תמוז י"ט תמוז רבי בן ציון אבא שאול (3 צופים)

[שירת העשבים]

רבי בן ציון ב"ר אליהו אבא שאול זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף

 

[שירת העשבים]

סח אחד ממקורבי רבינו: מעשה ביהודי פשוט, רחוק מחיי תורה, אך בעל חסד עצום ולב זהב. יהודי בעל אמונה שורשית, שמוכן למסור עצמו למען הזולת. יום אחד אמר לי: "אני רוצה ברכה מחכם בן ציון אבא שאול". אמרתי לו: "תבוא בשעה פלונית, ותחכה. בהגיע תורך, תכנס".

כשהגיע, המה הפרוזדור אנשים ממתינים, ביניהם אברכים מופלגים וגדולי תורה. כל אחד ומשאלתו, וכולם לפניו. המתין היהודי בסבלנות. לפתע נפתחה הדלת, רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל ליווה אדם החוצה, ראה את אותו יהודי, וסימן לו בידו להיכנס עמו, לפליאת כולם.

כאשר נכנסו לחדרו, אמר לו רבינו בזו הלשון: "אני בשבילך. תאמר מה אתה מבקש, ותקבל!" כך סיפר האיש.
פתח היהודי ואמר: "יש לי דירה בשכונת גילה, בקומה רביעית בלי מעלית. עכשיו בונים בפסגת זאב, הייתי רוצה למכור את הדירה בגילה ולקנות בפסגת זאב".

שאל רבינו: "מסרת את הדירה למתווך?"

ענה: "לא, אבל פרסמתי בעיתון. אף אחד לא מעוניין לקנות בקומה רביעית בלי מעלית. יש היצע גדול של דירות בקומה נמוכה".
הוסיף רבינו וחקר: "כבר חתמת חוזה בפסגת זאב?"

אמר: "לא, רק התעניינתי, ושמתי כבר עין על דירה נאה".

אמר רבינו: "עד מחר, הכל יסודר. אתה יכול לחתום על החוזה!"

נישק היהודי את ידו של רבינו ויצא אל הקהל הרב הממתין בחוץ. שם פניו למתווך. ואמר: "יש לי דירה בגילה בקומה רביעית, תמכור לי אותה"…

ענה המתווך: "זוהי הדירה החמישים שרשומה אצלי בגילה, בקומה רביעית, תתפלל שתוך שנתיים תימכר"…
אמר לו: "מה אכפת לך, תציע גם אותה".

משם, פנה לקבלן שבנה בפסגת זאב ואמר לו: "התעניינתי על דירה פלונית, באתי לחתום".

ישבו וסיכמו ביניהם את כל הפרטים, והקונה הבטיח שיביא עד הערב את דמי הקדימה. חזר לביתו שבגילה, והמתווך הגיע עם אדם שהתעניין. לפני שעה נכנס למשרד התיווך, שמע וביקש לראות. סייר בדירה והיא מצאה חן בעיניו, הגיעו לעמק השווה, כתבו חוזה ונתן דמי קדימה.

"מימיי", אמר המתווך הנרגש, "לא ארע כדבר הזה. למכור דירה בתוך שעתיים מהצעתה??" עם דמי הקדימה חזר המוכר לקבלן, והחוזה נחתם עוד לפני השקיעה!

כמופת ופלא – אמר המספר יש עשרות ומאות כמוהו. אבל מהיכן ידע רבינו בסקירה אחת שלפניו יהודי שכולו חסד, כולו לב, והקדים תורו, והבטיח ישועה?

אין כאן אלא תשובה אחת: "והריחו ביראת השם!"

"הנחת תפילין היום?"

סח הרה"ג ר' יצחק כהן שליט"א, רב שכונת "שמואל הנביא": ראינו בו בחינת "והריחו ביראת השם" שנאמר על מלך המשיח, ומובא בספרים שיש בחינת משיח בכל דור. ומסופר בזוהר הקדוש (ח"ג קפו, ב) על הינוקא, שהריח בבגד החכמים שלא קראו קריאת שמע, מהיותם טרודים במצות פדיון שבויים. כי לכל מצוה ריח רוחני משלה, כך הרגיש רבינו בקיום מצוות או חסרונן.

כשחלה רבינו ושותק בפלג גופו, חידש את שיעוריו בישיבה בכח רצונו העז. סידרו, שאברך בעל רכב יביאו בכל בוקר ויחזירו לביתו. פעם השתתף האברך בשמחה משפחתית שהסתיימה לפנות בוקר. עייף ומותש שכב לישון, וקם בשמונה וחצי.

נחרד האברך: ברבע לתשע עליו לקחת את רבינו! מיהר, בירך ברכת התורה, קרא קריאת שמע, ונסע לבית רבינו. כשיחזור, יתפלל שחרית. עלה וצלצל בפעמון. רבינו פתח, ושאל: "הנחת תפילין?" לא המתין למענה. אמר: "תכנס, תניח תפילין, ואחר כך ניסע!"

"כבר התפללת?"

מדהים. בשנים הראשונות מיעט רבינו לשבת בשיעור, הסתובב בריתחא דאורייתא כשהוא חותר לעומקה של סוגיה, ולפתע עמד מול אחד התלמידים. שאל אותו: "כבר התפללת?"

"ודאי!" ענה נדהם, פגוע מהשאלה.

"הנחת תפילין והתפללת?!" חקר.

"כן", ענה שוב התלמיד.

המשיך רבינו בפלפול הסוגיה, סיים עניין והכריז על הפסקה קצרה.

הבחור מיהר לצאת, ושעט לחדרו. להניח תפילין ולהתפלל. באותו בוקר הוא קם מאוחר ופחד מהקפדת רבינו וירד מיד לשיעור. עתה בטוח היה שההפסקה לא הוכרזה אלא עבורו. שלא יעבור זמן תפילה, אבל מהיכן ידע על כך רבינו? "והריחו ביראת שמים!"

לא רק זאת ראה. "כשאני לומד בספר, חש אני מה מידת יראת השמים שהיתה למחבר", אמר. "מחבר פלוני ליבו גס בהוראה", קבע, וכן "ספר פלוני אין להתייחס אליו" הכל כספר הפתוח לפניו.

[מאתר דרשו שהביאו מתוך 'רבינו האור לציון' – מרן רבי בן ציון אבא שאול זצוקלל"ה]

 

[איש האשכולות]

י"ט תמוז רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[אוהב ספר]

באחת השיחות לאחר תחילת תקופת הרישום לישיבות, גילה הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל לתלמידיו: "קיבלתי בחור צעיר לישיבה על פי דיבורו בלבד!".

ומה היה סיפורו של הנער? המשיך וסיפר: "בא אלי בחור וביקש להתקבל לישיבה. ראיתי שהוא צעיר בגילו מכפי הנהוג בישיבה, והצעתי לו לשוב לשנה הבאה. לאחר שיצא את בנין הישיבה חזר אלי שוב ובקשה בפיו: 'האם אפשר ללמוד לכל הפחות רק היום בישיבה?'

"התפעלתי מאוד מבקשתו של הבחור. פלא פלאים, מעולם לא ראיתי דבר כזה. הרי לא קיבלו אותו לישיבה, א"כ מאי נפקא מינה אם ילמד רק היום? אלא הרגיש שכל יום חשוב מאוד ואסור לוותר עליו. והתפעלתי מהיכן יש דעת לבחור צעיר כזה לחשוב ולומר דברים כאלה, אלא זה מראה את אהבתו ללימוד התורה וגודל נשמתו, ובודאי עדיו לגדולות".

(יתד נאמן האזינו תש"ע)

 

[אוהב ספר]

רבי בן ציון אבא שאול – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אוהב ספר]

ר' הלל רבינוביץ' סיפר: "כאשר עברה ישיבת תורת אמת לשיכון חב"ד, היה הגאון הגדול חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל שגר בסמיכות לשיכון חב"ד, מגיע מפעם לפעם לישיבה להתפלל מנחה וערבית והיה משוחח עמי ועם הרב מנחם וילהלם בדברי תורה בכל מקצועות התורה, החל מגמרא גפ"ת ועד להלכה, אגדה ודברי חסידות".

 

[אוהב ספר]

הגאון הגדול רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל, כתב לימים את דעתו על דמות מורה ההוראה: "בבואך לפני אדם גדול בתורה ותלמיד חכם אמיתי לשאול שאלה, עליך לדעת שאין דעתו כדעת שאר בני אדם, ואין שכלו שכל אנושי, כי מי ששקוע כולו בתוך לימוד התורה, נתקדש מוחו וספג כולו תורת אלוקים שירדה מן השמים, וכשהוא שומע דבריך, יורד לעומק נשמת הנידון ומשיג ומבין מה שבן תמותה אינו יכול להבין, ודבריו דברי אלוקים חיים. תלמיד חכם צריך להיות כמו חייל בקרב, שוכב על הארץ, וגם אז עיניו פקוחות לכל צד. אפילו בשעת לילה מאוחרת, עיניו מרצדות לימין ולשמאל, כל רגע דרוך שמא האויב יתקוף אותו מאחד הצדדים. כי החכם אינו יודע באיזה נושא בתורה ישאלו אותו, ועליו להיות תמיד דרוך ומוכן לכל שאלה". בהזדמנות מיוחדת העיד על עצמו – "קודם שאני מגיע לפסק ההלכה, אני מעביר לפני את כל הש"ס ואחר כך פוסק", "ומזה ילמד תלמיד חכם המורה הוראות ברבים, שלא יפסוק על סמך דברי פלוני שקדמו, אלא יעיין כל דבר בשורשו הדק היטב ויפסוק הוא בעצמו".

 

[אוהב ספר]

הערכה למרן החזון איש בהלכה​

"כל ימיו היה מתייגע בהבנת דברי מרן החזו"א, וכמה פעמים אמר לי שחשקו הרב ביותר הוא לעזוב את הכל ולכתוב פירוש ביאור ועיון על סדר ספרי מרן החזון איש" – זאת אומר לנו בגילוי לב בשיחה מיוחדת, בנו יחידו הגאון רבי אליהו אבא שאול זצ"ל, ראש ישיבת 'אור לציון'. בנושאים שלא רצה להורות בהם, שולח היה את השואלים אל מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל. ודבר מעניין, שהיה מבקש לשמוע לאחר מכן שיאמרו לו מה הורה. פעם ראה לנכון להדגיש: "אמור לי מה הורה, ואל תאמר מה נימוקו. יתכן שחשש לדעתו, ואם יאמר נימוקו והוא לא יחזור בו, יחשב הדבר כזלזול בכבודו. רק אם לא שומע נימוקו, רשאי לעשות כהבנתו כי לא נודעה דעה נגדית מבוררת".

ופעם שאלו אברך, האם רשאי לקחת הלוואת משכנתא מהבנק וענה: "מרן הרב אלישיב מתיר! אני, ליבי נוקפי", ונימק דעתו מב' סיבות: א. לפי שאין ההפסד והרווח שווים, שהרי אילו ירד ערך הדירה, הם לא ישתתפו בהפסד. ב. שההלוואה מוגבלת למוכר הדירה לאיסור, והיה נוהג לשלוח למרן הגרי"ש ביודעו שהוא יתיר. ופעם התבטא: "היום קשה מאוד להגיע בהון עצמי לסכום של דירה, אבל כדאי הוא מרן הגרי"ש לסמוך עליו!".

בנושאים הקשורים לציבור, כאשר שמע שדעת מרן הגרי"ש אלישיב נוטה לאסור, ביטל דעתו. מעשה היה בכולל אברכים בטבריה, בבית הצמוד לקבר הרמב"ם, שחשבו לבנות מקווה טהרה, ובאמצע החפירות מצאו קברים, ובאותו כולל היו כהנים, ביניהם גם נכד מרן הגרי"ש, רבי דוב קוק שליט"א. אחד האברכים בא לפני רבינו, והסביר שאם הכהנים יצאו, הכולל יסגר, ומה לעשות? רבינו חשב וענה מיד: "ספק האם אלו כהנים ודאי, ואף אם הם כהנים ספק, האם הקבורות שם של יהודים או של גויים". השאלה הובאה לפני מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, ואמר שאינו רואה היתר לכהנים להשאר שם. באו וסיפרו לרבי בן ציון זאת, וכפי שאמר לי באופן נדיר טרם הסתלקותו לשמי רום: "אני רוצה שיניחו את ספרי החידושים שלי על מיטתי, מפני שהם יעידו שלא למדתי לקנטר, שלא למדתי להתנשא", ואז הפטיר בביטוי נדיר – "אני יכול להעיד בעצמי ולומר, שכתשעים אחוז מהתורה שלמדתי, למדתי תורה לשמה, ולכן איני פוחד מהמוות כלל". נו, כמה בדורנו יכולים לומר מילים כאלו…

מאז ומעולם היה מסתיר ומצניע גדלותו הנוראה לבל ידע עליהם איש, ישנם הרבה דברים שעדיין איננו רשאים לגלותם גם עתה במלאת עשרים שנה, וישנם דברים שהסתירם אפילו מאיתנו. הגר"ד עטייה, בנו של הגאון רבי עזרא סיפר לי, שזוכר שלילה אחד התעורר אביו כמה פעמים מהשינה, ואמר לו: "דע לך! העולם לא מכירים מיהו חכם בן ציון", וחזר לישון. אחר כמה זמן קרא לו ואמר אותם מילים. ואמר לי בנו: "אני בטוח ומשוכנע שאבי היה אוהב את אביך יותר מבניו!"…

פעם אמר רבי עזרא לגרב"צ: "רק עליך אני סומך!". הגר"י סאלם סיפר לי, כי יום אחד הלך עם הגר"ע עטיה ובדרך פגש את אאמו"ר, ששאלו איזו קושיה. אח"כ המשיך ללכת איתו ואמר לו רבי עזרא: "הרבה יגיעות נתיגע רבי יוסף חיים ע"ה, לשכנע את הנגידים להקדיש כסף לישיבה, הרבה יגיעות נתיגענו אנחנו, כשגלינו מהעיר העתיקה והלכנו לבתי כנסיות, ועד שהקמנו את הישיבה החדשה, וכל היגיעות הללו שוות – כדי שיצא לנו חכם בן ציון אחד, כל זה כדאי היה להם, כל העולם כדאי הוא לו!".

בינות לדברים, שומעים אנו על עובדה שאירעה בשנת תשכ"ד, כשביקר ב'פורת יוסף' הגאון רבי אליעזר סילבר זצוק"ל מארה"ב, ובמשך שלוש שעות תמימות נשא שיעור מפולפל במעמד הגר"ע עטייה והגר"י צדקה ואאמו"ר. בשיעורו עבר ממסכת למסכת, ובדברי הרמב"ם והראשונים, וטחנם זה בזה, ולפתע הקשה קושיא חמורה בסדר טהרות, ועל אתר תירץ לו אאמו"ר את הקושיא. הפסיק רבי אליעזר שטף דבריו, הביט בהשתאות עליו ושאל הגר"א סילבר את אאמו"ר, האם הוא ראה את התשובה כתובה באיזה ספר? ואאמו"ר השיבו בשלילה. לאחר זמן הוכרח הגר"ע עטייה לצאת, והוא יצא ללוותו. אז התבטא בהתפעלות הגר"א סילבר, שלפני כחמישים שנה שאל שאלה זו לגאוני הדור, בהם ה'אור שמח', שלאחר שהרהר בקושיה כעשרים דקות – השיב לו מה שענה אאמו"ר…

מה עמוד העולם עליו השתית את עולמו הייחודי?

את עיקר כוחו ינק מעמלו הרב בתורה ועומק עיונה. לא פעם אמר לי: "הייתי גומר את השיעור ולא היה לי כח לקום מהכסא מרוב חולשה". התמדתו היתה כאחד הקדמונים, והיא נמשכה עד לערוב ימיו. הגר"ע יוסף זצוק"ל, שהתגורר בצעירותו עמו באותו בנין, סיפר, שבמלחמת ששת הימים הם ישבו יחדיו במקלט עם בני ביתו, והירדנים הנחיתו לילה אחד מטר אדיר של פגזים על ירושלים. הרעש היה מחריש אזניים. בין הפגזה להפגזה היה אאמו"ר אומר לו חידושים על מסכת יבמות, ולא נתן ליבו להמולה ולרעדה שנשמעו מסביב.

לא היה רגע פנוי שלא למד. בבחרותי, כשהיה גומר בדיקת חמץ בערב פסח, בזמן שכולם עייפים, מתרוצצים ועובדים, הוא היה מסתגר בביהכ"נ 'צופיוף', מתחיל את מס' פסחים ומסיים אותה עד אור הבוקר. בכל רגע פנוי מסדרי הישיבה, היה יושב בספריית הישיבה ומעיין ולומד ללא הפוגה. אחיו, ששימש שנים רבות כספרן הישיבה, סיפר, שהיה תמיד מבקש ממנו להגיש לו ספרים נדירים ושאינם ידועים, על מנת שלא יהיה למחברי אותם ספרים קפידא שאין מי שילמד בדבריהם…

סיפור מיוחד שח לי לימים הגר"מ צדקה שליט"א, שיום מושלג אחד היה קשה מאד להגיע לישיבה, והתלמידים התקשו לבא, ולכן גם אבי לא בא. למחרת אמר להם אבי: "אתם יודעים מה אני עשיתי ביום הזה? ישבתי ליד הגמרא, ולמדתי ארבעים דף במס' כתובות, גמרא רש"י ותוספות"…

עמלו בתורה לא פסק ממנו עד אחרית ימיו ממש, כשהיה מלופף ביסורים נוראים. זכורני, שבאותן תקופות כאשר שהה בביה"ח לצורך שיקום, היינו בני המשפחה עומדים ונדהמים איך הוא מצטט לשונות שלמים של רמב"ם בע"פ, וכל תיבה בדקדוק ללא טעויות, וכך היה חוזר על לשונות הראשונים בשלמותן. גם אחרי שיתוק בגופו, בתקופות שהיה קשה לו לדבר, הייתי מקריא לפניו לשונות הרמב"ם כסדר, ולא אחת כאשר בטעות דילגתי על מילה מסוימת, מיד היה מתקן אותי, או כאשר היתה לפנינו גירסא אחרת, היה מבקש לשנות על פי הגירסא של הרמב"ם בו למד. לתלמיד שראה לידו רמב"ם ושאלו מה נתחדש, ואמר לו בחצאי מילים שיש לו ראיה מפורשת מהרמב"ם בע"ז דלא כסברת רעק"א ביו"ד. זו היתה מחשבתו בשעה כה קשה, ללמוד בתכלית העיון דברי הרמב"ם, ובחשבון הסוגיא עם רעק"א.

בלילות שבת אחרי הסעודה, היה יושב ולומד שעות רבות בספה"ק 'עץ חיים' למהרח"ו, הספר תמיד עמד עם הגב כלפי הקיר, והניחו על הספרים באופן שאף אחד לא יראנו, כדי שאורח שיכנס הביתה לא ידע שעוסק בקבלה. חכמי המקובלים התפעלו מעמקותו וחריפותו, לתפוס הנקודה המרכזית הבהירה לו. ופעם התבטא באוזני, שללמוד כמה שורות בהקדמת 'רחובות הנהר' להרש"ש, קשה יותר מכל סוגיא חמורה בש"ס… ופעם שהה אאמו"ר בניחום אבלים, במשפחה חשובה שהיו בה ת"ח גדולים. האבלים שטחו לפניו כארבעים שאלות, ובכל שאלה ושאלה השיבם מיד. ישב שם בעל הבית מהמשפחה שלא יכול להתאפק, וקם ואמר: "רבינו! אני יודע שכאן כולם ת"ח ולא ידעו להשיב, איך כבודו יודע הכל?", ואאמו"ר ענה להם: "אם לומדים יודעים"…

(מתוך דרשו)

 

[אוהב ספר]

ההספד ממעדני המלך חלק א'.​

מורי ורבותי, 'שר וגדול נפל היום הזה בישראל', הכרתי אותו מילדותו, השקידה שלו בתורה, השקידה שלו בהלכה, השקידה שלו ביראת שמים, בבחינת 'אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי, כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה''. הקב"ה חנן אותו שכל זך והיה מפיץ מעיינותיו חוצה והעמיד תלמידים הרבה, הפסדנו את רבי סימון, מרגלית היתה בידינו והפסדנו את רבי סימון, חבל על דאבדין.

המנוח למד תורה ולימד תורה, למד אצל רבי יעקב עדס זצ"ל ורבי עזרא עטיה זצ"ל, גדולי חקרי לב עם עיון ישר עם עיון זך, וקלט מהם כל מה שצריך לקלוט, והעביר גם לאחרים, זה שיירי כנסת הגדולה, ועל דא קא בכינא, וי להאי שופרא דבלי בארעא.

כל ימיו אשר חיה היה מתמיד, משכים ומעריב. כשהיינו הולכים ל'פורת יוסף', היינו הולכים ברגל, היינו גרים כאן בסביבה והולכים כל יום ברגל לישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה, היינו עוברים דרך שער שכם, אז לא היתה שנאה מהערבים כמו שיש עכשיו, והולכים יחד. כל הדרך לא פסיק פומיה מגירסא, לומדים דף אחד מהגמרא בהליכתנו ודף אחד בחזרתנו, הכל היה שגור בפיו לא פסיק פומיה מגירסא, כך שקידה כך התמדה, ואחר כך 'יפוצו מעיינותיו חוצה', היה לו צער גדול. עכשיו מה נענה ומה נאמר ולבנו חמרמר.

 

[אחד יחיד]

כשביקר הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל בצרפת, התבקש לשאת דברים בבית ספר יהודי, תיכון דתי, שרמת לימודי הקודש בו היתה בסיסית, בלשון מעודנת. הוא דיבר בלשון הקודש ודבריו תורגמו לקהל..

פתח רבינו ואמר: "ההלכה קובעת, שאדם חשוב שראה אבידה שאין כבודו לטפל בה, ראה תרנגולת שועטת ברחוב – פטור ממצות השבת אבידה. במה דברים אמורים, כשהתעלם ממנה כליל. אבל אם הניף עליה מקלו להחזירה, כיון שהתחיל במצוה, נתחייב להחזירה לבית בעליה" (בבא מציעא ל ע"ב). היתה זו גמרא אותה למדו וידעו. לכן בחר בה.

המשיך הרב בדבריו: אמור מעתה, התורה בצרפת, בבחינת "אבידה" היא, ורבים כל כך מתעלמים ומתנכרים. אתם נגעתם בה, ולו בקצה המטה – מוטלת עליכם החובה להמשיך ולהשתלם, ולקנות בה ידיעה מקיפה!"

כמה נפלא!

אחד השומעים קם ועשה מעשה.
עלה לארץ ישראל ללמוד תורה מפי רבינו. להשתלם במחיצתו. רבינו העריך זאת וקרבו מאוד. למרות שהיה אשכנזי במוצאו, התקבל הבחור לישיבת "פורת יוסף" ויצק מים על ידי רבינו, שאמר לו בבדיחות הדעת: "בידי להקנות לך את שיטת העיון הספרדית, אבל לעולם לא תוכל להכין קפה כספרדי"…לימים נמנה על באי ביתו, ונוכח בישועות הרבות מספור. יום אחד פנה אל רבינו: "יש לי שאלה. האם יורשה לי לשאול?" ענה רבינו: "ודאי, תשאל, אבל זה לא מחייב אותי לענות"…

פתח הבחור והזכיר דברי הגמרא (בברכות לד ע"ב) בבנו של רבן יוחנן בן זכאי, נשיא ישראל, שחלה. ביקש מתלמידו רבי חנינא בן דוסא שיבקש עליו רחמים, והבריא. שאלה אשתו: וכי חנינא גדול ממך, אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני כשר לפני המלך. פירש רש"י, שהעבד מצוי תדיר אצל המלך. וביאר מהרש"א, שרבי חנינא היה רגיל בתפילה תדיר, אבל רבן יוחנן בן זכאי עסק בלימוד התלמידים ובעסקי הכלל והיה אב בית דין, ולא היה לו פנאי להרבות כך בתפילה. ורבינו יוסף חיים זצ"ל הוסיף, שרבי חנינא – שגורים היו בפיו ובכוונות ליבו ומחשבתו הייחודים הנצרכים, שהיה רגיל בהם, ולרבן יוחנן היה פחות פנאי לכוון כך מרוב עסקיו בזיכוי הרבים, מהיותו שר לפני המלך.

ומכאן, לשאלה: יש צדיקים מקובלים וקדושים שרוב עסקם בכוונות ובייחודים, והרי הם כעבדים לפני המלך, ואין פלא שתפילותיהם וברכותיהם עושות פרי. אבל רבינו, הרי הוא שר לפני המלך. בהרבצת תורה עד כלות, בפסיקת הלכות, במושב בית הדין, בצרכי הציבור, הכלל והפרט. והנה ברכותיו ותפילותיו עושות פירות כעבד לפני המלך, וזכה לשני הכתרים!

חייך רבינו: "ההנחה שגויה. נשמט בסיס, ונפל הבניין… הנחת שברכותי מתקיימות, והתעוררה קושיה… האמן לי, אילו הייתי מאמין שברכותי אכן מתקיימות, הייתי מביא כסא ויושב בקרן הרחובות הסואנת ביותר בירושלים, ומברך כל היום את כל העוברים והשבים"…

התלמיד לא השתכנע: "אני מדבר על עובדות: פלוני היה חולה, ונרפא בברכתו. לפלוני לא היו ילדים, ונושע בברכתו. פלוני עמד בפני דין קשה, וזוכה"…

התרצה רבינו: "הנני אומר לך, איני מכוון כוונות וייחודים. יש לי לתלות בדבר אחד: מזה ארבעים שנה אני עמל לקנות בשלימות מידת אהבת ישראל, לאהוב כל יהודי כאילו היה בני. ארבעים שנה עמל אני לקיים מצות 'ואהבת לרעך כמוך' ממש, שארגיש צרת הזולת כצערי. יהודי מתייסר בצרה, משפטי ה' אמת וחשבונות שמים מי ידע, אבל אותו יהודי בא לפני ומשיח צערו, ומצוקתו נוגעת ללבי ומצערת עד דכדוכה של נפש. ואומרים במרום: על פלוני קצבנו ייסורים, אך על הרב אבא שאול לא נגזרו"…

 

[אחד יחיד]

לרבינו היה שיעור קבוע שמסר בשבת. בשיעור השתתפו אברכים מופלגי תורה, מורי הוראה ופוסקי הלכה, לצד יהודים מן השורה, שוחרי תורה, וצמאי דעת. גם בעת חוליו ומוגבלותו הגופנית לא ויתר רבינו על זיכוי הרבים ומסר את שיעורו במאמץ אדיר. לאחר השיעור סבוהו כדבורים, הקשו בנושאים שהועלו ושאלו בנושאים אחרים, ביקשו הבהרות והרחבות. בדרך כלל נענה ברצון ובשמחה, באורך רוח ובחיבה.

באחת השבתות מסר את השיעור במאמץ רב מכפי כוחו. הרב סיים את השיעור בתשישות מוחלטת, וביקש שהיום לא יפנו בשאלות, כי אין בו כח לענות. הקיפוהו התלמידים בהערצה, בדומיה ובהדרת כבוד. יהודי אחד פילס דרך, ואמר: "אין לי קושיה, אני מבקש רק ברכה!"

השיבו באפיסת כוחות: "האמן לי, אין לי כח אפילו לברך", ופטרו בברכה קצרה. והנה, יהודי נוסף מפלס לו דרך, משמיע שם של חולה הזקוק לרפואה. אחד מנאמני ביתו של רבינו נחרץ לחסום בעדו, והלה מתאמץ לפלס לעצמו דרך. "הנח לו", הפטיר רבינו בלחישה רפה. הציע המלווה בצחוק: "יברכני כבודו שברכותי יתקבלו במרום – ואברך במקום כבודו, ולא יתעייף"…

פני רבינו הרצינו, וענה: "תאהב כל יהודי בלב ונפש, גם אתה תוכל לברך"… הוי אומר: אם יזכה ותהיה לו אהבת ישראל אמיתית כשל רבינו, יפעלו ברכותיו גם מבלי שיתברך. ואם לאו, לא תעזור ברכתו…

(מתוך רבינו האור לציון)

 

[אוהב ספר]

סיפר יהודי שהיה לו ספיקות קשים לגבי שידוך, והלך להגאון זצ"ל בפורת יוסף, ואחר ששמע הכל אמר לו להיפרד מהשידוך, וכששאל אם להתאמץ למצוא שידוך אחר אמר לו שאין צורך בשום השתדלות אלא יחזור ללמוד בישיבה והכל יסתדר לבד, והכי הוה!!

 

[אחד יחיד]

סיפר הרה"ג רבי אברהם כהן שליט"א: בימים הסמוכים לחג הסוכות, עברתי בשוק מאה שערים לקניית ארבעת המינים, והנה רבינו צוהל לקראתי. בידו שלושה הדסים גדולים, וכולו קורן מאושר: "ראה אלו הדסים מהודרים!"

ביקשתי שיבדוק כמה אתרוגים עבורי, אך הרב התנצל שהוא ממהר. הנהג ממתין לו ברחוב הראשי.

אך אמר לי: "הצטרף אלינו לנסיעה הביתה. נבדוק בדרך!" בדרך התבונן רבינו וראה שבאחד ההדסים התעוררה שאלה של 'נקטם ראשו' ונצטער מאוד.

לשאלתי: "הרי יש בזה סתם ויש בשולחן ערוך (תרמו, י), יסמוך איפוא על הכלל 'סתם ויש הלכה כסתם'?"

נענה: "אמת, כך ההלכה (יעויין אור לציון ח"ד לג, א'), אבל כיון שיש פוסלים, איני רוצה להגיע לעולם הבא עם עורכי דינים. רצוני לקיים את המצווה מבלי עוררין".

והפטיר: "אם ירצה השם, מחר אשוב לקנות אחר!"

(מתוך רבינו בעל האור מציון)

 

[אחד יחיד]

מהנעשה בתקופת "בית הארחה" בנתניה. רבינו ניצל את ימי שהותו בעיר להתרשם מקרוב בעבודתו בקודש של האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצ"ל, בעל ה"דברי יציב". מתבונן היה בתפילותיו ובעבודת הנענועים ביגיעות עצומות, בפרט בהושענות של "הושענא רבה".

שנה אחת ביקשוהו ראשי הישיבות להצטרף עמהם לביקור חג בסוכת האדמו"ר. לפליאתם, רבינו סירב. בחזרתם, שאל רבינו: "מה אמר לכם הרבי?"

ענו לו: "הרבי תמה, 'מה? הרבנים יצאו לחופש בחג? והרי בו עיקר העבודה!'..." משיצאו, לחש רבינו לבנו, הגאון רבי אליהו: 'כעת הנך מבין מדוע לא הלכתי?!...'

לא אחת, כאשר באו תלמידי רבינו לבקרו בחול המועד, לקיים בו "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל", היה אומר להם: "לכו לבית מדרשו של הרבי מקלויזנבורג, תראו מה זו תפילה של עובד השם. מסירות נפש עד כלות הנפש".

זאת ועוד, היו נושאים שנהג לשלוח אליו שואלים, לבקש ברכתו ולשאול בעצתו. אחר פטירתו של האדמו"ר, נשאל רבינו: "אצל מי נלך?" וענה בכאב: "כבר אין! האחרון היה הרבי מקלויזנבורג"...

 

[אחד יחיד]

סיפר הרה"ג רבי ראובן אלבז שליט"א: בסוכות שנת תש"ל הצטרפתי לרבינו לנסיעתו לבית ההבראה של "ועד הישיבות" בנתניה. בליל "הושענא רבא", חיפשו ראשי הישיבות בעל קורא לקריאת ספר "משנה תורה", מתוך ספר תורה כמנהג בני אשכנז. חיפשו ולא מצאו. לפליאתם, ניאות רבינו וקרא ברציפות ובדקדוק את כל התיבות והאותיות בלא טעות אחת. המפליא ביותר היה, שקרא בהברה ספרדית לפי ניגון הטעמים של בני אשכנז...

בפעמים הראשונות שהגיע, עדיין לא הכירוהו ראשי הישיבות. היה שם הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת "מיר" המעטירה. הוא שוחח עם רבינו בלימוד ונפעם.

למקורבו אמר נרגש: "לא ידעתי שיש לספרדים ת"ח בשיעור קומה כמותו". מאז, בכל שאלה בהלכה שנשאלה שם, היה מפנה רק אל רבינו!

 

[אוהב ספר]

קברו-

 

[אחד יחיד]

כמה ברח רבי בן ציון אבא שאול מן הכבוד! לא הסכים שיקומו לכבודו. היה עולה לבית המדרש ונכנס דרך המרפסת, כדי לקצר את הדרך למקומו, ולא יטרחו לעמוד לכבודו.

פעם נעלו את הדלת, ביקשו שיכנס דרך הפתח הראשי כדי להדרו בקימת כבוד. ונקש בכח, שיפתחו, הקפיד על הנעילה.

גם כשאירע ונכנס בכניסה הראשית, הצטנע בירכתי בית המדרש. את מקומו בתפילות לא קבע במזרח, אלא עם הציבור. גם כשהגיע לשמחות התיישב בשולחן צדדי. ואם הסכים לשבת בראש בכנסים לחיזוק הדת ולייסוד תלמודי תורה, בסיומי מסכתות וחנוכת בתי מדרש, היה זה משום שבמודע החליט לוותר על נתחי עולם הבא למען כבוד שמים!

כמה כעס ומחה, כשהיו מקדמים פניו בשירת 'ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור'. וכשלא וויתרו והמשיכו, הסתובב וגער, ראו כמה נסער.

פעם הגיע אברך מ'פורת יוסף' לרבי מאיר אבוחצירא, שאל אותו רבי מאיר יש אצלכם בישיבה אברך בשם בן ציון אבא שאול? ענהו האברך שהוא הראש ישיבה, מיד סיפר רבי מאיר שהגיע כאן אברך, שאלתי אותו לשמו! הוא אמר בן ציון אבא שאול וכששאלתי מה עושה הוא ענה אברך בפורת יוסף.

(גיליון 'וארטים לפרשת השבוע', קרח תשפ"ג, ע"פ קובץ 'כבוד')

 

[אחד יחיד]

כשנסע הגאון בן ציון אבא שאול זצ"ל לפרס לחיזוק התורה שם, בחזרתו בשדה התעופה נאבד ארנקו עם סכום כסף נכבד וכרטיסי הטיסה ועמדו בלא לדעת מה לעשות, והיה לכאו' הרגשה קשה מאוד, כי לא ידעו כלל שפה איך לדבר, וק"ו שאין להם כסף וכרטיסים וכו', ולא היה עמם שום אדם, אלא רק מרן והרבנית. לפתע בא איזה ישמעאלי גברתן, ושאל אם אבד להם משהו, וכשאמרו לו שאבד ארנק אמר שמצא, והחזיר תיכף, וחיכה לקבל איזו נתינה, ומרן לא נתן לו כלום והתקדם לעבר המטוס.

הישמעאלי ליווה אותם כל הדרך, עד שעלו בפועל למטוס, והרבנית תחי' ביקשה ממרן לתת לישמעאלי כסף 'בקשיש', יען כי הווה בעת המהפכה של חומייני ימ"ש, ושפיכות דמים היה קל, ובפרט של יהודי, והיה ניכר ממבטו של הישמעאלי שכועס, וגם היה מקום להבין שהוא זומם רע, אבל מרן לא נתן כלום. וככל שרמזה לו הרבנית ליתן, לא נתן.

וכשעלו למטוס וישבו בו, שאלה אותו למה לא נתן, וענה בקיצור נמרץ "לא תחנם" [שמעתי מהרבנית תחי'].

ובכתבי תלמידים מצאתי שבאיזה הזדמנות התייחס מרן למעשה זה בקיצור, וכך אמר: "צריך אדם תמיד לבטוח בה', היה חכם אחד שאיבד ארנק מלא דולרים בשדה תעופה בפרס, בטח בה' ותיכף בא ישמעאלי והחזיר לו הכל".

אפשר דבזה מוסבר קצת מה שחשש לאיסור לא תחנם, כשהיה נראה שאדרבה הנכון והראוי ליתן לו דבר מה כדי שלא יכעוס עליהם, כי הוא נקט שמבחינה טבעית לא היה שום סיבה שיחזיר הערבי להם את הכס, כי למה יעשה זה, בפרט בזמן שאין סדרים במדינה. וכו'. ונעשה כן ע"י הביטחון שהיה למרן בהשי"ת, והרגיש שאין צורך ליתן לו כלום. אמנם ודאי שאין ללמוד מזה לכל אופן ומצב, גם אם יארע לאדם כגון דא, וכמש"כ החזו"א באמונה ובטחון דההרגשה של הבוטח שלא יארע לו כל רע הוא לפי קדושת הבוטח ועוצם הביטחון.

(מתוך המבשר בלק תשע"ח)

 

[אחד יחיד]

בשנותיו האחרונות היה הדיבור קשה לו מאד, ובכל זאת התאמץ במאמץ על-טבעי לחזור שוב ושוב על הדברים. הוא לא עשה לעצמו שום הנחות. עם כל הקושי והמגבלה הגופנית, המשיך בהכנת השיעורים ומסירתם כסדרם בעמקות מופלאה. זאת כדי להרגיל עצמו להתרחק מן העצלות. כל הזמן היה חושש וחושד בעצמו, שמא החולשה נובעת מחמת עצלות, והיה נלחם בה בכל כוחו, במסירות נפש עצומה.

אכן, אחד הדברים שהגאון רבי בן ציון אבא שאול היה עמל עליהם בכל כוחו היה: לשבר את מידת העצלות, להיות כל כולו בזריזות – במחשבה, בדבור ובמעשה.

ו'הבא להיטהר מסייעין אותו' (שבת קד ע"א). זכה רבנו להמשיך בלימוד התורה הקדושה ובמסירתה לדורות הבאים במסירות נפש, וזכה לעת זקנתו להעמיד תלמידים רבים, אשר הם עצמם מעבירים את תורתו בעמקות גדולה, ומאירים ומזריחים את אור התורה והקדושה בעם ישראל, בהקמת מוסדות של תורה. כל זה נבע ממסירות נפשו לתורה הקדושה, יסוד העולם. (הרב אלבז)

 

[אחד יחיד]

בימי לימודו בישיבת 'פורת יוסף', היה בידידות רבה עם גאון עוזנו, אביר הרועים, מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל. מדי יום היו הולכים יחד ברגל לישיבה שבעיר העתיקה. בהליכתם היו מספיקים לחזור ולשנן בעל פה את כל הסוגיה שלמדו בישיבה.

לימים היה מרן מוסר שעור ב'חושן משפט' בעיר העתיקה. לאחר השיעור היתה מגיעה מונית ומחזירה אותו לביתו. פעם אחת לא היו מוניות, נלוויתי למרן ברגל, דרך השוק. אמר לי מרן: "דע לך, השוק הזה מלא דפים של גמרות, רש"י, תוספות"…

כשראה את מבטי התמיהה על פני, הסביר לי את כוונתו: "חכם בן ציון ואנכי היינו עושים את הדרך מביתנו לישיבה ברגל. היינו הולכים דרך השוק. בדרך היה כל אחד אומר בתורו עמוד שלם של גמרא, עם רש"י ותוספות. וכך התמלא השוק בדפים של גמרא…".

כל ימיהם היו קשורים זה לזה בעבותות של אהבה והערצה. במשך תקופה התגוררו יחד באותה דירה, ולאחר מכן דירה מעל דירה באותו בנין. חכם בן ציון אמר שהוא מפחד לישון מעל מרן… (הרב אלבז)