תשרי - ג' תשרי - יומא דהילולא של המשגיח רבי גדליה אייזמן זצ"ל | יומא דהילולא| דף 3 תשרי - ג' תשרי - יומא דהילולא של המשגיח רבי גדליה אייזמן זצ"ל | יומא דהילולא| דף 3
סיפר הרה"ג רבי נחום בוקלר שליט"א: הגאון הצדיק רבי גדליה אייזמן זצ"ל, משגיח ישיבת 'קול תורה', היה נוהג להתיישב בדקות הראשונות של סדר מוסר בהיכל הישיבה, סמוך לפתח בית המדרש. פרק זמן זה הקדיש לבחורים שבקשו לשוחח עמו בדרכי העבודה והמוסר או לשאול בעצתו. בתום התור של השואלים, היה המשגיח צועד אל מקומו הקבוע הממוקם בימין ארון הקדש להמשך הסדר. כך נהג במשך עשרות שנים.

ביום מן הימים, בערוב ימיו של רבי גדליה, כאשר נכנס לבית המדרש לסדר מוסר, במקום להתישב בפתח כמנהגו, התקדם ישירות אל מקומו הקבוע במזרח. תלמיד הישיבה באותם ימים, הרב נחום בוקלר, העיר לו על כך. נעצר רבי גדליה מלכתו והגיב לאחר רגע: "מה זה משנה כאן או כאן?" והמשיך לצעוד אל מקומו במזרח.

בהגיעו למקומו, עוד לפני שפתח את ספר המוסר בכבד ראש וברצינות כדרכו, סב על עקבותיו והחל לסגת חזרה לכוון מקומו בפתח בית המדרש. בדרכו חזרה אותת לרב בוקלר כי ברצונו לומר לו דבר מה: "תראה כמה קשה לאדם להודות על האמת", התודה רבי גדליה בפני בחור צעיר ממנו בכשבעים שנה. "האמת היא שטעיתי. כשנכנסתי לבית המדרש שכחתי שעלי להתישב שם בפתח, והנה כשבאת להאיר את עיני על כך, באופן טבעי לא הייתי מסוגל להודות בטעותי, והגבתי כפי שהגבתי…".

מבהיל! זקן המשגיחים, ענק בתורה וביראה, חי מתוך התבוננות מעמיקה על כל צעד שעשה, ומודה על האמת לפני בחור שצעיר ממנו בשבעים שנה!!!
 
סיפר לאחד מתלמידיו בישיבת 'קול תורה', על מאורע שאירע לו בשנותיו בישיבת קלצק, אשר ממחיש את יפי מידותיו ונימוסיו האציליים כבר באותן שנים. מצידו של רבי גדליה היתה זו הנהגה חריגה ולא אופיינית, לספר סיפור כעין זה על עצמו, והוא עשה זאת עקב מעשה שלא יעשה, שאירע בישיבת 'קול תורה' בשנותיו הראשונות בישיבה, כאשר אחד הבחורים פגע אז פגיעה קשה בבחור חדש שהצטרף לשורותיה, ורבי גדליה השתמש בסיפור זה כתוכחה והטפת מוסר לפוגע.

הבחור שבא מקרוב היה עולה חדש שבלט בשונותו בישיבה. למרות שעולים חדשים כבר לא נחשבו אז לחריגים בנוף הישיבה – שקלטה בשנותיה הראשונות פליטים רבים ממדינות אירופה – הבחור הזה היה יוצא דופן. הוא היה תמים מהמקובל בהליכותיו ובהנהגותיו, ובהופעתו החיצונית הוא אף היה רחב-מימדים ומוגבל מעט בתנועותיו.

באחד הימים, בתחילת סדר מוסר, חפץ היה אותו בחור להיכנס למקומו על הספסל הקבוע לו בבית המדרש. אולם במושב החיצוני של הספסל ישב בחור בשם דוד, וכדי שיוכל הבחור החדש להגיע למקומו, היה על אותו דוד לקום ממקומו ולאפשר לו לעבור. אלא שהוא החליט להתחכם לבחור וסימן לו להיכנס ולזחול מתחת לשולחן כדי להגיע למקומו. הבחור, בתמימותו, גחן לכיוון הרצפה וזחל ודחף את עצמו מתחת לשולחן אל מקום מושבו, בעוד דוד ובחורים נוספים אחרים שהבחינו במתרחש מחייכים וצוחקים למשובתו.

על פי אמות המידה המוסריות היה זה מעשה שלא יעשה, ובלתי אפשרי היה מצידו של רבי גדליה להבליג על כך. אי לכך, מיד בתום תפילת מעריב הוא קרא לאותו דוד ואמר לו כדברים האלה:

"כאשר התמניתי כאן למשגיח, עבר אתי ראש הישיבה רבי ברוך קונשטט על רשימת התלמידים, ודיווח לי על כל אחד מהם; על תכונותיו, מעלותיו וחסרונותיו, אך לגביך היתה לי היום הזדמנות מצוינת להכיר את מידותיך 'הטובות' באופן בלתי אמצעי ולא מפי השמועה… יש לנו כאן בישיבה בחור בודד, בעל אופי תמים, שבנוסף לכך הינו גם בעל בשר וכבד תנועה. במקום לסייע לו ולעזור לו, שמת אותו ללעג בעיני חבריו!"…

"כשהייתי בחור צעיר", המשיך וסיפר, "למדתי בישיבת קלצק, וכמקובל בימים ההם אכלתי 'טֶעֶג' ['ימים'] יחד עם שני תלמידים נוספים אצל משפחה מקומית. משום מה תמיד היתה עקרת הבית מגישה לי את האוכל אחרון. כך היא נהגה בקביעות מבלי שידעתי את הסיבה לכך. כיון שתופעה זו נראתה לי מכוונת ועקבית – היא הכאיבה לי ופגעה בי, אך כמובן לא שאלתי אותה על כך אף פעם…

"אלא שבהזדמנות, כאשר שני התלמידים האחרים נעדרו מסיבה כלשהי, היא אמרה לי בנימה אישית: 'כעת אני יכולה לספר לך את האמת. אין לי שום דבר נגדך, אדרבה, הסיבה שאני מגישה לך את האוכל תמיד אחרון, היא משום שבניגוד להם, לך אני רוחשת הערכה וסימפטיה, ואילו להם קשה לי יותר מבחינה רגשית להגיש את האוכל… ולכן, דווקא משום כך, אני כופה על עצמי להגיש להם תחילה כדי לשבור את מידותיי, ולהכניע את התחושות שאני חשה כלפיהם"'…

בטון מוכיח ותובע הפטיר רבי גדליה באוזני הבחור הפוגע: "אלו היו מידותיה של אשה פשוטה מקלצק! ועכשיו לך תלמד מוסר!"…

כמובן שלא היתה לרבי גדליה מטרה לספר סיפור אישי, ובוודאי לא היתה לו כל כוונה לשבח את עצמו. לדידו, המסר החשוב של הסיפור הזה הן המידות הטובות של אותה אשה פשוטה מקלצק, וכל שאר הפרטים טפלים לו לחלוטין. אך לעניינינו למדנו, כי כבר אז, בצעירותו, היה רבי גדליה בעל אישיות נאצלת, ואופיו והתנהגותו נשאו חן בעיני הבריות וכבשו לבבות. ('רבי גדליה')
 
תלמיד אחר מספר, כי פעם שאל את רבי גדליה האם נכון הוא שבחור צעיר יעבוד על תאוות האכילה וינסה להגביל את עצמו באכילתו. ורבי גדליה השיבו, כי עבודה על המידה הזו בגיל צעיר עלולה להעיב על השמחה בעבודת ד', ואם תחסר חלילה השמחה, הרי שכל עבודת האדם נמצאת בסכנה. בחור צעיר צריך להיות בשמחה, ולכן אם הוא מרגיש צורך בכך, ראוי ורצוי שאף ילך לקנות לעצמו 'גלידה' בחנות, אך שיאכל אותה בחדר ולא ברשות הרבים…

בתוך הדברים ציין עובדה כלשהי מימות קלצק. כשלעצמה היא אמנם עובדה פעוטה, אך גם היא מלמדת על טוב ליבו ורגישותו לזולת כבר אז, בראשית דרכו. וכך הוא סיפר:

"הרי הייתי בן יחיד להורי, ובבחרותי כשעזבתי את ביתי בורשא והלכתי ללמוד בישיבת קלצק, היתה אמי שולחת לי לעיתים מזומנות חבילות מזון, ובהן מעט עוגיות ביתיות וכדומה, מה שהיה באפשרותה לשלוח בתנאי חייהם הקשים. היא רצתה לתת לי אוירה ביתית ולחמם את ליבי… והרי אני לא אמור לחשוב רק על עצמי, ויש לכבד גם את החברים… מה עשיתי? ישבנו על גבי המיטות ב'סטאנציה' [אכסניה] שבה ישנו, ואכלנו יחד את העוגיות בשמחה… כי בחורים צריכים להיות שמחים!"… ('רבי גדליה')
 
רבי גדליה מיעט כדרכו לספר על מה שראה ושמע אצל רבותיו, אולם בהתבטאויות הבודדות שנשמעו מפיו אודות מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, הפליא על מסירותו להרבצת תורה ולהגדת שיעוריו, עד כדי מסירות נפש של ממש.

הוא סיפר שפעם רבי אהרן סבל מחום גבוה ומתמשך וחש חולשה גדולה. אולם כשהגיעה שעת השיעור הוא התעלם ממצבו, הזמין לביתו כארבעים מבני הישיבה, ואמר בפניהם שיעור כבימי שגרה. בתחילת השיעור אמנם הרגישו התלמידים בחולשה הגדולה שאופפת את רבם; הוא דיבר בקצב איטי יותר ובטון נמוך בהשוואה להרגלו תמיד. אך מרגע לרגע קולו הלך והתעצם, וכדרכו החל להתלהט ב'ריתחא דאורייתא'. הוא הסביר והתווכח בכל עוז, ודומה היה כי נשכח לגמרי מצב בריאותו הרופף.

לפתע תקפו שיעול חזק אשר הזכיר לכולם את מצבו הקשה. קילוח חזק של דם יצא מפיו, וניתז על כל השולחן שלפניו… רופא שהוזעק למקום קבע כי הוא סובל מדלקת ריאות חמורה, וחייבו לצאת לתקופת מנוחה ביערות מרפא עד להחלמתו.

היתה זו דוגמא אישית נפלאה שהעניק רבי אהרן לתלמידיו. הם ראו אז במוחש את התגלמות המושג 'מסירות נפש' לתורה!

רבי גדליה הוסיף ושיבח בהתפעלות מיוחדת את עמל התורה הנורא של רבי אהרן. על אף כישרונותיו העילויים שהיו ממש מבהילים, ולמרות הבנתו המעמיקה שהיתה הרבה מעל לסובבים אותו, הוא מעולם לא ניצל זאת כדי לפטור עצמו מהתייגעות עצומה על כל סברא ועל כל חידוש בשיעוריו. אדרבה, הוא טרח והתאמץ ועמל שוב ושוב בכל כוחותיו כדי לעמוד על שורש נקודת האמת של כל סוגיא, ועל מיצוי כל פרט ופרט שבה עד תומו.

כדוגמא לעוצם עמלו, חריצותו ויגיעתו בתורה, שהיו נשגבות מבינת אנוש, ואשר שימשו כאות ומופת ו'מחייב' לבני הישיבה, סיפר רבי גדליה מעשה מופלא ומרגש:

פעם נתקל רבי אהרן תוך כדי לימודו בביאור הגר"א על השולחן-ערוך בקטע סתום ומוקשה ביותר. הוא יגע וטרח שוב ושוב להבינו אך ללא הצלחה, ורוחו עגמה עליו. "אם איני מצליח להבין את הגאון, כנראה חסרה לי הבנה בסיסית בכל הסוגיא" – אמר בכאב.

מיד הוא הסתגר בחדרו במשך שבועיים ימים, ליבן את הסוגיא בעומק העיון והפך בה מכל צדדיה והיבטיה, מבלי לעסוק בשום סוגיא אחרת זולתה.

רק כעבור שבועיים יצא מחדרו כשפניו בוהקות מאושר עילאי. "פניו זרחו כמו השמש" – כלשונו של רבי גדליה. מיד קיבץ סביבו את תלמידי הישיבה ובלהט והתלהבות החל להרצות בפניהם את דברי הגאון, נימוקם ופשרם, ועל פיהם למד עימם את כל הסוגיא כולה בישרות ובבהירות…

"קשה לשכוח", תיאר רבי גדליה לימים, "את מושגי יקרות התורה ועמלה שרבי אהרן הנחיל לתלמידיו במעשה הזה ואת ה'ריתחא דאורייתא' שהוא יצר בבית המדרש עם דברי 'הגאון' הללו"…

עובדה נוספת על דביקות התורה של רבי אהרן צרובה היתה בזיכרונו:

באחת השנים לפני תחילת תפילת נעילה, שלח רבי אהרן שליח מיוחד לקרוא אליו את אחד הבחורים החלשים בישיבה. הבחור התפלא על ההזמנה הלא שגרתית, ועוד בעיתוי כה בלתי צפוי. ואז הוא נוכח לדעת שראש הישיבה בסך הכל מבקש ממנו לעמוד ולהתפלל את תפילת הנעילה בסמוך אליו. כמובן שהוא התקשה להבין מה רצונו של ראש הישיבה ממנו, והוא נותר עומד ומשתומם.

והנה כאשר הגיעה חזרת הש"ץ של תפילת נעילה, והציבור כולו החל לומר בהתלהבות סוערת את פרקי הסליחות, התחנונים וי"ג המידות כנהוג בתפוצות ישראל, דוקא אז פנה רבי אהרן לבחור, ובמשך שעה ארוכה הוא האריך עמו בדברי תוכחה ומוסר אודות מעלת התורה ויקרות וחשיבות לומדיה ועמליה…

רבי אהרן אמד אז בדעתו כי דווקא עתה הוא אולי יצליח להשפיע על הבחור להתמסר ללימוד התורה. הוא סבר כי הרגעים המרוממים הללו, בהם כל אדם עומד ומתחנן על נפשו ונפשות בני משפחתו לזכות ולהיחתם לשנה טובה – הם אלו העשויים להניאו לקבל על עצמו קבלה אמיצה ועזה, 'לקחת את עצמו בידיים' ולהעמיס על צווארו עולה של תורה.

"כל הווייתו של רבי אהרן היתה תורה! בה ראה חזות הכל, הכל ממש!" – ביאר רבי גדליה את פשרה של עובדה מופלאה זו.

מעשה כעין זה ממש, אשר מלמד עד כמה היתה התורה כל הווייתו של רבי אהרן בכל עת, ועד כמה הוא ראה בה את הערך המרכזי של עבודת השם – אירע בישיבה בערב יום הכפורים תרפ"ט. רבי אהרן זימן אליו קבוצה מטובי הבחורים לאחר תפילת שחרית והרצה בפניהם שיעור בספר 'נפש החיים' בשער ד', בו כידוע מאריך מרנא רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל בדבר יקרות עסק התורה ויגיעתה, כשהוא מפאר ומרומם אותה לאין שיעור. גם כאן ראה הוא צורך לייקר ולחזק את לימוד התורה ואת התמדתה באוזני טובי תלמידיו דווקא בערב יום הכפורים – כ'הכנה דרבה' לקראת היום הקדוש. ('רבי גדליה')
 
"מי שישן, שוכב על המיטה"- אמר לי פעם מו"ר המשגיח הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצוק"ל- "אינו נופל. רק מי שהולך, בפרט מי שרץ, יכול ליפול"…. (הרב שמואל ברוך גנוט)
 
הגה"צ רבי גדליה איזמן זצ"ל משגיח ישיבת 'קול תורה' היה בעל לשון קולעת ושנונה מאין כמותה. היא באה לידי ביטוי בתוכחותיו ובגערותיו, ששובצו בהן תכופות הברקות לשוניות שהיו לשם דבר. לעיתים הוא היה מייסר תלמיד בשבט פיו במשפט אחד ותמציתי, או בעקיצה מחוכמת וחדה. הוא היה משחיז אותם כחץ שנון, מבקע בהם את ליבו המנוכר והאטום של התלמיד, וכך מהדהד עמוק בקרבו את המֶסֶר הרצוי לו. משפטים אלו, מטרתם היתה לטלטל את השומע ולעוררו לחשבון נפש – מה שלא היו עושות באותן נסיבות תוכחות ארוכות והטפות ממושכות. במרוצת השנים הפכו רבות מהשנינויות הללו לאמרות-כנף ולמטבעות-לשון אשר ליוו את בוגרי הישיבה לדורותיה.

"הוא לא נשא פנים ולא הקהה בפני איש את חדות אמריו ומשפטיו", שח בחינניות אחד מותיקי התלמידים הרה"ג רבי אורי וינברג זצ"ל, "אולם כמעט לא קרה שהשומע יכעס ויצא מכליו למשמע דבריו. תכופות הוא אמר אותם באופן שהרגשנו יותר את החביבות שבעקיצה מאשר את העוקץ עצמו. כל זה נבע מהיכולת והידיעה העמוקה שלו להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. הוא ידע בדיוק מתי להשתמש במקל חובלים ומתי בדרכי נועם, והוא שלט בזה לגמרי. עד היום אני יכול לחזור מילה במילה על תוכחות שהוא הוכיח אותי לפני שישים שנה ויותר, כי אהבנו את גערותיו השנונות. לעתים אף שיווענו לשמוע צעקה ממנו"…

דוגמאות רבות של תוכחות הטומנות בחובן שנינות וחריפות וקסם מיוחד במינו הועלו ונשמעו מפי התלמידים. במידה רבה הם שיקפו את סגנון כל תוכחותיו. כאשר, למשל, בחור הצטחק או התלוצץ בעיצומה של השיחה, רבי גדליה ראה בזה בעיקר טיפשות וקטנוניות, ועל כך הוא היה מוכיח אותו בחריפות: "מהי קטנות הדעת הזאת? הלוא אנחנו אומרים כעת דברים רציניים… כזו קטנות! אתה ממש לָבוּד לאדמה"…

אחת התוכחות שחרוטה היתה עמוק בזכרונם של תלמידים רבים, היתה זו שהשמיע כאשר ראה או שמע על בחורים הרצים לחדר-האוכל או נדחפים בחוסר נימוס, כדי לחטוף עוגות וכדומה. הוא זעק וגער בהם בחריפות: "אתם חושבים שאתם אוכלים את העוגות, העוגות אוכלות אתכם"…

גערה דומה נשמעה מפיו כאשר הטבחית של הישיבה התלוננה פעם בפני ההנהלה על בחורים שהחזירו למטבח את ארוחת הערב, כאות מחאה על כך שהיא לא ערבה לחיכם. רבי גדליה ראה זאת בחומרה הן בשל הפגיעה האישית בטבחית, והן בשל ההתבהמות ואיבוד צורת האדם בהתמכרותם והיסחפותם אחרי אוכל. הוא הוכיחם על כך בחריפות: "לא אתם אוכלים את תפוחי-האדמה, את הצ'יפס, אלא הצ'יפס אוכל אתכם"… ('רבי גדליה')
 
היה בישיבה בחור עז פנים ומרדן, שבשלב מסויים בעט בכל ועזב בקול רעש גדול. לאחר תקופה הוא הגיע לישיבה כדי לפגוש בחבריו. הוא עמד במרכז החצר כשקבוצת בחורים מכתרת אותו, ושוחח עמם על דא ועל הא. בדיוק באותה שעה הגיע רבי גדליה לישיבה וחלף על פניהם. אותו בחור פרא צעק לעברו 'שלום עליכם' בקלות ראש. רבי גדליה החליט במכוון להתעלם ממנו, אף שתמיד הקפיד הקפדה יתירה להקדים שלום לכל אדם וכל שכן להשיב שלום. זאת כנראה משום שהבחין בנימה של זלזול בקולו של הבחור. הלה נפגע מההתעלמות וצעק לעברו בעזות פנים: "אמנם איני בסדר, אבל בגלל זה אפילו 'שלום' לא מגיע לי?"… רבי גדליה ראה לנכון להוכיחו על פניו ולהעמידו במקומו, ובד בבד גם להרחיק את הבחורים מחברתו המחדירה ארס ועזות וזלזול ברבני הישיבה, והשיב לו בהברקה שנונה ועמוקה: "עליך לדעת כי אתה לא סתם ריק, אלא מלא בריקנות!". ביטוי שנון זה שימש בישיבה בזמנו כ'מושג'. ('רבי גדליה')
 
לפני נישואי התיישבתי לשיחת הכנה עם מו"ר המשגיח הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצוק"ל. אחד הדברים שאמר לי רבי גדליה זצ"ל הוא, שבתקופה הראשונה לנישואי אלמד בשעות הערב בבית ולא אלך ללמוד ב'כולל ערב'. "אין צורך לשבת ולדבר עם האישה כשאתה לומד תורה" – אמר לי רבי גדליה, המשגיח, שאלפי בני תורה שתו בצמא את לקחי תורתו – "אלא עצם ה'השמיעני את קולך' שלך, כשאתה יושב ולומד בקול, מנגן את לימוד הגמרא, גורם נחת רוח לאשתך"… (הרב שמואל ברוך גנוט)
 
לפני אחד מ"בין הזמנים" ניגשתי בישיבה אל המשגיח הגה"צ גדליה אייזמן זצוק"ל, וביקשתי הדרכה לקראת "בין הזמנים". רבי גדליה הציע שאשב ואלמד, עוד לפני הנסיעה הביתה, הלכות כיבוד אב ואם, כיון שאלו ההלכות שעלי לקיים בשבועות הקרובים בבית הורי. "זאת מצוה חמורה מאד, מצות עשה מהתורה, וחייבים להתכונן אליה בלימוד ההלכות לאשורן", אמר המשגיח. (הרב שמואל ברוך גנוט)
 
"היום הכאב על החורבן, הגעגועים למקדש, האי השלמה בלי מקדש, זה ממשיך קדושת המקדש, על דרך "ועולותיך לנגדי תמיד" וכתרגום שם. א"כ האבלות על מקדש היא ממש פיקוח נפש לחיי כלל ישראל" (הסכמת מו"ר המשגיח הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצוק"ל, לספר מנחם ציון). (הרב שמואל ברוך גנוט)
 
הרב ירחמיאל קראם היה מספר, כי כשלמד בישיבת 'קול תורה', פנה אליו ביום מן הימים מרן המשגיח הגאון הצדיק רבי גדליה אייזמן זצוק"ל, ובפיו בקשה:

'היות ואמורים להגיע לישיבה שני בחורים לשבת קודש כדי להתרשם מהישיבה, מן הראוי שהישיבה אף תנסה להתרשם מהם… לפיכך אבקשך להתחקות אחריהם בחדר האוכל, ולנסות לראות את הנהגותיהם בשעת הסעודה'.

'השבתי למרן המשגיח', מספר ר' ירחמיאל, 'כי אדרבה, המשגיח יכול לראותם ב'סדר' ובתפילות, זהו הדבר המעיד יותר מכל על אופיים הרוחני האם הם שקועים דיו בלימוד, או האם יראתם קודמת לחכמתם וכדומה'.

אמר לי המשגיח: 'אכן ב'סדר' ובבית המדרש אני יכול לראותם ולנסות לעמוד על טיבם, אך אותי מעניין טיב הנהגותיהם בשעת האכילה, שעה שאינם נמצאים בבית המדרש'…

היה אומר הרב ירחמיאל: 'מסר גדול לימדני המשגיח באותה העת. אישיותו של האדם אינה נמדדת בשעות הלימוד והתפילה, שעה שהוא מוקף ברבנים, משגיחים, וחברים. מהות האדם נמדדת דווקא בחדר האוכל, בזמן שהוא יוצא לרגע או שניים מבית המדרש, שם נבחנים הנהגותיו ומידותיו, יראתו ואף חכמתו.

כי 'אין קידוש אלא במקום סעודה' אמרו הקדמונים, היינו, אין ניכרת קדושתו של האדם אלא בשעת הסעודה או היציאה מבית המדרש, אז היא שעת מבחנו ובה בעת הוא נמדד. ('ירחמיאל')
 
מפורסמת קושיית ה'בית יוסף', מדוע תיקנו רבנן להדליק נרות חנוכה שמונה ימים הלוא הנס היה רק שבעה ימים, כי פך השמן שנמצא הספיק ליום אחד והיום הראשון כלל לא היה נס?

תירוץ נפלא הובא בשמו של הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצ"ל: הבה נתאר לעצמנו את החשמונאים באים לבית המקדש אחר המלחמה ומוצאים אותו הפוך, הרוס ושבור, ומה שלא שבור מצאוהו טמא; אך לפתע הם מוצאים פך קטן של שמן, שלפי כל ההערכות הוא יספיק ליום אחד ואולי אף לפחות מכך (לפי חלק מהשיטות). המחשבה הראשונה שאמורה היתה לעלות על דעתם היא, שכיון שבלאו הכי לא יספיק השמן ליותר מיום אחד שהרי 'אין סומכין על הנס', אם כן מה לנו להדליק את המנורה ליום אחד? ננוח מעט מהמלחמה, נבנה ונשפץ מחדש את בית המקדש, נטהר את כל מה שנטמא, ורק אז נתחיל להפיק שמן טהור מזיתים טהורים, וכשיהיה די שמן כדי שתדלק המנורה מערב עד בוקר, יום אחר יום ברצף, נחל בעבודת בית המקדש – הדלקת המנורה ושאר העבודות; וכי למה להתחיל במצווה שבלאו הכי לא נוכל לעשותה בשלמות?

אך החשמונאים לא הלכו אחר לבם, ידיהם לא רפו ולא התעצלו ותירצו זאת בחוסר תועלת במעשה ההדלקה, אלא כאשר מצאו את פך השמן מיד בערה בהם מחדש חביבות המצווה והדליקו את השמן אפילו שיספיק ליום אחד בודד. הרי זה נס בפני עצמו, וכדי לציין אותו מדליקים גם ביום הראשון.

וכיוון שראה הקב"ה את התאמצותם שעשו כל מה שיכלו, אפילו שלא ציפו להצלחה כבירה ממעשיהם, עשה עמהם נס ומעט השמן דלק שמונה ימים שבהם טיהרו את בית המקדש, הפיקו שמן טהור והמנורה המשיכה לדלוק ברציפות. (הרב ישראל ליוש)
 
בבחרותי, בעת שלמדנו בישיבת "קול תורה", יעץ לנו המשגיח הגאון הצדיק רבי גדליה איזמן זצוק"ל ללכת לשיעורו של מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצוק"ל שהשמיע בישיבת "עץ חיים" בעת שביקר בארץ ישראל. כוונת המשגיח זצוק"ל לא הייתה לעניין החידושים שנאמרו שם, אלא כדי לראות בחוש את להבת אהבת התורה שהקיפה את מרן הגאון רבי אהרן זצוק"ל בעת אמירת השיעור. (רבי אביעזר שפירא)
 
סיפר הרב יעקב ישראל בייפוס, בעל ה'לקח טוב': בזכרוני חקוקה חוויה שחוויתי שבוע ימים לאחר כניסתי לישיבה קטנה, אשר עשתה עלי ועל חבריי רושם עז. היה זה כאשר המשגיח בישיבת 'קול תורה' הגה"צ רבי גדליה איזמן זצ"ל, כינס את התלמידים החדשים לוועד. בפתח דבריו הוא פנה אל כל אחד מאתנו ושאל: "בן כמה שנים אתה?"

כל אחד אמר את גילו, כאשר הגיל הממוצע של כולנו היה בין 13 ל-14. בתום הסבב בין התלמידים הכריז המשגיח בקול תקיף והחלטי: "כולכם טועים!"

הדברים היכו אותנו בתדהמה, וכי איננו יודעים מהו הגיל שלנו?! ובעוד אנו תוהים ותמהים המשיך המשגיח ואמר: "כמה זמן אתם בישיבה, שבוע? אתם בני שבוע!"

אנחנו נשמנו לרווחה, והמסר חדר עמוק לתוכנו. הכניסה לישיבה, כך הבנו, כמוה כלידה. עכשיו מתחילים החיים, וכל מה שקדם להגיענו לישיבה היה מעין ירחי לידה אשר הובילו אל היום הגדול הזה. וכאילו אמר לנו: שכחו את ירחי הילדות, עיזבו את הקטנוניות. היום נולדתם.

לימים שמענו מפיו שהמקור לדבריו הנחרצים הוא דברי הספורנו על הפסוק "החודש הזה לכם ראש חדשים". וזו לשונו: "מכאן ואילך יהיו החדשים שלכם לעשות בהם כרצונכם, אבל בימי השעבוד לא היו ימיכם שלכם, אבל היו לעבודת אחרים ורצונם, לפיכך ראשון הוא לכם לחדשי השנה, כי בו התחיל מציאותכם הבחיריי".

ביאורם של דברים: כל זמן שהיו בני ישראל תחת יד פרעה נשללה מהם הבחירה, לפי שלא היו ברשות עצמם. מחודש זה ואילך הימים שלכם, ולכן יש בחודש הזה התחלה חדשה, ראשית המציאות של היותכם בוחרים.

ובדבריו המרשימים כל-כך רצה המשגיח לתקוע בתודעתנו שלהיות בחור ישיבה זו מציאות חדשה. תמה תקופת הילדות שבה לא הייתם אחראים למעשיכם. עכשיו מתחילים החיים. כי בחור ישיבה הוא בעל בחירה ועליו לפקח על דרכיו לפי מה שיודרך על ידי רבותיו.

רמז לדבר: הביטוי 'ישיבע בוחר'.

(משנתה של תורה תזריע תשע"ד)
 
הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצ"ל, משגיח ישיבת 'קול תורה', היה ממשיל לעשיר שהיה ברשותו כלי יקר ששוויו הון תועפות, והיה רגיל להשתמש בו כסדר. באחד הימים נפל הכלי ונסדק, ונפער בו סדק קל, מיד השליך העשיר את הכלי מהבית, שכן בעושרו הגדול אין לו חפץ בכלים במצב שכזה. באותה שעה עבר שם עובר אורח עני, וראה את הכלי העומד להיזרק לאשפתות. הזדרז לתחבו בסלו, הביאו לביתו והשתמש בו לצרכיו בשמחה ובהנאה מרובה תקופה ממושכת.

רבי גדליה הביא דוגמא זו, כדי להמחיש לנו, כיצד צריכה להיות ההתייחסות שלנו ביחס אל אבות העולם והשבטים הקדושים, שהיו אחוזי דרגות עליונות ונשגבות. הם היו כה פרושים ומובדלים מהוויות העולם, עשירים כה מופלגים במעשיהם הטובים, עד שכל פגם ולו במשהו – כבר עשה בהם רושם. אמנם אילו היה פגם כזה אצלנו, הוא כלל לא היה ניכר. (אוצרותיהם אמלא)
 
המשגיח הגה"צ רבי דן סגל שליט"א מספר בספרו 'חובת האדם' על 'מסילת ישרים': "כאשר למדנו פרק 'מרובה' בישיבת 'קול תורה' אצל מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל, הוא שאל קושיא של ה'אור שמח'. אחד הבחורים כאב לו מאוד שהוא לא שאל את השאלה, עד כדי כך שהוא קם ויצא החוצה. פגש בו המשגיח הגאון רבי גדליה אייזמן זצ"ל והבחין בעננת העצבות הרובצת על פניו, ושאל אותו: "מדוע נפלו פניך?"

"לאחר שסיפר לו הבחור את כאבו על שלא שאל את שאלת 'אור שמח', אמר לו המשגיח: "אם מכך אתה שבור, עליך לשמוח!", והסביר: "ה'אבן עזרא' שואל: כיצד התורה מצוה 'לא תחמוד' והרי הם דברים שבליבו של אדם, וכי אפשר לומר לאדם שלא יחמוד דבר נאה ונחמד למראה?

מסביר ה'אבן עזרא' על פי משל לבן הכפר שלעולם לא יחמוד לישא את בת המלך לאשה. כמו כן אין אדם שיקנא ויחמוד בכנפי הציפור, משום שיש לו דעת והוא יודע שבת המלך אינה ראויה לבן כפר כמותו, וכן אין אדם שיש לו כנפיים, והם נועדו רק לציפורים ולא לבני אדם.

אם כן הציווי 'לא תחמוד' הוא ציווי בדעת, לידע שכל מה שיש בעולם מחולק ביושר ובאמת לכל אחד ואחד, ומה שיש לחברו, לא שייך לו. ומה שיש לו, לא שייך לחברו. וכיון שהוא ציווי בדעת, שייך לצוות על זה.

"אם כן" – הרגיע רבי גדליה את הבחור – "עליך לשמוח שכואב לך שלא שאלת את קושיית ה'אור שמח', משמע שאתה קשור לרמה הקושיות של ה'אור שמח'. אחרים שלא כואב להם, משום שהם כלל לא שייכים בקושיות כגון אלו…". (הרב ישראל ליוש)
 
מסופר ששאלו פעם את המשגיח הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצ"ל, מהי ההכנה הראויה בה צריך להתחזק לפני ראש השנה?… אמר ר' גדליה: "דבר ראשון להודות על השנה שעברה!" (רבי חזקיהו מישקובסקי)
 

הודעות מומלצות

לאיזה אמורא מצאנו שייכות ל'נחש' 3 פעמים...

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון