תשרי י"ט תשרי - יומא דהילולא של היהודי הקדוש (1 צופה)

[אחד יחיד]

רבי יעקב יצחק רבינוביץ מפשיסחא.
נפטר בי"ט תשרי תקע"ד.

הערך עליו במכלול:

רבי יעקב יצחק מפשיסחה – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

היו אלה הימים של אחרי חג הסוכות. אל הרה"ק היהודי הקדוש מפרשיסחא זיע"א הגיע אדם עשיר ובידו מתנה נכבדה מאוד לרבי: קערת כסף טהור, בה יאכל הרבי על שולחן מלכים הדומה למזבח. היהודי הקדוש שמח מאוד עם המתנה ולאחר שהודה לנדיב הלב על תשורתו ובירכו מעומקא דליבא הוסיף ואמר: קערה זו נחדש אי"ה בשמונת ימי החנוכה הבאים עלינו לטובה! יש להטמין את הקערה במשך החודשים הבאים, ובימי החנוכה נוציא אותה ונתחיל להשתמש בה במשך כל ימות השנה.

גם לאחר שהעשיר נפרד מהיהודי הקדוש לחיים ולשלום, חזר היהודי הקדוש ואמר שוב לבני ביתו ולמקורביו: קערה זו מיועדת עבור ימי החנוכה הבאים עלינו לטובה, ויש לשמור על הקערה היטב עד בוא ימים אלו, שכן החל מימי החנוכה נשתמש בזה. וככל שקרבו ימי החנוכה שמעו יותר ויותר את היהודי הקדוש עוסק בעניינה של הקערה החדשה ואומר כי הוא עומד ומצפה לימי החנוכה כדי שיזכה לאכול בקערה זו.

החסידים ששמעו את היהודי הקדוש מרבה לשוחח אודות קערת הכסף הבינו שיש דברים בגו וכי טובא גניז בגוויה. אין זה חלילה רצון גשמי לכלי כסף וזהב, דבר שהיהודי הקדוש – שנקרא כן על שם שהיה מתעלה בכל יום ויום כמו ממדריגה של גוי ליהודי – היה רחוק הימנו לחלוטין, אלא עניינים נשגבים וגבוהים, מכבשי דרחמנא, בסוד מה שאמרו בספרי הקבלה שהקערה היא בחינת מלכות, ובמופלא מהם לא דרשו.

המופקד בחצר קדשו של היהודי הקדוש על כל הליכות הבית הגדול, המוציא והמביא ועל פיו ישק כל דבר, היה החסיד המפורסם רבי משה מווישגראד, שמלבד היותו מופלג בתורה ובחסידות היה איש רב פעלים לנהל את תהלוכות בית הרבי על הצד היותר טוב. רבי משה מווישגראד הוא זה שקיבל את קערת הכסף מידיו של היהודי הקדוש כדי להניחה עד ימות החנוכה, וכשקרבו ימי החנוכה, ורבי משה שמע שוב ושוב אודות הקערה שיש להתחיל להשתמש בה, עלה בזכרונו שכדי שיוכלו להשתמש בה הרי צריכים להקדים ולטבול אותה במקוה טהרה כדת וכדין.

חושש היה רבי משה מווישגראד שמא ישכח לעשות זאת בערב חנוכה והחליט להקדים את טבילת הקערה כבר לאותו היום בו נזכר מזה. הוציא רבי משה את הקערה מהארון בו הוא הניחה, ופנה אל המקוה בעיר פרשיסחא על מנת לטבול את הקערה.

אם כל המקוואות הקדמוניות והעתיקות היו נבנות כשהן עמוקות מאוד, הרי שהמקווה בפרשיסחא הייתה ידועה כשהיא עמוקה ביותר: מאה מדרגות היו לה כדי לרדת אל המקווה! ואף המקווה עצמה הייתה עמוקה ביותר. אמנם באחת פינות המקווה הייתה מדרגה שעליה ניתן היה לעמוד ולטבול, אך שאר המקווה הייתה עמוקה מאוד.

איתרע מזלו של רבי משה ומבלי משים, בשבריר רגע של חוסר תשומת לב, החליקה קערת הכסף של רבי משה ונפלה מידו אל תוך מעמקי המקווה. רבי משה עוד עמד בתחילת גרם המדרגות היורד אל המקווה, כשהקערה נשמטה מידו והתגלגלה במורד המדרגות, ומשם אל עמקי המקווה. שומע היה רבי משה את צליל הקערה כשהיא נופלת מדרגה אחר מדרגה וצוללת אל תוך המים, וליבו פג בקרבו: הימים ימי החורף, המים קפואים ביותר ושכבה דקה של כפור עליהם, והקערה נמצאת אי שם במעמקי המקווה.

לא חלפו דקות עד שרבי משה הגיע להחלטה ברורה: יעבור עלי מה, ואני אמצא את הקערה. זוכר היה רבי משה את דיבוריו הרבים של רבו היהודי הקדוש אודות הקערה וציפייתו לאכול בה בימי החנוכה, ואיך ישא פניו אליו ויאמר כי הקערה נאבדה ואיננה. בהחלטתו האמיצה ירד רבי משה אל תוך מי המקווה הקפואים וחיפש את הקערה, אלא שלצערו הרב לא הצליח למוצאה.

כשראה רבי משה שחייו נמצאים בסכנה, הן מחמת השהייה במי המקווה העמוקים והן מחמת הקור העצום ששרר בתוך המקווה ומחוצה לה, החליט לוותר. הוא יצא מהמקווה ופנה אל ביתו של היהודי הקדוש. אלא שתיכף עם כניסתו לבית כבר שמע רבי משה את היהודי הקדוש כשהוא משוחח ומדבר בשבחי קערת הכסף שממנה יאכל בימי החנוכה.

שמע רבי משה את געגועיו של רבו לקערת כסף זו, ומיד הבין את אשר לפניו, מה גרוע יהיה מצבו כשיתברר שהוא זה שאיבד את הקערה היקרה ברשלנותו הרבה. הוא עזב את הכל ורץ חזרה אל המקווה, ירד את מאת המדרגות וחיפש שוב ושוב, אלא שעם כל זאת הוא לא מצא את הקערה.

כך חזר הדבר ונשנה פעמים רבות מאוד באותם הימים. רבי משה חיפש את הקערה בכל כוחו, וכמו במעשה שטן ולהכעיס, הוא לא הצליח למצוא את הקערה. בכל פעם שרבי משה שמע את היהודי הקדוש מדבר אודות הקערה הוא שב אל המקווה, משוכנע שהפעם הוא יצליח למצוא את הקערה. הביא אתו רבי משה מקלות ארוכים ומיני ברזלים מעוקלים שיסייעו בידו לחפש ולמצוא את הקערה, אלא שהעלה חרס בידו.

גם בצהרי ערב חנוכה, רבי משה הלך עדיין אל המקווה כדי למצוא את הקערה. שמע רבי משה את היהודי הקדוש מודיע כי יש ברצונו להזדרז ביותר בהדלקת נרות חנוכה, תיכף עם הרגעים הראשונים שניתן להדליק. מבקש הוא להתפלל תפילת מנחה בהקדם ותיכף לאחר הדלקת נרות חנוכה יש בדעתו לסעוד סעודת חנוכה עם קערת הכסף החדשה. אלא שכפי שכבר ניתן להבין, הקערה לא נמצאה.

בדחילו ורחימו פנה היהודי הקדוש להדלקת נרות חנוכה, ולאחר שסיים את עבודת הקודש והתפלל תפילת ערבית ביקש שיערכו לפניו את סעודת החנוכה, תוך שהוא מורה שתחילה יגישו לפניו את החלה והדגים ותיכף לאחר מכן יגישו את המרק בקערת הכסף. מיד לאחר שהיהודי הקדוש נטל ידיו ואכל כזית מהחלה, התחיל לשמוח מאוד ואמר: ברוך ה' אשר זיכני והגיענו לזמן הזה, ובוודאי אין ראוי להתמהמה עתה אלא לאכול בזריזות, כדי שנוכל כבר לאכול את המרק בקערה שקיבלתי.

ברגעים אלו הבין רבי משה כי עתה זו הפעם האחרונה שהוא יכול להציל את עצמו ולהביא את הקערה מהמקווה. הוא רץ כל עוד נפשו בו ובבהלה גדולה ירד אל מי המקווה, הפך בהם והפך בהם מצד לצד עד שלפתע הרגיש ברגלו את הקערה עומדת ומונחת בקרן זוית. במהירות רבה עלה רבי משה חזרה כשהקערה בידו, הוא שב אל ביתו של היהודי הקדוש, וברגע האחרון הספיק למזוג בתוכה את המרק ולהעלותה על שולחן מלכים.

מהקערה כאילו היא קערה רגילה ככל הקערות, ללא שום ייחוס וכיוצא בזה. ויהי הדבר לפלא גדול, בפרט אצל רבי משה שמסר נפשו בשליחותו וסיכן עצמו פעמים רבות כל כך עבור הקערה, והנה, למרבה הפלא, הרבי אינו מדבר כלום אודות הקערה, בעוד שבתקופה האחרונה כמעט ולא פסיק פומא מלהפליג במעלתה.

רבי משה עצמו חסיד נאמן היה ולא הרהר אחר רבו ולא כלום. הוא כמובן לא סיפר כלום אודות אבדן הקערה והפעמים הרבות שהלך אל המקווה כדי למוצאה, וכל המעשה היה אמור להשכח ולרדת אל תהום הנשיה, אלא שבחג השבועות של אותה שנה, נועדו הצדיקים: היהודי הקדוש עם הרה"ק רבי דוד מלעלוב זיע"א, בעת שהותם יחד בעיר לובלין, בצילא דמהימנותא של הרה"ק החוזה מלובלין זיע"א, ושם התברר כי סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם.

רבי משה מווישגראד שהיה יד ימינו ונאמן ביתו של היהודי הקדוש, לא זו בלבד שכל זמן היותו היהודי הקדוש בפרשיסחא היה רבי משה נלווה אליו ומשרתו בכל הנצרך אליו, אלא שגם בשעה שנסע אל רבו החוזה מלובלין היה רבי משה מצטרף אליו בצוותא חדא ועומד לסייעו על הצד היותר טוב.

באותה נסיעה, באחד משלשת ימי הגבלה שקודם חג השבועות, בהיותו בלובלין, חש רבי משה מווישגראד בשיניו והיו לו יסורים קשים מאוד. תחילה ניסה רבי משה לטפל בזה בעצמו והניח רטיות ספוגי יי"ש על שיניו להקל על מכאוביו, ואולם ללא הועיל, ייסוריו לא עזבוהו. רופאים מומחים לא היו בלובלין, ורבי משה נמנה וגמר שעליו להזכיר את כאב שיניו בפני הרבי שיתפלל עליו שהשי"ת יקל מעליו את היסורים.

יודע היה רבי משה מווישגראד את גודל עבודתו בקודש של היהודי הקדוש בימים אלו של קודם חג השבועות, ובשל כך לא הרהיב עוז בנפשו להפריע לו בהזכרות מענייני דעלמא, ברם כיון שיסוריו לא הניחו לו, נאלץ רבי משה לפנות אל החדר באכסניה בו יודע היה שהיהודי הקדוש שוהה בו בשעה זו.
בחרדת קודש ובדחילו ורחימו פתח רבי משה מווישגראד את דלת החדר במעט וראה כי הנה היהודי הקדוש יושב שם ומשוחח עם ידידו ורעו הרה"ק רבי דוד מלעלוב בעניינים גבוהים ונשגבים. פיק ברכיים אחז ברבי משה מפחד רבו ולא המשיך לפתוח יותר את הדלת, אלא האזין לסוד שיח שרפי קודש שעלה ונשמע מתוך החדר.

והנה הוא שומע את הרה"ק מלעלוב שואל את היהודי הקדוש: ילמדנו רבינו, איך מסכנים איש ישראל עד כדי כך? והיהודי הקדוש נענה ואומר לו: רצוני היה לבחון ולראות עד כמה ועד היכן באה ומגיעה אהבתו אלינו.

באותם רגעים לא הבין רבי משה אודות מה מדברים הצדיקים ביניהם, אולם משראה כי לרגע הם השתתקו, הרהיב עוז בנפשו, פתח עוד את הדלת ונכנס אל החדר לנוכח שני הצדיקים שהביטו בו משתאים לדעת על מה הוא נכנס עתה. פתח רבי משה וסיפר בפני רבו על כאב שיניו הקשה וביקש ממנו שיתפלל לרפואתו.

ויהי כאשר שמע הרה"ק מלעלוב את דבריו, עוד בטרם הספיק היהודי הקדוש להשיבו, קם ממקומו ויתפוס בידו של רבי משה, באומרו אליו: הרף עתה מרבך ובוא יחד עימי אל בית המדרש. יצא רבי משה יחד עם הרה"ק מלעלוב ופנו אל בית המדרש הסמוך שם ניגש הרה"ק מלעלוב אל ארון הספרים והוציא את ספר הזוהר הקדוש, ויפתח בפרשת בשלח על שלשת הפסוקים הפותחים במילים: 'ויסע' – 'ויבוא' – 'ויט', הלא הם הפסוקים הללו (שמות יד יט-כא): 'וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם. וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם'.

אמר הרה"ק מלעלוב לרבי משה: הנח את אצבעך הקטנה על השן הכואבת ותאמר שלש פעמים את דברי הזוהר הקדוש על פסוקים אלו, ומובטח לך כי תתרפא מהיסורים לגמרי תיכף ומיד!

עשה כן רבי משה ובאורח פלא פסקו כל יסוריו. באותה שעה הבין רבי משה, לתדהמתו הגדולה, כי שאלתו של הרה"ק מלעלוב ליהודי הקדוש על סכנת איש ישראל הייתה עליו והשכיל כי הוא היה מתכוון לכל אותו סיפור שהתרחש עמו בערב ימי החנוכה, שבגלל דיבוריו הבלתי פוסקים של היהודי הקדוש על קערת הכסף ועל רצונו לאכול מזה בחנוכה, נאלץ רבי משה להסתכן בנפשו שוב ושוב, לרדת אל מעמקי המקווה הקרה בפרשיסחא ולחפש אחרי הקערה. וידע רבי משה כי הכל גלוי וידוע בפני הצדיקים, וכל מה שנעשה היה בכוונה גדולה ומרוממת.

(ספיר ויהלום פר' בשלח פ"ג- להגה"ח ר' מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)

 

[אחד יחיד]

כבר בהיותו ילד נודע רבנו כבעל כשרונות עצום ובהיותו רך בימים קבלו הרב רבי אריה לייב חריף היילפרין ראש ישיבת פשדבוז.

רבנו היה גדול בענוונותו כפי שהיה גדול במוחו והסתיר את מעשיו ב"הצנע לכת עם ה'". אביו שדאג לחינוך הנער היה מרבה להוכיחו ומייסרו בשבט המוסר. פעם אחת מצאו אביו בשעות הליל המאורות מתבודד בבית הכנסת ועובד את ה' במתיקות מענגת או אז הפסיק אביו להוכיחו ולמד להכיר בגדולת בנו. (אהלי צדיקים)

 

[אחד יחיד]

לאחר תקופה בה למד רבנו בישיבה בפשדבוז, החל להרגיש כאילו וכבר מיצה את עצמו במקום זה וכי הגיעה שעתו לגלות למקום תורה, ארז רבנו את חפציו ויחד עם חברו רבי ישעיה נסע ללמוד בעיר ליסא בישיבת הגאון רבי דוד טיבלי אשר היה נחשב לאחד מגדולי הלומדנים בדורו.

בליסא למד רבנו עוד כמה שנים ומשם פנה לעיר אפטא, עיר התורה והחסידות, שם חזר ללמוד אצל ראש ישיבתו הראשון רבי אריה לייב חריף שהספיק ביינתים לעבור לאפטא. (אהלי צדיקים)

 

[אחד יחיד]

באפטא נודע רבנו כאחד הבחורים המצטיינים בישיבתו ורבים ייחלו לקחתו לחתן.

בשעה טובה ומוצלחת נשא רבנו לאשה את בתו של אחד מנכבדי העיר אפטא אשר הבטיח לחתנו לכלכלו על מנת שיוכל להמשיך לשבת על התורה ועל העבודה.

הסדר זה לא ארך זמן רב מאחר וחותן רבנו אשר לא השיג בנפשו את גדולת חתנו ויחד עם זאת הגיעו מנהגיו המשונים של רבנו שהעלו את חמתו והוא גרש את הזוג הצעיר מביתו.

באותם ימים חי רבנו חיי עוני ומחסור, בקושי היה לו היכן להניח את ראשו. (אהלי צדיקים)

 

[אחד יחיד]

לאחר כמה שנים נתבקש רבו רבי אריה לייה הלפרין לבוא ולכהן כרב ואב"ד בעיר סאכטשוב, לפני שעזב מינה רבי אריה לייב את רבנו ובקשו כי יאות לקחת את מקומו ולעמוד בראש הישיבה.

לאחר שהסכים רבנו לעמוד בראש הישיבה והחל למסור שיעורים החלו כולם לראות את גאונותו, מכל פולין באו בחורים ללמוד בישיבתו אך רק הטובים והמוכשרים שבהם הצליחו באמת לרדת לעומק דבריו ולהגיע לסוף דעתו.

באותם ימים הגיע לאפטא רבי משה לייב שלימים נודע כרבי משה לייב מסאסוב. מהר מאד נקשרה נפש רבנו בנפשו, לאחר שראה רבנו את דרך הנהגתו של רבי משה ליייב החליט כי מקומו יהא בין תלמידי הבעל שם טוב.

בתחילה פנה רבנו אל בעל האוהב ישראל מאפטא שם ישב תקופת מה. באותה תקופה חי רבנו שנים אחדות בהתבודדות ובהסתר כמלמד תינוקות בכפרים ולאחר מכן החליט בהשפעת רבי דוד מלעלוב לנסוע אל החוזה מלובלין.

רבנו העריך מאד את רבי דוד מלעלוב ופעם אף שהה אצלו כשלש חודשים בכדי ללמוד אהבת ישראל מה היא. (אהלי צדיקים)

 

[אחד יחיד]

כאשר ישב רבנו בלובלין אצל החוזה היו החסידים מתאספים סביבו ולומדים תורה מפיו, בכל פעם כאשר היה איזה יהודי מגיע אל החוזה מלובלין היה הוא שולחו קודם אל רבנו שילמד ממנו חסידות.

החוזה ראה בו את ממשיך דרכו ועוד בחייו נעשה למעין "משנה" שלו. חבריו לא קראו לו בשמו מאחר ושמו היה כשם רבו -החוזה מלובלין רבי יעקב יצחק הורביץ, ולכן כינוהו "היהודי הקדוש".

בדרך זו הפכו החוזה מלובלין לאדמו"ר ואלפים החלו נוהרים אליו מכל עבר, לקבל את הדרך הפשיסחאית אשר הייתה מבוססת על אהבת ישראל, לימוד, אמת ללא שמץ של שקר וביטול כל חלקיק של גאווה. (אהלי צדיקים)