הרבה של רבי גדליה בכוחות נפשו של האדם, היו בין הסגולות והמעלות העיקריות שעמדו לו בתחום החינוך. הוא היה פדגוג-אמן ומעמיק גדול בתורת הנפש אשר הצליח לרדת לנבכי נפשו של כל תלמיד ותלמיד, לקלוט את תכונותיו, כוחותיו, חולשותיו וניסיונותיו, ולכוונו ולחנכו. הוא ידע להשמיע לאוזנו בשיחתו עמו את המילה הנכונה והמתאימה, את העצה החכמה ואת האמרה הקולעת למטרה. כך הוא חדר ללב תלמידיו, גיבש את אופיים ותכונותיהם, והעלם בגרם מעלות העבודה; בלימוד התורה, בקנין היראה והמוסר ובתיקון המידות.

ראש הישיבה רבי משה יהודה שלזינגר סיפר, כי במשך עשרות בשנים, בכל תחילת שנה היה רבי גדליה סובב בין שורות התלמידים בסדרי הלימוד הראשונים, וסוקר בעיניו את הבחורים החדשים שנכנסו לישיבה. הוא היה תוהה על קנקנם, ובתוך יום יומיים כבר היה יכול להצביע באופן חד וקולע מבלי להחטיא על טיבו של כל אחד ואחד, על דרגתו ושאיפותיו ברוחניות. הוא הוסיף כי רבי גדליה עצמו אמר לו פעם תחת אחד השיחים: "לוקח לי ימים בודדים כדי לדעת בדיוק מה קורה עם כל אחד ואחד".

ומעשה שהיה בבחור מישיבת חברון, שהיה רגיל לבוא לשמוע את שיחותיו של רבי גדליה מדי שבוע. פעם הוא ניגש אליו לאחר השיחה וביקש להתייעץ עמו בדרכי העבודה. אך רבי גדליה השיבו ריקם, באומרו: "איני יכול להדריך ולייעץ לך כי איני מכירך. אילו הייתי רואה אותך ולו סדר אחד לומד עם החברותא שלך, כבר הייתי מכיר אותך"… ('רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

התלמיד הותיק רבי נפתלי כהן מספר, כי בתקופת לימודו בישיבה יצאו רינונים אחר בחור מסוים שנחשב בישיבה לירא-שמים שעשה מעשה שאינו הגון. רבי נפתלי שוחח על כך עם רבי גדליה שדחה את הדברים מכל וכל, ואמר לו בהחלטיות: "אני מכיר את כוחות הנפש של הבחור המדובר, ולפי כוחותיו לא יתכן שעשה את המעשה שמייחסים לו"…

מעין זה מספר גם רבי אברהם סאלים, ראש ישיבת 'מאור התורה': "כשנתיים לאחר שעברתי מישיבת 'קול תורה' לישיבת פוניבז', באתי להתייעץ עם רבי גדליה אודות אחד מבני החבורה שעברו איתנו לשם.

אותו בחור תינה והתלונן בפני על מצוקה מסוימת אליה הוא נקלע לאחרונה שלא באשמתו, ואשר העיבה על המשך עלייתו הרוחנית. באתי להתייעץ ולשאול באיזה אופן ניתן לסייע לו במצוקתו. והנה לתדהמתי, בקושי הספקתי לומר כמה משפטים בודדים וכבר הבין את כל הבעיה מקצה לקצה, והשכיל לבטא את הקושי והמצוקה שאותו בחור מתמודד איתה אף טוב יותר מהבחור עצמו.

הוא ניתח לפרטי פרטים את הקורה עמו, ותיאר זאת באופן כה מדויק כאילו הבחור היה צמוד אליו כל השנתיים האחרונות. לבסוף הוא גם יעץ עצה הגונה ונכונה מה לפעול וכיצד. השתוממתי אז מחכמתו האדירה המשולבת בכישרון ייחודי של אבחנה בכוחות הנפש". ('רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

בנושא זה סיפר רבי יששכר כהן, משגיח ישיבת 'קול תורה' לצעירים, כי פעם הגיעו שני אחים מחוץ-לארץ ללמוד בישיבה, ותקופה קצרה לאחר מכן הם רצו לקבל על עצמם הנהגה מסוימת של מידת חסידות שאינה מקובלת כל כך בין בני ישיבות. רבי גדליה שעמד על פנימיותם בשיחה קלה ששוחח עמם, הזהירם לבל יקבלו על עצמם קבלה כזאת מתוך התלהבות רגעית, כי זו הנהגה פזיזה שלא יוכלו לעמוד בה לאורך זמן. אחד מהם אכן שמע לעצתו והתקדם בקצב שהוא התווה לו, וזכה לעלות ולהתעלות בתורה וביראת שמים. כיום הוא אברך שתורתו אומנותו אשר נמנה בין חשובי הלומדים בישיבת מיר. לעומתו האח השני היה חכם בעיני עצמו, ולא זו בלבד שלא קיבל את העצה, אלא אף רטן כנגדו שהוא מונע ממנו כביכול להתעלות. בסופו של דבר הלה לא התעלה כמצופה ממנו לפי כוחותיו ויכולותיו, וכעבור תקופה אף החל לסגת בתורה ויראת-שמים. ('רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

היכרות עמוקה זו עם נפש תלמידיו הקנתה לו את היכולת לנהוג עם כל אחד מהם כפי טבעו ואישיותו. הוא תמיד מצא את האיזון והמשקל הנכון כדי להתאים את הנהגתו לנסיבות המשתנות ממקרה למקרה ומתלמיד לתלמיד – בחשבון מדויק ובמינון מדוקדק. פעמים מצא לנכון להעמיד את התלמיד על מקומו בהטפת מוסר ובתוכחה, ולעתים החליט לנהוג עימו דוקא בכסיות של משי, בחיוך ובעדינות. פעמים בארוכה ופעמים בקצרה, מפורשות או בדרך רמז. הכל בחכמה ובתבונה לפי הענין, המקום והזמן.

תיאור הנהגותיו אלה מסתייע מדברים שנשמעו ממנו. בהתבטאות נדירה על עצמו הוא אמר פעם לתלמיד: "צריך לדון כל אדם לכף זכות ואפילו את המשגיח בישיבה. הרי מטבע הדברים על משגיחים ישנם תמיד תלונות מצד התלמידים. אם הוא מאריך לדבר עם פלוני, אזי נדמה לו שהמשגיח נטפל אליו יותר מדי, ואם הוא ממעט לדבר עימו, אזי הוא מרגיש מקופח שלא שמים אליו לב. וכך כל מה שהמשגיח יעשה ימצאו כאלו שלא יהיו מרוצים. לכן צריך לדעת מראש, כי המשגיח רואה את מכלול התמונה בצורה טובה יותר מכפי שהתלמידים רואים אותה, ומתאים את הנהגתו לפי ראות עיניו, ועליהם לדון אותו לכף זכות, גם כאשר נראה להם שהוא טועה".

תלמידו רבי אביעזר שפירא, מנהל רוחני דישיבת 'קול תורה' לצעירים, המליץ בהספדו עליו בהלוויה את דברי נעים זמירות ישראל (תהילים כט, ד): "קול ד' בכח, קול ד' בהדר". קול ד' הוא בעל עוצמת כח אדירה, אך יש בו גם שילוב ומיזוג של 'הדר', של יופי פנימי. האדם המושל ביצרו יודע לכוון את הנהגתו ומידותיו על פי אמות המידה של תורה: מתי להשתמש עם קול ד' בכח ומתי עם קול ד' בהדר; מתי להיות תקיף ומתי לבבי; מתי לנהוג בקשיחות ומתי ברכות. כל הנהגה לפי עניינה ושעתה.

והוסיף בסכמו את הדברים: "התכונה הזו היא שהביאה לכוחו והשפעתו הגדולה של רבינו המשגיח זצ"ל. משום שניכר היה שכל פעולה ומעשה שלו לכל אחד ובכל עת – נעשה תחת שלטון השכל ובמשילות גמורה על היצר, והוא זה המכוון דרכיו בכח או בהדר, בתקיפות או בלבביות". ('רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

מספר תלמידו רבי זליג פראג: "היה בתקופתי בישיבה בחור טוב שהיה מחוזק בתורה ובתפילה. בתקופה מסוימת היתה לו ירידה רוחנית שרבי גדליה כמובן הרגיש בה, אך לא דיבר איתו מאומה עליה. כעבור כמה חודשים התעשת הבחור, שם קץ להזנחה והחל לחזור למעמדו ולמצבו הקודם. רבי גדליה המתין כל העת ורק עתה, כאשר נפסקה הירידה, הוא ניגש אליו ואמר לו: 'שמתי לב כי בחודשים האחרונים היתה לך ירידה כלשהי, אבל כעת אני שמח לראות שאתה שוב מתחזק ומתעלה. כך צריך להיות! אסור להתרגש מירידות! זו דרך העבודה של האדם, יורדים ושוב עולים ושוב יורדים, וטוב שהמשכת הלאה מבלי להתפעל'…

"אותו תלמיד ציין לימים באוזני את הפקחות והחכמה העצומה שביסוד הגישה. הוא הדגיש שאם הוא היה ניגש אליו להוכיחו ולהעמידו במקומו קודם לכן, בעיצומה של הירידה, במצב רוחו הירוד דאז, ספק אם אכן היה מצליח לחזקו ולהוציאו ממצבו. אך עתה, משניגש אליו לאחר שכבר חזר לעצמו, מנע ממנו בכך את רגשות האשמה על החודשים שירדו אצלו לטמיון בתקופת רפיונו. בפרט ש'על הדרך' הוא אף החמיא לו על יכולתו להיחלץ חושים ולא להתרגש יותר מדי מירידות. דבריו הביאוהו להגביר חיילים ולהתעלות אף יותר מהתעלותו לפני הירידה". ('רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

והרי סיפורו של רבי משה כהנא-שטרייכר ממושב בית חלקיה: "בתחילת זמן קיץ באחת השנים שלמדתי ב'קול תורה' נעדרתי מהישיבה לתקופה של חודש. היתה זו עונת הקצירה שבה נדרשתי להטות כתף ולסייע בעבודות השדה של אבא ז"ל במושב שלנו. בשעתו היה זה אך טבעי ומקובל שגם נערים שהלכו ללמוד בישיבות קדושות באים בעונות מסויימות לסייע בעבודות השדה, וכאמור, בעקבות כך לא הייתי בישיבה במשך חודש.

"כשחלפה העונה ורציתי לחזור לישיבה, חששתי מאד מהנזיפה שאקבל מרבי גדליה על היעדרותי הממושכת מהישיבה מבלי שעדכנתי אותו מראש על כך. חישבתי את צעדי לבוא בשעה שהוא לא אמור להיות נוכח בישיבה. שיערתי בדעתי כי חצי שעה לאחר תפילת מנחה הוא כבר ודאי לא יהיה בשטח, וכך אוכל להשתלב בתוך המולת הבחורים בשקט מבלי שישים לב שבאתי. כך בכל אופן חשבתי לתומי במבט ילדותי צעיר.

"אך למזלי – 'את אשר יגורתי בא לי'. בדיוק המפגש אשר ממנו כה חששתי ויראתי התגשם. עם הגעתי והמזוודה בידי לחצר הישיבה יצא רבי גדליה מבנין הישיבה. הוא ירד את המדרגות מולי, והבחין בי. לא יכולתי לחמוק ממנו ימין ושמאל.

הוא פתח זוג עינים כמשתומם: 'מוישה! מה זה?… חודש שלם לא להיות?'… והשבתי בקול שקט ומהסס: 'עבדתי בחקלאות אצל אבא שלי במושב'.

תשובתי לא סיפקה אותו. הוא הרים גבות והפריח ידיים לאוויר בהתפעלות שוב ושוב: 'בשביל זה לא נמצאים בישיבה חודש שלם? חודש שלם!'…

'שהמשגיח יבין', ניסיתי להסביר, 'תחילת הקיץ זו עונה חקלאית, והיו זקוקים לי במושב, ולכן נשארתי לעבוד שם בשדות'…

הוא שמע והחריש. הוא כנראה הבין גם מה מונח בין המילים שלי; המצב המשפחתי, הלחץ מצד ההורים ובני המושב ועוד, והתלבט איך להגיב. כך חלפה לה דקת דומיה שנדמתה בעיני כנצח. הוא שקל היטב מה לומר ואיך לומר, ואז אמר לי משפט שרודף אותי כל החיים: 'הכל טוב ויפה, אבל דבר אחד ברור, תלמיד חכם אתה לא תצמח מכל התירוצים הללו!'… כך אמר, והמשיך בדרכו מבלי להוסיף אף מילה".

"בתנאי אותם הימים ונסיבותיהם", מסיים רבי משה, "היתה זו התגובה החכמה ביותר שיכול היה להגיב לי בכדי שאמשיך להישאר במסגרת ישיבתית, ולא אחפש לעצמי שדות זרים לרעות בהן, תרתי-משמע. המשפט הזה עומד למול עיני, ומלווה אותי כל השנים". ('רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

אם במשך כל ימות השנה שפעת אורו ומוסרו של רבי גדליה ניכרת ובולטת היתה בהנהגתם ובהליכותיהם של בני הישיבה, עיצבה את אישיותם ובנתה את שיעור קומתם, על אחת כמה וכמה היה כך בימי הרחמים והסליחות ובימים הנוראים. אז היה רבי גדליה שואב אותם אל האטמוספרה ה'אלולית' המחשמלת שיצר במו ידיו בישיבה ומנשאם אל-על.

אוירת פסגות מעין זו שאפפה בחודש אלול את היכלי הישיבות הקדושות בדורות קודמים לנוכח 'קול הקורא קדוש אלול'. ורישומי תקופה זו בצילו ובמחיצתו ננעצו במעמקי ליבם של תלמידי הישיבה לדורותיה.

בשיחותיו התובעניות ובמושכלות מוסרו הנוקבות, הצית רבי גדליה בקרב שומעי לקחו את להט אש האלול, החדיר בהם את אימת הדין וחומר המשפט. אך בעיקר עורר בהם רצון, שאיפה וכמיהה להכשרה, התחזקות והתעצמות בכל עוז בכל תחומי העבודה: עמל התורה, עבודת התפילה, תיקון המידות, יראה ומוסר, כהכנה רבתית לקראת הימים הנוראים המשמשים ובאים.

מאז נשמעה יבבתו הראשונה של השופר בראש חודש אלול, וככל שנקפו הימים לקראת ראש השנה, היה רבי גדליה מרבה את התכונה, חרדת הדין והדריכות בקרב בני הישיבה. כל שבוע הוא היה פותח את השיחה בקול הומה עם מנין הימים שכבר חלפו בחודש אלול, ומנין הימים שנותרו עדיין עד ראש השנה, ממש כפי שסופרים בספירת העומר: "אנחנו כבר עומדים בעיצומם של ימי האלול". "כבר עברו עשרה ימים בתוך אלול ומתקרבים יותר לימי הדין". "כבר עברו שבועיים בחודש אלול, יום הדין מתקרב". "במוצאי שבת כבר אומרים סליחות". "אור האלול כבר הולך". "כלל ישראל מאבד את המנוחה לקראת יום הדין".

וכדרכו היה ממשיך מיד בתביעה רמה לתת לזה ביטוי מעשי בחיי היום יום: "עם התקרב ימי הדין צריך היחיד, המבין, לחשוב עם עצמו חשבונו, כמה הוא בא לקראת הימים האלו, במה התחזק? האם החיזוק שלו מסתכם רק בזה שאומר 'לדוד ד' אורי וישעי' בסוף התפילה, ושאר ההנהגה היא בשגרת ה'אחרים', 'כמו כולם'?! או שאכן יש כאן חיזוק מהותי. יש 'בסיס' ו'מעמיד' של התייצבות על דרך טוב?"…

וכבר בפתיחה זו בכל שיחה ושיחה, היה בכדי להרטיט את ליבות השומעים, ולהעמיס בהם רגשות של היטהרות והזדככות לקראת ימי הדין, כל אחד לפום דרגתו והשגתו.

שינוי שהוסיף נופך לאווירת הרצינות וכובד-הראש באלול היה אמירת 'ועדים' במוסר לכלל בני הישיבה. בשונה משאר ימות השנה בהם רבי גדליה היה אומר 'ועדים' רק לבני שיעור ג', באלול הוא אמר 'ועדים' לכל השיעורים. לאחר תפילת מעריב הוא היה פונה לחדרו שם המתין עד לאחר שהבחורים יסיימו לאכול ארוחת ערב, ובכל יום, מלבד יום שלישי – היום הקבוע של השיחה, התאספו כל פעם בני שיעור אחר בחדר שיעורים, לשמוע ועד מוסרי מפיו.

אגב, היו קוראים לו לבוא מחדרו רק לאחר שכל הבחורים כבר ישבו במקומותיהם, כי מאד חרה לו שבחורים מאחרים להיכנס ל'ועד'. ה'ועדים' באלול היו אמנם קצרים יותר מבחינת הזמן מהרגיל באמצע השנה, אבל היו מיוחדים באיכות. הדברים היו נוקבים ותובעים, והקיצו את השומעים מתרדמת הזמן. ('רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

כדרכו של רבי גדליה בשאר ימות השנה, כך גם שיחותיו בחודש אלול לא נשאו אופי של דרשות מגידים. הוא לא בא לעורר את רגשות השומעים בניגון רוטט, באמרות שפר, בסיפורים מלהיבים, ולא ביקש לנגן על מיתרי ליבם בדרך של איומים והפחדות. רבי גדליה עמל לכבוש את שכלם. הוא היה מעמיד על קומתן סוגיות והדרכות בדרכי עבודת ד', בהן הקיף את מהות עבודת האדם ועבודת הימים, והציב יסודות מחשבה ודעת בנויים קומה אחר קומה, בשכל בריא ובהגיון צרוף. מתוכן עלו והזדקרו מסקנות נוקבות, שהפכו לגורמים מחייבים ותובעים, מצד הכרת האמת הזועקת מהם, ומתוך ההבנה העמוקה הזאת הם השפיעו אף על כְּלֵי הרגש. קשה היה להישאר אדישים ושווי-נפש מול תביעות ומסקנות כה נוראות ונוקבות.

השיחות נמסרו במהלך מסויים מראש חודש אלול ועד מוצאי יום הכיפורים, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך. לא הרי עבודת תחילת חודש אלול, לעבודת סוף החודש, ולא הרי עבודת ראש-השנה כעבודת עשרת ימי תשובה ויום-הכיפורים. היה זה מהלך מסודר, עקבי, בנוי של עבודה. כל עת לפי עניינו ומהותו. מהלך שניתב את הנפש אל סולם העליה והעבודה בזה יום הדין בצורה מבוקרת ובטוחה.

לכן, כאשר שנה אחת בחודש אלול, הזמינה הנהלת הישיבה דרשן נודע לשאת מדברותיו לזכרו של אחד מבעלי המוסר שנפטר בחודש זה, לא היתה דעתו של רבי גדליה נוחה מכך. הוא התבטא אז במורת רוח באוזני המארגנים: "אני לא אומר לא, אבל אין זה לרוחי ולרצוני".

הוא טען, כי למרות שודאי דבריו של אותו דרשן יוצאים מלב טהור וספוגים בצדקות ויראת-שמים, אך הם אינם עולים בקנה אחד עם מהלך שיחותיו. בעוד שיחותיו בנויות במהלך מסודר של עבודה, מחושב ומותאם מדריגה אחר מדריגה מתחילת אלול ועד יום הכיפורים. אותו דרשן מדבר יותר באופן כללי, בהתלהבות, בהסתערות, עם מעוף דמיוני, באופן שאמנם כובש את השומעים, אך כשפג הרגש שוב לא נותר בידיהם מאומה.

הגדיר זאת אחד התלמידים בשפתו: "אמנם שניהם הצליחו להצית אש בלבבות, אך בעוד אשו של רבי גדליה היתה אש של גחלים, הרי שאשו של אותו דרשן היתה אש של קוצים. בקוצים נדלקת מיד שלהבת גדולה, אבל היא גם נכבית מהר, כי אין לה בית אחיזה. לעומתה, אש של גחלים, בתחילה הגחלים עמומות, לוקח זמן להבעיר אותן, וגם אינן מתפשטות לממדי ענק, אך לאש כזאת בית אחיזה, והבערה מחזיקה זמן רב"… ('רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

תלמיד 'קול תורה', הסופר רבי יאיר וינשטוק, במאמר מיוחד שכתב לאחר הסתלקותו של רבי גדליה, מפליג בערגה אל אותם חודשי אלול מרוממים בצילו ובהשראתו:

"פטירתו של המשגיח זצ"ל בצום גדליה השנה, החזירה אותי בבת אחת לימי עלומיי, ואני נער צעיר החובש את ספסלי ישיבת 'קול תורה' בשכונת בית וגן הירושלמית. עשרות שנים כבר חלפו מאז, אבל השאגה שלו פולחת הלבבות, 'אָט גֵייט משפט' ['הנה הולך ומתקרב המשפט'], עדיין מהדהדת באוזניי, כאילו רק היום שמעתיה, ודמותו עומדת חיה לנגד עיני.

"כל ימות השנה היה רבי גדליה חי בהיכלות של רוממות ואצילות, על אחת כמה וכמה כאשר הגיע חודש אלול. מן היום הראשון של הזמן, החל מנקר את גידינו בשאגותיו הפולחות לבבות: 'ראש השנה מתקרב, אָט גייט משפט'. הוא הצליח לסחוף באישו היוקדת בחורים צעירים ועליזים הפטורים מעול דאגות, ולהחדיר עד לשד עצמותיהם את הפחד הנורא מן המשפט העליון. אימת הדין היתה כובשת את הכל.

"הוא נטע בלבנו עוד פחד נורא, שמא ראש-השנה יגיע ואנחנו נצנח לתוכו בלי הכנה מספקת ולא נתעורר מבעוד מועד משינת הבלי הזמן. הוא כל כך הצליח, עד כי פעם, במהלך החורף של השנה הראשונה, בישיבה גדולה 'קול תורה', התעוררתי כולי מסויט מחלום בלהות, שבו כבר הגיע ראש-השנה והנה עומדים אנו למשפט, ואני כלל לא מוכן. רק לאחר דקה נזכרתי: בחודש טבת אנו עומדים, יש לנו עוד שמונה חודשים שלמים להתכונן לראש השנה, ורווח לי.

"אלול של רבי גדליה היה מערכה בנויה לתלפיות של הכנה למשפט. מיום שלישי לזמן רעווא דרעווין לאחר סעודה שלישית, כאשר הכל עוברים מחדר האוכל אל היכל הישיבה, משמוע'ס אחד למשנהו, הוא רומם אותנו עוד טפח. 'התקרבנו לראש השנה בעוד שלושה ימים', פתח את השיחה בחיוכו הנלבב, כשההמשך ברור מאליו. המסר הסמוי ולעיתים אף הגלוי, 'מה קורה אתכם, האם התעליתם?'…

"לא היה גורם מעורר ומחייב יותר משאלותיו הנוקבות של רבי גדליה, מזעקתו המפלחת לבבות, 'שלושה ספרים נפתחים', והנה אתה רואה לנגד עיניך חי וברור ומוחשי, מול העיניים, את מהלך המשפט כולו ואת הספרים הנפתחים.

"איבוד ההרגשים היה בעיניו האסון הנורא ביותר. הוא היה זועק: 'יכול בחור ישיבה להסתובב בישיבה לפני יום הדין כשהוא בבחינת סוס. לבו נטול הרגשים, אטום וסתום'. לעיתים השתמש בדוגמאות קיצוניות כדי לעורר אותנו ואת ההרגשים שלנו.

"סיפר לי אחי, רבי צבי וינשטוק, האח הגדול שסלל עבור כל בני המשפחה את הדרך לישיבת 'קול תורה': כי בימי נעוריו, לקראת ראש השנה הוא ניגש אל המשגיח וביקש ממנו רשות להיעדר מהישיבה בימי החג כדי להתפלל יחד עם הרבי, הוא האדמו"ר הרב הקדוש רבי משה מרדכי מלעלוב זצ"ל.

"המשגיח ידע כי תלמידו בא מבית חסידי, הן הוא עצמו בא מבית כזה, אבל הוא היה מזועזע בעליל מן המחשבה על תפילה בראש השנה לא בהיכל הישיבה. 'האם יש שם 'עובדים' בין המתפללים?' – בירר בדאגה, וכשנענה כי נמצא שם העובד הגדול ביותר, הרבי עצמו, ואיתו עוד כמה יהודים חסידיים מופלגים מן השורה הראשונה, נרגע. העיקר שתלמידו לא יתפלל רק עם אנשים שלא עוררו את לבם כיאות לקראת התפילות הנשגבות.

"עשרות שנים חלפו מאז, ומדי שנה, כאשר מתקרב ראש חודש אלול, נזכר אני בשיחותיו הסוערות של רבי גדליה. כן, הן חסרות לי מדי שנה. אך זעקתו הנצחית 'אָט גֵייט משפט', שאותה התרה מלב אוהב ודואג, על המשפט המתקרב, מוסיפה ומהדהדת באוזנינו כל שנה ושנה מחדש". ('רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

בשיחה מאלפת, עתירת זיכרונות, אשר קיימנו עם אחד מחשובי התלמידים, רבי מנחם דויטש, ר"מ בישיבת 'באר התורה', אודות שנות לימודו ב'קול תורה' וחינוכו על ברכי המשגיח, הוא ייחד את דיבורו על ימי הרחמים והסליחות בהשראתו ובמחיצתו. הרי תיאורו המורחב והמפורט לפנינו:

"את האוירה שיצר רבי גדליה בישיבה באלול אפשר היה לחתוך בסכין. היא היתה סמיכה וכמעט ניתנת למישוש. זה היה דבר שיש בו ממש. רבי גדליה בכוחו הגדול הצליח להחדיר בנו את אימת הדין, להגביה אותנו, ולרומם את מחשבת המוסר שלנו בצורה פלאית. זה היה מדהים לראות איך בחורים צעירים מסתובבים עם מחשבות כה גבוהות במוסר, עם שאיפות ורצונות לשיפור והתעלות, ועם תחושה כה עילאית של קירבת אלוקים. אני זוכר מידי שנה לאחר יום כיפור היתה לרבים מאיתנו הרגשה של כעין נפילה כזאת, נחיתה מהר גבוה אל תהום עמוקה. מעולם רוחני כה גבוה, טמיר ונאצל של אלול, אל עולם החולין, שגרת היום יום.

"למרות שכבר חלפו למעלה מחמישים שנה, עדיין חקוק בליבי תוכן דבריו של רבי גדליה שדיבר ב'ועד' הראשון באלול בתחילת דרכי בישיבה.

"הוא רצה אז להלהיב את רוחנו להתחיל בהכנה ועבודה כבר בתחילת חודש אלול, ולא להיות מהמאחרים המתעוררים בערב ראש השנה, וכה אמר: אתם תגיעו לראש השנה, ותעמדו בתפילה לפני הקדוש ברוך הוא, ותאמרו לפניו 'המלך הקדוש'. מה הוא יענה לכם? הוא יטען לכם את הטענה הנוראה שהשמיע אספסיינוס קיסר רומי באוזני רבן יוחנן בן זכאי (גיטין נו, א), כאשר יצא אליו במסירות נפש למען העם היושב ברעב, ופתח ואמר לו: 'שלמא עליך מלכא!', השיבו הקיסר: 'אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי?'. ['אם כדברך שאני מלך, מדוע לא באת אלי עד היום'?!]. כלומר: אם אתה פונה אל הקדוש ברוך הוא ומכיר במלכותו, אזי מיד צצה ומתעוררת השאלה, או נכון יותר התביעה – היכן היית עד עכשיו? היכן היית כל האלול?…

"רבי גדליה פילח את חלל החדר בשאגתו האדירה: 'עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי?!…

"האם מישהו מאיתנו רוצה שהקדוש ברוך הוא יאמר לו טענה כזאת חס ושלום? הרי אין מה לענות על טענה כזו?!'… דבריו לפתו את ליבנו, ועשו עלינו רושם עצום.

"רבי גדליה תבע מאיתנו שנחיה באלול במצב גבוה ומרומם יותר משאר ימות השנה. 'שנחיה חיים שלא על דרך השגרה והמלומדה' – כלשונו, והוא אכן הצליח להשפיע עלינו השפעה מרובה.

"אני נזכר באנקדוטה מעניינת, שולית אמנם, אבל מבטאת את האוירה שהוא הצליח להחדיר בקרב בני הישיבה: בעודנו בחורים צעירים, בני שיעור א' בישיבה-קטנה, בשבת לפני ראש-השנה עמדנו כמה בחורים במרפסת של הישיבה ופיצחנו גרעינים, מבלי הרבה מחשבה ושימת-לב על מעשינו.

"לפתע ניגש אלינו בחור חשוב משיעור ה' בישיבה, היה זה רבי שלמה ברויאר, לימים חתנו של רבי גדליה, ומשגיח בישיבת 'בית מתתיהו'. הוא אמר לנו בקול תוהה: 'אנחנו עומדים בשבת לפני ראש השנה וכך מפצחים גרעינים?!'… היה די במילותיו הספורות כדי שכולנו נזרוק את הגרעינים מידינו ללא שהות וניכנס פנימה.

"האוירה שהיתה בישיבה באלול, תבעה רצינות, תבעה רוממות, תבעה לברוח מכל פעולה שך קלות-דעת. לאחר שאותו בחור חשוב העיר את תשומת ליבנו לכך אכן חשנו אז ס'איז פאסט נישט ['שאין זה מתאים']. אין צריך לומר, שהיה זה מכח חינוכו של רבי גדליה". ('רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

במשך קרוב לעשור, משנת תש"ה עד לשנת תשט"ו לערך, מידי יום שישי בבוקר, היה המשגיח הנערץ רבי גדליה אייזמן אומר במשך שעה שלימה שיעור הלכה ייחודי, בעיון עמוק ובהיקף.

כך מתאר זאת בשפתו אחד מוותיקי התלמידים, רבי יצחק הקר, ראש ישיבת 'גרודנא' – באר יעקב:

"בתקופתי למדנו הלכות שבת על פי סדר 'טור אורח חיים'. רבי גדליה החל את השיעור בקריאת לשונו של ה'טור' בפנים הספר, ואחר כך עבר לבירור ההלכה משורשה ביסודיות ולמדנות רבה. הוא הציג את מקור ההלכה מהגמרא ומהראשונים; הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש ועוד. אחר כך צלל לעומק דבריהם, חישב את ההבדלים בין הלשונות והשיטות, והסיק את המסקנות העולות מההבדלים הללו. כך הוא הגיע עד להכרעת ההלכה ב'שולחן ערוך' ובנושאי כליו; ה'מגן אברהם', וה'מחצית השקל', ועד לפוסקים האחרונים; ה'משנה ברורה' וה'חזון איש'. שיעורים אלו היוו עבורנו את הבסיס ללימוד ההלכה, ונתנו בידינו כלים לכל החיים כיצד מבררים הלכה כראוי.

"אחד המצוינים שבבני החבורה בשעתו, היה הגאון רבי יהושע ישעיה נויבירט זצ"ל. באותם השיעורים הוא היה רגיל לשבת באופן קבוע בספסל הראשון מול רבי גדליה ולהקשיב בשקיקה ובריכוז לכל מילה היוצאת מפיו. הוא היה גם מעלה על גבי הכתב את הנידונים והספיקות שרבי גדליה עורר בשיעורים ולא הכריע בהם. מידי פעם היה הרב נויבירט מכתת את רגליו לבני-ברק, למעונו של מרן בעל ה'חזון איש' זצ"ל. הוא היה מציג בפניו את כל אותן השאלות והספיקות שנצטברו אצלו עד אותו זמן, ושמע ממנו את הכרעתו עליהם. דומה, כי זרעי חיבורו הגדול 'שמירת שבת כהלכתה', החלו להיזרע בשיעורים אלו".

תלמיד וותיק נוסף, רבי אברהם סאלים, ראש ישיבת 'מאור התורה', מתאר אף הוא בכיסופים וערגה את אותם שיעורי הלכה מיוחדים ששמע בשעתו מפי רבי גדליה:

"היינו אז בחורים צעירים ולא הורגלנו בלימוד כה מעמיק, ובתחילה היה זה אף מעט 'כבד' עבורנו… אך כעבור זמן התחלנו להבין, כי מלבד התועלת העצומה שהפקנו מרכישת הידע ההלכתי שרבי גדליה הקנה לנו, הוא בעצם הדריך אותנו כיצד ללמוד הלכה, וכיצד להעמיד אותה על מכונה ובוריה בדעת ובתבונה".

אחד מוותיקי התלמידים, רבי אביגדור נבנצאל, רבה של העיר העתיקה בירושלים, אף דולה מזכרונו דיון הלכתי מעניין שהתעורר באותם השיעורים. הדיון הביא בכנפיו ויכוח מעשי בין רבי גדליה לבין עמיתו ראש הישיבה מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל:

"היה זה כאשר למדו במסגרת השיעור הלכות שבת והגיעו להלכות 'מוקצה' שבסימן ש"ח. רבי גדליה העלה אז את הנידון – האם מותר לטלטל בשבת כלי שולחן; מזלג, כף, צלחת וכיוצא בזה לא לשם שימוש בהם אלא מתוך תנועות ידיים חסרות מנוחה ועצבניות. לאחר דין ודברים הסיק רבי גדליה לאיסור. נימוקו היה, משום שגם כלי שמלאכתו להיתר אסור לטלטלו שלא לצורך, ולדעת כמה ראשונים כל שאפשר להימנע מהטלטול הוא נחשב שלא לצורך. על פי ההגדרה הזו טלטול כלי שולחן רק כדי להרגיע את העצבים הוא טלטול שאפשר להימנע ממנו. אך רבי שלמה זלמן טען לעומתו, שלא ניתן לומר שהטלטול הזה נחשב ממש שלא לצורך, שהרי סוף סוף לאדם יש תועלת ממנו, ולכן הסיק להיתר". ('רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

מורינו רבי גדליה אייזמן זצוק"ל משגיח בישיבת קול תורה אמר, אם השאיפה גורמת לבחור שיתחזק, ויתקדם לעלות במעלות התורה והיראה, אזי מחשבה זו ראויה, אבל אם חלילה השאיפה מרפה את הבחור ושוברת את רוחו, אזי אסור לו לשאוף לגדולות. (רבי הלל בריסק)